לסבתא שלי יש אלצהיימר. זה איכשהו כל כך רחוק, שזה כמו מגיע אליי דרך אלף רעלות עד שאני נוגעת בקצת מזה. למעשה הייתי צריכה לומר שזה מגיע אליי דרך אלף צעיפי פרוות שועל, כי אני זוכרת אחד שהיה לה לסבתא שלי נלי, הסבתא שנשארה בארגנטינה. הוא היה מצחיק השועל, כשהייתי בת שש, קצת מצחיק וקצת מגעיל. משהו בין בובה ללא בובה. פגר משונה שמונח בלי השגחה לילדה בת שש לשחק בו. מי יודע, אולי הוא עוד קיים בארון הקטן בדיור המוגן שלה בבואנוס איירס. כשאני חושבת עליו היום – על השועל האומלל הזה שהיה רצוץ ומיושן כבר אז, המום תמידית בעיני הזכוכית שלו, שדמה יותר לחתול עני מאשר לשועל מוזהב – מתבהר לי שהוא סינקדוכה של סבתא כולה. ניסיון מכמיר לב לשוות אצילות מדומיינת. גאווה קוקטית של מי שידעה מה אין לה, ובינה לבינה חשבה שבנסיבות אחרות היא הייתה יכולה להיות הדבר האמיתי.
הוגן לומר את זה עליה? על סבתא נלי, שאני הייתי הראשונה לקרוא לה "בובע" ואחריי הצטרפו כל הנכדים כולם, אפילו נינים. אני לא יודעת, זה פאזל שאין לי את כל חלקיו. יש קטעי זיכרונות קרועים, דברים שסיפרתי לעצמי כל כך הרבה פעמים עד שהסמרטטו ואיבדו את הצורה המקורית שלהם כמו אוזן של בובת בד שליטפת פעמים רבות מדי. את רוב העובדות שאספר הייתי צריכה לוודא עם אבא שלי.
——
נלי (נחמה, אבל למעשה כתוב לה בתעודת הזהות "נחן" בגלל סיבות מסובכות מכדי לפרט) נולדה בסנטה פה בארגנטינה למשפחת גוט ביום העצמאות הארגנטינאי, ב־9 ביולי 1930. הורים מהגרים, שני פולנים שנולדו באותו בניין בשטעטל בקומות שונות, ומאותו הרגע נשארו יחד כל החיים, עד שמתו בהפרש של 48 שעות זה מזה. כשאבא של סבתא נלי זכה בלוטו, עברו לבואנוס איירס. היא חלמה להיות רואת חשבון, כמו אחיה. כשהמוח שלה עדיין היה חד, הייתה אוהבת לחשב תרגילי כפל מסובכים בראש ולהתפאר בזה. היא לא הלכה ללמוד, נלי, במקום זה הפכה למזכירה הצעירה והביישנית של אחיה, והסכימה לצאת עם הבן של בעל המפעל לטקסטיל. זה סבא שלי, הזיידע שלי, סאול וולך. בן 96 בקרוב. אדם עיקש כמו נעץ. תמיד היה. גאון נורא, נוח לזעום, אוהב להתפייט בהפרזות מינכהאוזניות, ובלתי נסבל לחיות לצידו. סבא וסבתא שלי נשואים 67 שנים, על זה אומרים במשפחה שלי "איזו קיבת ברזל שתהיה בריאה". משילדה את ארבעת ילדיה, העצומים והרעשניים, המצחיקים והפרועים, הפכה סבתא נלי לעקרת בית במשרה מלאה מאוד. לעבודה חזרה רק כשגדלו הווילדע חייעס.
סבתא הייתה מנהלת אדמיניסטרטיבית בבית הספר התיכון היהודי, ותמיד הייתה גאה מאוד בזה, זה היה הכי קרוב לחלום ראיית החשבון שלה, והיא תמיד דאגה להתלבש יפה לעבודה. בנה הבכור, אבא שלי, הסתבך עם הדיקטטורה וברח על חייו. הוא אף פעם לא חזר, ואף פעם לא הפסיק להתגעגע. זה היה אז שהיא חלתה בסרטן הראשון, השני הגיע בשנות ה־80. גם אז לא היה קל. היא שרדה את שניהם, בציפורניים עשויות ובשיער שתמיד בתסרוקת.
הבובע נלי חיה בארגנטינה כל השנים, ובמעט הפעמים שנפגשנו, תלו סמיכים מעל ראשינו כובד הפרידה הקודמת וכובד הפרידה הבאה. ארבע או חמש פעמים בסך הכל הגיעה לבקר בארץ. כשרק נולדתי הגיעה. זה ודאי היה יקר מאוד, ואני לא מניחה שהגברת הזו, שלא טסה לשום מקום לפני כן, דמיינה שתעלה על מטוס למקום הרחוק והחם הזה כל כך סמוך להגירת בנה. אבל כאמור לפתע נולדתי, אף אחד לא תכנן שבדיוק זה יקרה, ובובע נלי קנתה כמות משוגעת של בגדי תינוקות מצויצים ומופרכים, והגיעה. יש לי תמונות ואין לי זיכרון.
