בלֶשֶׁם עצמה אין כרגע יותר מדי מה לראות. המרחב של היישוב המתפתח הזה, של ההרחבה הזו של ההתנחלות הוותיקה עלי זהב, הוא בעיקר פרויקט בנייה גדול. חלק מאוכלס; הרבה בבנייה. הביקוש גדול. רוב הבתים פרטיים, צמודי קרקע. המחירים בלשם האמירו עם הזמן באופן ניכר – עדות ל"הייפ" שיש למקום. הנוף הוא הנוף הרגיל, המוכר. עכשיו, באביב, הוא ירוק, ואתה, כמו על אוטומט, מוצא את עצמך מושך אוויר ישר אל תוך הריאות, נזרק אל הפנטזיה ההיא, השחוקה, של בית בלב הטבע, של תנים מייללים בלילה מתחת לחלון.
ראש העין נמצאת כמה דקות נסיעה מלשם. כשאנשים רוצים לדבר על הקִרבה של לשם למרכז הארץ, הם אומרים "כמה דקות מראש העין". וראש העין הפכה בשנים האחרונות, בחסות בועת הנדל"ן הישראלית, למה שאולי אף פעם לא האמינה שתהיה. אלא שבין ראש העין ללשם, בין המרחבים האלה, הכאילו צמודים, ה"חמש דקות נסיעה", יש עולם מלא. "הקו הירוק". במונחים של מדינת ישראל כפי שהחוק הבינלאומי מגדיר את המציאות: ראש העין היא חלק ממדינת ישראל; לשם היא שטח כבוש, זמני, מיועד לכאורה להחזרה. וכן, הקו הירוק, אפילו היום, הוא "עולם מלא". מספיק להסתכל על פער המחירים – ולשם היא לא מקום זול – כדי להבין שהקו הזה "שווה" לא מעט.
ולשם לא רוצה לחשוב על עצמה כעל שטח כבוש, בדיוק כמו שהיא לא רוצה לחשוב על עצמה כעל התנחלות. לשם רוצה לחשוב על עצמה כעל "יישוב קהילתי". לשם רוצה לחשוב על עצמה כעל אלטרנטיבה לגיטימית לכל אדם שמחפש ירוק ושקט יחד עם קרבה למרכז. היא עוצמת עיניים ומדמיינת שהיא בכלל נחלים, כלומר, מה שנחלים הפכה להיות. וחשוב לציין כבר עכשיו: הטקסט הזה מתייחס ללשם כאל יישוב עצמאי, מנותק מיישוב האם שלו. על אף שמצד האמת היבשה, לשם היא בעצם שכונה יפה, מודרנית, של התנחלות ותיקה. ויש משמעות לרצון של לשם לנתק את עצמה מעלי זהב. ויש משמעות גם לרצון שלנו, של הטקסט, להסתכל עליה ככה: לשם רוצה להיות מזוהה עם ראש העין, עם שוהם, עם נחלים, עם כוכב יאיר, הרבה יותר משהיא רוצה להיות מזוהה עם עלי זהב. לשם רוצה שכשתחשבו עליה, לא תחשבו על הקו הירוק הזה, הנעלם אך מבעבע, בינה לבין ראש העין; שלא תחשבו על פלסטינים, על מחסומים, על עצי זית, על המצב שבו בשביל הביטחון שלכם יש עוצר על כפר שלם.
רוצים לקרוא את הטור המלא? הירשמו כאן ותוכלו לקבל את גיליון 'ליברל' החדש במתנה עד הבית!
