fbpx

בין אושוויץ, דאעש ועלי דוואבשה // הטור המלא של שי גולדן

0

1.

בשנת 1820 אמר היינריך היינה שבמקום ששורפים בו ספרים ישרפו גם בני אדם. מאה וכמה שנים אחרי שאמר זאת המשורר הגרמני הגאון, שרפו בני עמו ספרים ואז אנשים. חלקם הגדול יהודים.

בישראל שרפו בשנה שעברה שלושה תושבי בית שמש את מוחמד אבו חדיר משועפאט, נער ערבי בן 16. לפני ימים לא רבים שרפו אלמונים את בית משפחת דוואבשה וגבו את חייו של עלי, בן השנה וכמה חודשים. בשני המקרים היו השורפים יהודים.

עכשיו, אני רק שאלה: במקום ששורפים בו ילדים למוות, מה ישרפו בשלב הבא?

האמת? אני לא חושב שאני רוצה לדעת את התשובה לכך.

2.

האמת היא ששריפת אנשים הייתה חביבה על תרבויות קדומות בהרבה מזו הישראלית וזו הנאצית. שורשי העניין קדומים כמעט כמו שורשי השימוש באש והשליטה בה על ידי אבותינו לפני עשרות אלפי שנים. השיטה התחבבה על תרבויות רבות לא רק בגלל האפקט הפירוטכני הנלווה לה ובשל הרושם הרב שהיא הותירה על הצופים במעשה. הוצאות להורג היו בילוי חברתי נפוץ למדי גם בקרב עמי האזור הקדומים שלנו – כולל בני ישראל, כמובן – וגם על תרבויות מאוחרות יותר, בדומה לרומאים ועמים אחרים באירופה במשך המאות והמילניומים. לאש, סברו רבים, יש אפקט סמלי בלתי מבוטל ועוצמת דימוי מטלטלת, כמו גם כוחות של סילוק אדם ומחיקתו הגופנית עד לאפר, כך שלא ייוותר ממנו וממעשיו כל זכר. היינו ברברים, נהוג לחשוב, התקדמנו מאז. ובכן, מדובר כמובן בקשקוש גמור. אנשי המדינה האסלאמית, דאעש, עושים שימוש בנשק ההוצאה להורג בהצתה דרך קבע. וזכורה לכל בוודאי הצתתו של השבוי הירדני הכלוא בכלוב, שהבעירה (שימוש משונה במילה הזאת כאן) את חמת העם הירדני, שבעקבותיה הכריז כאחד מלחמה על אנשי דאעש. הוצאות להורג בשריפה נהוגות גם באפגניסטן על ידי אנשי הטאליבן. ויש תיעודים רבים של שימוש באש לצורך המתה גם בסין וברוסיה המזרחית.

אבל אנחנו, חשבנו לעצמנו, היהודים, אנחנו לא כאלה. אנחנו לא כשאר הגויים. יודעים להילחם כשצריך ובוודאי שגם להרוג בקור רוח, אבל מידה של אנושיות תיוותר לנו גם מול האויב המר והאכזר ביותר וגם בנסיבות הקשות והכאובות ביותר. אחרי הכול, אנחנו יהודים. ראינו את זוועות הכנסייה, שלחנו אל ידי הקדוש ברוך הוא את הרוגי המלכות שלנו וראינו אנשים עולים על המוקד לשם קידוש השם. אנחנו לא שורפים אנשים. זה מנהג ששייך לאחרים. ובכן, אפשר לחתום גם על הנחה זו כבטלה, הלא כן? ככל העמים אנחנו. ככל בני האנוש חסרי צלם האנוש. ויהדותנו אינה משמשת לנו עוד מגן דוד. היא בסך הכול צורת אמונה שונה משל המוסלמים, הנוצרים והבודהיסטים. לא עם נבחר ולא בטיח. שורפים כאחד האינקוויזיטורים וכאחרון המונגולים והברברים. אז אחלה, טוב לדעת.

