בלא חדווה או גיל, נערכים השחקנים הפוליטיים על המגרש לקראת שנת הבחירות העומדת בפתח. בין אם יתקיימו הבחירות לכנסת הבאה באביב 2019 או במועדן לקראת סוף השנה, אף מפלגה אינה ששה אלי קרב. בדידותו המזהרת של נתניהו בפסגת הסקרים מציבה את מפלגות הקואליציה והאופוזיציה גם יחד בתנאי פתיחה גרועים, בבלבול – וגם במגננה. במסכנות לא בונים מנהיגות, אמר פעם יצחק רבין המנוח. על המשבצת "רק לא ביבי" מצטופפים שחקנים רבים מדי, ולצערם הסיסמה הזו לא תופסת. הציבור, לפי שעה, אדיש כמעט. אדיש לחקירותיו הנמשכות של ראש הממשלה, אדיש להמלצות המשטרה המסתמנות, כמו לאלה שכבר הוגשו. אדיש וטוב לו באדישותו. קמפיין בחירות שכותרתו "רק לא ביבי" לא יספיק, וזה כבר ברור. צריך משהו נוסף. זאת למרות שחודשים לפני הבחירות, נראה שהן יתנהלו תחת סדר יום אחד בלבד: כן ביבי/ לא ביבי. ובמילים אחרות: האם יכול נתניהו להמשיך לקדנציה נוספת לאחר עשור רצוף בראשות הממשלה?
יאיר לפיד, למשל. לפיד, שלפני שנה עוד נתן לנתניהו פייט בסקרים, נמצא כבר הרבה מאוד חודשים בפיגור. אין ולו סקר אחד המצביע שבכוחו להרכיב ממשלה. בצר לו, מחדד יו"ר יש עתיד את הקו הניצי שלו, וכמעט בכל ריאיון מקפיד לומר שבביטחון, "יש עתיד נמצאת ימינה מהליכוד". הבעיה שלאמירה הזו אין קונים. לפיד היה חבר קבינט במבצע 'צוק איתן', ועמיתיו השרים מתקשים להיזכר שהפגין קו ניצי כלשהו. הוא לא ניצב מימין לנתניהו, וגם לא לשר הביטחון דאז משה יעלון. מהציוץ שלו בטוויטר לפיו "צריך להיכנס לעזה בלי לחשוב", הוא מיהר להתנער, ובצדק. זו הייתה רק מכה קלה בכנף, אבל להתחיל מערכת בחירות עם קמפיין ניצי, אך לא אמין – בעיה של ממש.
או נפתלי בנט. בנט מקפיד לעקוף את נתניהו מימין כמעט בכל הזדמנות, וגם מקפיד לתקוף או לעקוץ את אביגדור ליברמן בכל הזדמנות, בקרב שכבר החל על תיק הביטחון בממשלה הבאה. אבל גם בנט יודע שהיריב שמאיים ללגום את קולותיו הוא נתניהו, לא ליברמן. הקמפיין המסתמן שלו הוא שחייבים 'בית יהודי' חזק, על מנת שנתניהו לא יתפתה להקים ממשלה עם לפיד או עם גבאי, ואז ישלח את בנט להיות חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ואת איילת שקד ליו"ר הוועדה לביקורת המדינה. קמפיין כזה עלול להיות בעייתי ושברירי, וניתן לערערו בקלות. די אם יודיע ראש הממשלה שהרכב הממשלה הנוכחי הוא בעיניו הרכב הממשלה הבא, וכבר הקמפיין קורס. אמירה כזו תסמן למצביעי הימין שאין סכנה בצירוף לפיד, גבאי או גנץ, ואין סיבה להצביע בנט. מוטב להצביע לראש הימין האמיתי וחסר התחליף, נתניהו.
***********
אבי גבאי וציפי לבני במצב עוד יותר מתסכל ובעייתי. ח"כ לבני אמנם מגלה פעלתנות וחריצות רבה כיו"ר האופוזיציה, אבל לא ברור מה יציג המחנה הציוני לציבור. מה הבשורה שמייחדת אותו מול נתניהו? משא ומתן מדיני אאוט, ודווקא שם חוזקה של לבני. אמנם בתחומי החוק והמשפט, הגנה על בית המשפט העליון, המשטרה, הפרקליטות ושומרי הסף האחרים, עמדתם של לבני וגבאי ברורה וחד־משמעית, אבל האם מערכת הבחירות תתנהל סביב חקירות השחיתות? האם זה מה שיניע את הציבור, כשעזה בוערת ואיראן על הגבולות בסוריה? ב־50 השנים האחרונות כיכבה השחיתות בסדר היום הציבורי בשתי מערכות בחירות. ב־1977 לקראת מפלת המערך, וב־1992 לפני ניצחון רבין והפסד הליכוד. מאז צחנת השחיתות רק עולה לשמיים, אבל הציבור, כנראה, התרגל לסתום את האף, ולא מצביע לפי ערכים של ניקיון ציבורי ויושר אישי.
