במרכז הזירה אילנה דיין ועזרא נאווי. אקטיביסט מוחלט נגד עיתונאית חוקרת אבסולוטית. בישראל של 2016, העצבנית, המתוחה והקרועה, התחקיר הזה הפך לשריפה גדולה, שימין ושמאל, פטריוטים ובוגדים, עושקים ונגזלים, צדק, קונספירציות, מסיתים ומציתים משמשים בה כחומרי בעירה. דיין והצוות האיכותי שלה בדקו, השתכנעו ופרסמו. וטוב עשו. עובדה: העובדות שלהם לא נסתרו! מגיעה להם תודה ולא קללות. משום שדיין דומה בעיניי לשליחה עם פיצה איומה. אין טעם לריב עם השליח; יש להתמודד עם המשלוח.
הסיפור חשוב משום שהוא מטריד. נאווי הקנאי מייצג רק את עצמו – מאמין בדרכו ומשוכנע בצדקתה. בפוליטיקה רדודה וקיצונית כמו שלנו, אסור לטעות בין פעולתו הטהרנית של היחיד לבין אידיאולוגיה של מחנה שערכיו מאוזנים אחרת משלו. נאווי נתפס בעיני רבים כמאפיין של השמאל משום שבעצם… בישראל אין כבר כמעט שמאל פוליטי כלל. ומכיוון שכך, אילנה דיין חשפה לא רק את קלונו/כבודו של נאווי (הכול בעיני המתבונן), אלא בעיקר את ערוות השמאל.
'עובדה' הציבה לנו מראה מול הפנים, והדמות הנשקפת מביכה: בין הרצוג לנאווי משתרעת שממה. אין לנו ספקטרום פוליטי של ממש. כזה שמתחיל מהאקטיביזם הנחוש בפאתי המחנה, אל המפלגות הרדיקליות, מהן אל המתונות, עבור אל המרכז־שמאל וכלה במרכז. במרחב שבין הקאובויים של דרום הר חברון – המנסים לבדם להביס את העוולות, את צה"ל, המתנחלים, והבנאליות של האדישות הישראלית – לבין מפלגת העבודה, שאמורה להיות ספינת הדגל של כוחות השלום והדמוקרטיה, משתרע ואקום רעיוני ופוליטי. וכך מתאפשר לתופעה כמו נאווי להפוך למאפיינת. הוא לפחות פעיל ועשה משהו. בניגוד להרצוגים.
הרצוג אמור להנהיג את כוחות השלום. אין שלום בלי שמאל, אף שהשמאל איננו רק השלום. שמאל איננו רק הכיבוש ועוולותיו. אלא תפיסת עולם מקפת שיסודה שוויון בין כל בני האדם, החירויות והזכויות שלהם. שאיפתה: לבנות עולם שבו כל בני האדם שווים. שאין בו הדרות ואפליות. שהמרחב הציבורי בו חילוני, והדתיות היא פרטית ולא מדינתית. שמאל שלם מחויב לכלכלה הוגנת, לא שולט בכוח רוב דורסני וקשוב ברגישות למיעוטים. כל אלה לא קיימים בישראל. ועם ההצהרות האחרונות של הרצוג קרס גם הגשר הצר של המחויבות להסדר הוגן עם הפלסטינים.
ובחזרה לשמאל. נכון שהארגונים שלנו חלשים, והבריונות של הימין – מהשלטון ועד לפלנגות האזרחיות שלו – אלימה ומטרידה. אבל הקרב כלל לא אבוד. הודות לאילנה דיין חובה להתבונן פנימה, בלי התקרבנות או ציד עיתונאיות. זאת ההזדמנות להפוך הכול לשקוף לחלוטין. תקציבים, פעילויות, ישיבות, פרוטוקולים, תורמים ואקטיביסטים. הכול חשוף. בעולם בלי סודות אי אפשר לקונן קנוניות, אילנה דיין ואיילת שקד מוזמנות לבוא ולהיווכח כרצונן. אחר כך צריך להפנות חלק לא מבוטל מהאנרגיה המוסרית והאנושית כדי לחזור אל הפוליטיקה. אנחנו חלשים בזירות הציבוריות כי רבים מעדיפים את המסגרת הטהרנית של הארגון על פני הפוליטיקה הקשוחה ועסקותיה. זאת טעות קיומית – עריקה נוכח פני המלחמה הקשה באמת. חובה לחדור כל מפלגה רלוונטית ולהשפיע על התנהגותה, לברור את נבחריה, לרתום אותה חזרה למאבק. מפלגות הן פילות כבדות ועיקשות, אבל בלעדיהן לא תושג הכרעה דמוקרטית לעולם. ודאי לא עם הנבחרים שיש לנו היום במרכז הזירה. זאת ה'עובדה' החשובה, ועליה תודה נוספת לך, אילנה דיין.
.
צילומים: אלכס ליבק, אייל טואג, 'הארץ'
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