ערך הנקמה גם הוא נטוע עמוק בהיסטוריה היהודית. החל בציוויים מפורשים בתורה ועד לפסקי הלכה ברורים מברורים. עין תחת עין? הסלוגן הוא שלנו, גם אם לא הקונספט. אבל לאחרונה השתכללה הנקמה היהודית ולבשה צורת מוטציה משונה, "תג מחיר" שמה. קונספט זה, שהביאו אחינו המתנחלים, גורס (אם אני מבין נכון) כי לנקמה צריך להיות רכיב לא רק של גאולת דם ועשיית צדק (מיושן, בסיסי ובלתי הומני ככל שיהיה), אלא גם ממד של הרתעה כפולה. אם בעבר היו מסתפקים הבריות בנקמה עבור צדק, פלוס הרתעה של הצד השני מחזרה על מעשה דומה, הרי שהיום עוסקים היהודים בנקמה לצורך הרתעה מחוץ (של היריב הערבי), וחשוב מכך – הרתעה מבית (של היריב הממסדי, הצה"לי, המדינתי – ובקצרה, כל מי שאינו תומך באחדות הדם והאדמה). לבסוף, רק אז, מצטרף לו אלמנט הנקמה לשם נקמה. גישה פילוסופית זו של "תג מחיר" מסקרנת בעיניי מאוד, ומעידה על שלב חדש באבולוציה של הרגש האנושי הבסיסי והקדום כל כך: גבירותיי ורבותיי, הכירו את "הנקמה המתנחלית" – הנקמה הצינית; נקמה שהיא קודם כל בעלת אינטרס פוליטי, ורק אחרי זה היבטים בסיסיים של צדק ועשיית דין. רוצה לומר, זו אינה נקמנות, בוודאי לא חיפוש אחר צדק אנושי עז, זו פשוט אלימות צינית, מחושבת כהלכה, תועלתנית ומאוד לא אמוציונלית. במחשבה שנייה, אי אפשר שנקמה תהיה צינית. לא, "תג מחיר" אינו מעשה נקמה. הוא פשוט מעשה טרור מחושב. דאעש סטייל, רק עטוף בטלית. נחמד.

4.

אני מתנגד נחרצות לעונש מוות. באשר הוא עונש מוות. אל לו לאדם לקחת חייו של אדם, ולא משנה התואנה, ההצדקה והנסיבה. את החיים נתן אלוהים והוא זה שגם ייקח אותם. אבל הרהרתי לעצמי על הסמיכות האירונית של הצעת החוק של חבר הכנסת שרון גל להטיל עונש מוות על מחבלים; הצעה שהכנסת דחתה. והרהרתי לעצמי האם חוק זה יחול גם על מחבלים יהודים, דוגמת המחבלים מבית שמש, או מהכפר דומא שבגדה המערבית, שם נשרף עלי. ואז חשבתי לעצמי שהכול יסכימו על כך שהוא צריך להיות שוויוני ולחול על יהודים וערבים כאחד. אבל אז חשבתי גם שלמחבלים מבית שמש איש לא הדביק בשום שלב את הכינוי "מחבלים", כי אם "רוצחים" (אפילו "מתועבים" ו"שפלים" הוסיפו מיני מגנים), ושכאשר יהודי לוקח חיים הוא "רוצח" וכאשר ערבי לוקח חיים הוא "מחבל". וכל עוד לא נצליח להכיר בעובדה שמסתובבים בינינו מחבלים יהודים, לא נוכל להחיל לעולם שוויוניות בין ערבים ליהודים בנושא הזה של עונש המוות. כי עונש מוות לרוצחים הוא דבר שאיש לא מעלה על הדעת להציע בישראל. אחרי הכול, אנחנו לא ברברים. אנחנו יהודים. גם זו מחשבה נחמדה – ההכרה שיהודי לעולם לא יכול להיות מחבל. כי מחבל הוא האחר. ואנחנו אחרים ממנו. אנחנו שונים לטובה. כי אנחנו יהודים וכו'.

5.

ועוד חשבתי לעצמי, לסיכום העניין, שאני עדיין מחזיק בדעתי נגד עונש מוות, על כל רצח; אבל שאם יום אחד יעבור החוק הזה (והוא יעבור. כי זו רק שאלה של זמן או של פיגוע כואב), אז שיוסיפו לו המחוקקים הנכבדים את הסעיף שקובע שאופן המתתו של המחבל תהיה זהה לאופן שבו רצח את קורבנו. ואם שרף אדם, אז שיישרף. מכל הלב שיישרף. אבל אני, כאמור, ממש לא בעד לשרוף אנשים, אפילו לא מחבלים יהודים ששורפים ילדים ערבים. כי בכל זאת, זה אינו צדק וזה אינו דין – זה משהו שמריח כמו נקמה צינית. ואין דבר יותר ציני בעולם הזה מלקחת חייו של אדם משיקולים ציניים.

6.

ממש לסיום: אני אדם מאוד מאמין. ואני גם סבור שיהדותי אינה מקרית. אני אוהב את השם. אבל שונא את כל אלה שפועלים בשמו. מרטין בובר אמר זאת טוב בהרבה ממני: "ההוכחה שאין אלוהים היא שלא יוצאת אש גדולה מהשמים ושורפת את כל אלה שמדברים בשמו". שורפת, הציע בובר, וידע למה הציע.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook