רבים טועים לחשוב כי מבצע "צוק איתן" (מלחמת עזה) נסב סביב הסכסוך הבלתי פתור בין הישראלים לפלסטינים. זהו רעיון אווילי לחלוטין. אפשר שהעילה להתפרצות סבב האלימות האחרון נגעה לקונפליקט המדמם בין שני העמים ולאיבה השורפת בין שני הלאומים. אבל לא על דמם של יהודים או פלסטינים התנהלה המלחמה הזאת, כי אם על זהותה של ישראל; ודייק: על השיח הפנימי שבה ועל הדמוקרטיה המקומית.
יסכים כל בר דעת, "שמאלן" אם לאו, כי מדינת ישראל שנכנסה למבצע הזה שונה בתכלית מזו שיוצאת ממנו. אין טעם להשתמש בלשון דיפלומטית ומלומדת – מדינת ישראל הפכה בשבועות האלה למדמנה של טינופת גזענית, שנאה עיוורת, בורות ונבערות בממדי קיצון ובעיקר למפלצת עבור כל מי שאינו חרמן על קונספט האספסוף. הדוגמאות לכך רבות מספור ומזעזעות ומחרידות, אחת יותר מחברתה. תהיה זו כלת פרס ישראל גילה אלמגור, אשר העזה להביע זעזוע מהמעשה השטני של רצח מוחמד אבו ח'דיר בן ה־16 משועפאט. אלמגור העזה לומר כי היא מתביישת במדינה שהוציאה מתוכה אנשים שהשקו בנפט נער פלסטיני והדליקו את פיו בגפרור, רק משום היותו ערבי. המוני אנשים איחלו לה מוות בייסורים, אונס, שואה לילדיה ועוד כהנה וכהנה. נדמה שאפילו בימים בהם עצבי הכול רופפים והדם רותח על הרצח המחריד של נפתלי, גיל־עד ואייל, תגובה זו היא במקרה הטוב חסרת כל פרופורציה ובמקרה הרע עילה לאשפוז או למאסר בגין מסוכנות של ממש לחברה.
רוצים לקרוא עוד מטורו של שי גולדן? הירשמו לקבלת מגזין מתנה
