חיי בתל אביב הם הלוא קלישאה איומה. ג'סט־טו־ניים־איט: מתכופף? צ'ק; אוכל סושי? בהחלט; סמולני? כמניאק; לא אכפת לי מתושבי הדרום? אכפת לי קצת. לא מאוד. ככל שיכול להיות לי אכפת מאנשים שאינני מכיר.
אני משוכנע, אגב, שגם הם לא מודאגים ממני יותר מדי. תנו לי טלפון של תושב הדרום, ואספר לו כיצד לפני חודש, בעיצומם של הקרבות, האקס שלי מצלצל אליי להגיד לי שהוא קנה לי מזוזה. "כדי שהיא תשמור עליך מפני הטילים, אם אני לא יכול". שזה פחות נחות מלהגיד "כדי שיהיה לך את מה לנשק", ואיך אני התנהגתי כמו לורד אנגלי, או כמו ריס וויתרספון בסצנה האחרונה של קומדיה רומנטית כלשהי, כשהיא שולחת חיוך חכם לגבר שאכזב אותה ויוצאת לדרך חדשה. תושב הדרום כבר ניתק לדעתכם? לדעתי כן.
קלישאה מספר 761: לא מכיר בכלל את השכנים שלו. גם נכון, לדאבוני. להוציא את איש ועד הבית, שבאופן מסורתי יש להקפיד לשמור עמו על קשרים טובים. יתר דיירי הבניין, אודה בצער, נראים לי רוב הזמן כדבוקה הטרוסקסואלית אחת. אני שואל אתכם – אם תל אביב היא אכן עיר שכולה הומואים, כפי שנהוג לומר, איך יכול להיות שבכל הדירות שבהן גרתי היו לי אך ורק שכנים סטרייטים? מרכז העיר, שינקין, הצפון הישן והדרום התוסס – סטרייטים בלבד. לא שיש בזה משהו רע, כמובן. אין לי פנטזיות סודיות לדפוק על הדלת של הדירה מתחתיי בחלוק פתוח ומבט מלוכלך, ולבקש מהשכן החתיך כוס סוכר. מצד שני, אני לא השותף האידיאלי לשיחות על כך ש"המנקה משאיר אחריו רצפה ממש דביקה", ו"בסוף מישהו יחליק פה וישבור את הראש".
–
הטור המלא פורסם בגיליון המודפס.