בפעם השנייה הייתי בת שש. עד אז מה שידעתי על סבתא היה שהיא אוהבת לשלוח הרבה מכתבים על דפים דקיקים חצי שקופים ששוקלים מעט, ולי הייתה שולחת לימי ההולדת ברכות מדהימות שכמותן לא היו לאף אחד. ברכה בצורת פיל שכשפותחים אותה עולה ממנו חדק ונפרשות אוזניים. ברכה בצורת חתול ג'ינג'י שמן שיש לו זנב רך שאפשר ללטף וגם שפם של ממש. חוץ מזה לא ידעתי דבר – לא ידעתי על הריח שלה שהוא טלק ומושק. לא ידעתי שיש לה זרוע אחת תמיד נפוחה וחלשה מהסרטן. לא ידעתי שהיא מצחיקה ונחמדה וכנראה מאוד אוהבת אותי למרות שלמה בעצם? זה היה מבלבל מאוד. היינו חודש שלם בבואנוס איירס וכשחזרנו הייתי אחרת, ובין היתר הייתי אחרת כי לפתע היה לי גב – דודים שפינקו ופיטמו אותי כאילו מוכרים אותי בסוף החופשה, סבא משונה אבל בכל זאת סבא כמו שלא היה לי קודם בכלל, ועוד סבתא אחת. בובע נלי.
אחרי כן נפגשנו שוב בתקופה לא טובה, כשהגיעה לבקר כשהייתי בת 13. אני התביישתי בכל מה שהיה לא ישראלי בי, והיא הייתה שעיר לעזאזל שייצג את כל זה. הייתי מנומסת אבל מנוכרת, אני יודעת את זה היום. הבגדים שהביאה עבורי הביכו אותי, נראו לי צעקניים או ילדותיים ובכל מקרה מכוערים וגלותיים. אני זוכרת במיוחד חליפה צהובה אחת שבעקבותיה קראו לי "מרקר" לכמה שבועות מצלקים, ואת הטינה שחשתי כלפי החליפה והבובע גם יחד. לא יכולתי לסבול שקרובים מארגנטינה היו מגיעים להשתכן אצלנו לשבועות ארוכים כל שנה, הופכים את דינמיקת הדירה הקטנה על פיה, משבשים סדרי שינה ומקלחות, ממלאים את הבית במזרנים ובמזוודות. ובכלל זה, לא חמלתי גם על סבתא שלי, ועל החודש האחד שביליתי איתה. בערך חודש אחד לשבע שנים.
——
כשהייתי בת 21 הגעתי לבדי לבואנוס איירס. כבר הייתי באיטליה חצי שנה ועוד שלוש שנים בצבא, הגעתי רצוצה והלכתי לישון. ישנתי בערך חודשיים. מדי פעם כשהייתי מתעוררת היינו עושות סיבוב, לעיתים נדירות רק שתינו, אבל לפעמים. היינו שותות קפה של ארבע אחרי הצהריים וטובלות בו קרואסונים קטנים. היא הייתה מצחיקה, באופן יומיומי שלא עושה מזה עניין. היה לה חוש לדרמה ולהיעלבויות. אולי עדיין יש לה, אני לא יודעת. היא הייתה מעירה משהו קטן מאופק ודוקרני על זרים, ואז הייתה עושה עניין גדול כדי שנסלח לה על החטא. זה היה משחק נחמד, ואני מתגעגעת אליו. היא ראתה את עצמה בו־בזמן כקורבן לחיים קשים מכפי שמגיעים לה, וכאישה הממוזלת ביותר בעולם שזכתה לילדים ולנכדים מבריקים.
לפני כמה שנים חשבתי שאם תהיה לי ילדה אולי אקרא לה נלי, אני אוהבת את הצליל וזו מחווה יפה, נורמלית מה שנקרא. כנראה לא תהיה לי ילדה, ולא אקרא לה נלי. גם כך זה מרגיש כמו משא גדול מדי, גורל שלא ארצה לשכפל הלאה. זו גם מין מחווה קצת צורמנית, אפילו מינכהאוזנית בסגנון סבא שלי, מילים גדולות מדי לכסות על חור. לסבתא שלי יש אלצהיימר. זה כבר כמה זמן שהיא לא מזהה את הילדים והנכדים שלה, ככה נאמר לי. אני לא נסעתי כבר מזמן. זה רחוק ויקר מדי. זה עצוב מדי. אני חושבת לפתע: אני לא יודעת אם היא הייתה מזהה אותי עוד קודם לכן, לפני האלצהיימר שלקח אותה באופן שווה מכולם. ככה סתם ברחוב, האם הייתה מזהה אותי? נראה שלא. מה זה כבר משנה עכשיו.
איור: וליה רוזנצוויג
רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
