איתמר בן גביר הודיע כי 'עוצמה יהודית' פורשת מהבלוק הטכני עם 'האיחוד הלאומי' ו'הבית היהודי' (איחוד מפלגות הימין). בין אם מדובר בהחלטה אמיתית או בהכרזה לצורכי מו"מ על תנאי חידוש ההסכם, מצב הציונות הדתית לגווניה הוא בין צל"ש לטר"ש – כחוט השערה. 'הימין החדש', שמבטא קולות חדשים בציונות הדתית, לא הצליח למקסם את יכולותיו בפעם הקודמת. באיחוד מפלגות הימין הקהל ברור וגם הקמפיין ברור, אך ללא האיחוד עם 'עוצמה', שעליו עמל קשות בנימין נתניהו, גם הם היו רואים את הכנסת רק בערוץ 99.
וקיימת קבוצה הנמצאת על הרצף הציוני־דתי, שאף לא אחת ממפלגות הציונות הדתית מדברת איתה ובשפתה ישירות: המסורתיים בישראל. המפלגות הנ"ל, גם 'הימין החדש' וגם 'איחוד מפלגות הימין', הן מפלגות אשכנזיות (כן, למרות הצבתו בראש 'הבית היהודי' של רפי פרץ). רגע לפני שכולם רצים לספור לי כמה בני עדות המזרח יש בציונות הדתית – תעצרו רגע. אני מדבר על תפיסת המוצא. נוסח התפילה בישיבות 'בני עקיבא' אשכנזי (המזרחים יוצאים ל"חדר צדדי" בימים הייעודיים), בבית הכנסת בליל שבת תשלוט החולצה הלבנה (היכנסו בהזדמנות לבית כנסת של עדות המזרח ותראו מה קורה שם), ה"יזכור" בטקסים רשמיים תמיד יהיה אשכנזי ועוד ועוד. ההגמוניה האשכנזית שולטת.
כאשר פרופ' יואב פלד התבקש לתאר את ההבדל בין חרדיות אשכנזית לספרדית, הוא הקביל אותן למונחים "כת" ו"כנסייה". החרדיות האשכנזית היא כת: מתאימה למעטים, יחידי סגולה יכולים לבוא בשעריה, נדרשת בה הקפדה על "תנאי הכניסה". החרדיות הספרדית היא כנסייה: שעריה פתוחים להמונים. האפיון בהשלכתו הפוליטית הביא בין השאר לכך שרוב הספרדים הציונים־דתיים מצאו את מקומם בש"ס.
לפני מספר שנים סטודנטית שלי באוניברסיטת בר־אילן, שהתגוררה בגבעת שמואל, הסבירה לי שהיא בשבת לא מדברת בטלפון הנייד אבל מסמסת. כששאלתי לאיזה מגזר היא משייכת את עצמה, ענתה ללא היסוס: ציונות דתית. הבנתי שקורה כאן משהו. המסורתיים, תפיסת מוצאם היא עדות המזרח. אני לא מכיר מסורתי אחד שמסמס בשבת ו"יעז" להגדיר עצמו כדתי. נחזור לפלד ונאמר כי האומדן הבולט המגדיר את הפער בין ספרדיות לאשכנזיות הוא "פתיחת השערים". המסורתיות נתפסה בעבר כתחנת מעבר בין חילוניות לדתיות. בשנים האחרונות היא תנועה, שדורשת מקום והכרה.
כשתנועת ש"ס סימנה את הדרך החוצה לח"כ יגאל גואטה, היא בחרה בתפיסת החרדיות האשכנזית על פני המסורתיות הספרדית. הציונות הדתית שעדיין אורגנה אז תחת מחנה אחד לא פנתה לקהל הזה – וחלקו חזר בבחירות האחרונות לש"ס והיה מרכיב משמעותי בהישגה. עבור 'הימין החדש' של נפתלי בנט, המכשול בהכרה במסורתיים הוא סוציולוגי. המשימה שלו לגרום לקהל המסורתי להבין ש'הימין החדש' הוא באמת בית עבורם. בנט בקורות חייו הוא ההפך ממה שהקהל הזה מחפש, וזאת למרות שבביתו פנימה הוא משקף את השילוב.
עבור איחוד מפלגות הימין של פרץ וסמוטריץ', המכשול בהכרה במסורתיים הוא הלכתי. רבני הציונות הדתית צריכים להכיל את מי שבליל שבת מגיע לבית הכנסת – ובבוקרה יוצא לטיול של החברה להגנת הטבע. מי מהמפלגות תצליח במשימה? מי בכלל תנסה? נמתין לראות.
בבחירות 2019 מועד ב', המסורתיים הם שחקן משנה מציאות: יכולים להעביר בבטחה את אחוז החסימה גם את 'הימין החדש' וגם את 'איחוד הימין' (ללא 'עוצמה'), להחליש את ש"ס ולפגוע פגיעה מסוימת בליכוד. מעבר להשפעה הפוליטית, "הכרה" במגזרם יש בה גם מסר חינוכי וערכי: אין יותר מקום ל"דתומטר".
צילומים: אליהו הרשקוביץ, אילן אסייג, אוליבייה פיטוסי, "הארץ"