אביגדור ליברמן ניסה, לפני כחצי שנה, להשיק את הקמפיין החילוני שלו. הוא מיהר לאשדוד באחת השבתות, על רקע חוק המרכולים, וטעם גבינות ללא חותמת כשרות. אבל כשר הביטחון, ראשו ומעייניו בעניינים אחרים ובוערים יותר (תרתי משמע) משאלות של דת ומדינה. אם יצליח להעביר את חוק הגיוס שגובש במערכת הביטחון, למורת רוחם של חלק מהחרדים, ירשום לעצמו הישג פוליטי גדול – אבל ספק אם כזה שיתורגם בקלפי לקולות. בחלוף שנתיים וחצי מאז מונה לתפקידו, ליברמן אינו נהנה מהילה של "מר ביטחון", ובסקרים משתקפת העובדה שלפי שעה התפקיד הזה אינו טומן בחובו דיבידנד פוליטי עבורו. הוא מצטרף לרשימה מפוארת של שרי הביטחון לשעבר שחוו זאת על בשרם – שאול מופז, משה יעלון, בנימין בן אליעזר; וגם אהוד ברק שהקים את הגרוטאה הפוליטית 'עצמאות' כדי להישאר שר ביטחון בממשלת נתניהו – אך לא צבר שום רווח פוליטי ונאלץ להודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים בבחירות 2013.
היחידה שמצליחה, בינתיים, להחזיק מעמד ולהתקבע כעובדה פוליטית היא ח"כ אורלי לוי־אבקסיס. ללא רשימת מועמדים, ללא פלטפורמה של ממש, מצליחה חברת הכנסת החרוצה לייצר סדר יום שכותרתו "אני לא כחלון". אבל הסקרים המלטפים אינם בהכרח תולדה של קמפיין מוצלח או של מסר קליט במיוחד. לוי־אבקסיס נכנסה למשבצת הקבועה של בוחרים התרים אחרי משהו חדש. לעיתים הוא גדול, לעיתים קטן. מהדרך השלישית עד הגמלאים. אפילו המפץ של קדימה זכה להיות ה"משהו החדש", ואחרי קדימה שיחקה את התפקיד יש עתיד. אם לא תעשה טעויות של ממש, יכולה לוי־אבקסיס להיות המרענן הרשמי של הבחירות. זאת כמובן, אם לא תתיישן עד הבחירות, ולא יקום עוד משהו, חדש יותר ממנה.
"יש לך יורש"
למשפט המהדהד הזה מלאו כבר 30 שנה. דוד לוי היה הפוליטיקאי שטבע אותו, לקראת בחירות 1988. המנהיג שביקש לרשת היה מנחם בגין, שבאותם ימים היה ספון בביתו בירושלים.
בנימין נתניהו, כמו קודמיו, אינו מאמין ביורשים. אבל בהודעתו שהוא חושד בגדעון סער במיני תרגילים פוליטיים מופרכים, הקים לו נתניהו יורש בעודו בחייו. ראש הממשלה היה חפץ שסער ילך בדרך כל בשר מבשרו של הליכוד: בדרכם של אביגדור ליברמן, משה כחלון, נפתלי בנט ובוגי יעלון (בעדיפות למדבר הפוליטי של האחרון). מכיוון שלסער אין תכניות להיעלם, ובניגוד לחבריו בליכוד לא נפל עליו מורא נתניהו, הוא נבנה עתה כחלופה מנהיגותית בולטת. מנהיג פוטנציאלי שאינו חושש ואינו מתקפל. שתיקתם המתמשכת של שרי הליכוד מול נתניהו גם היא תורמת להבלטת המנהיגות של סער. גם אם בטווח הקצר יצליח ראש הממשלה לקפד את ראשו בפריימריז (המילה אם מתבקשת כאן – כלפי סער יש אהדה רבה בליכוד, שהביאה אותו למקום הראשון בשתי ההתמודדויות האחרונות לרשימה לכנסת), בטווח הארוך יכול סער להוות חלופה. הוא עלול לשלם מחיר בממשלה הבאה, שנראה כי תורכב על ידי נתניהו, אבל סער רץ למרחקים ארוכים. המבחן הגדול הקרוב יהיה מיקומו בבחירות הפנימיות בליכוד, והמבחן הבא יהיה במקרה שיחליט היועץ המשפטי על הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. איזו עמדה יציג אז סער? לנתניהו יש סיבה טובה לחשוש.
אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים – גיליון ראשון במתנה – לחצו כאן
.
צילום: אילן אסייג, אמיל סלמן, מגד גוזני, "הארץ". אריאל חרמוני, משרד הבטחון
