לדידם של בנימין נתניהו ומרבית תומכיו, התקשורת אינה מבצעת את תפקידה כהלכה: היא אמורה לשאוף ל"איזון", לשקף את הלכי הרוח בעם, את המגמות הפוליטיות והאידיאות השליטות בחברה הישראלית.
אבל חוסר האיזון הפוליטי איננו הבעיה הגדולה של התקשורת, הישראלית ובכלל. הבעיה היא ביציאה מהאיזון העיתונאי עצמו. האיזון בין החשוב למעניין. תפקידה של העיתונות הפך לבידורי הרבה יותר מאשר פוליטי. "בידור" איננו רק בתחום התרבות הקלה. בידור הוא הסיפוק המיידי. הגירוי המהיר. הוא הסוכר של המהות שלנו, שהולך ומשתלט על תכנית התזונה של המידע שאנחנו צורכים. בידור הוא העימות הפוליטי האלים והמלוכלך. הוא הפיכתו של אנס או מטריד מינית לכוכב מהדורות חדשות. הוא מעיכה של בלוטת הרגש באמצעות עוד כתבה על ילדים חולי סרטן.
בגרעין ההלך ההתנהגותי של התקשורת ישנה תשוקה אחת בסיסית: לרַצות. התקשורת, כציבור מצטמצם שכוחו נחלש, שואפת להיות המרַצה התמידית. ואז חוזר אותו מונח – "איזון" – ולובש כסות אחרת. אם יש חייל שפשע, וזה ברור לכל בר־דעת, עדיין צריך "לאזן". למלא את האולפנים והכתבות בתומכים, פרקליטים ובני משפחה. בשם האיזון. כי העם איתו, אז לא כדאי שנאבד את הקשב שלו באמצעות נקיטת עמדה. אם יש ראש ממשלה שבמעונו התגלו חריגות מקוממות בהוצאות הכספיות, ויחסי עבודה איומים עם עובדים, נעבה את הסיקור בשליחים מטעמו, שיסחררו את הסיפור לאלף כיוונים אחרים. החתירה לעבר האמת, מהות השליחות העיתונאית, הפכה למטרה משנית. קודם כל, צריך שכולם – עד כמה שניתן – יהיו מרוצים.
הגיליון הזה של 'ליברל', המציין 20 שנה להיבחרו של בנימין נתניהו לראשונה לראשות הממשלה, אינו מתכוון להיות בשום צורה "מאוזן". הוא כן עשיר בתזות, מידע וזוויות. הוא אינו טקסט של שטנה, אלא של תובנות ורטרוספקטיבות. כן, התמונה הכללית שלו שלילית כלפי ראש הממשלה, כי תפקידנו אינו להתחבב עליו, אלא לבקרו. וכשראש הממשלה מנסה לערער את הלגיטימציה של מוסד הביקורת הזה עצמו, אזי העיתונאי – כל עיתונאי – יכול לחוש משנה תוקף לשליחותו הביקורתית.
'ליברל' אינו מנסה לייצר איזון. לא בין "ביבי־כן" ו"ביבי־לא". לא בין שמאל לימין. הוא שואף למבט עומק על דמויות, התרחשויות ותהליכים בזירות הפוליטיות והתרבותיות. ו'ליברל' אינו מנסה להחליף את נתניהו. ישפטוהו בוחריו ויכריעו. כלי תקשורת מסוימים ניסו לנגח על בסיס מתמשך את דמותו של ראש הממשלה, ובמקביל לבנות באופן חיובי את תדמית מתחריו המיידיים והפוטנציאליים. הם גילו שהם לא רק חוטאים למטרתם העיקרית ולציבור קוראיהם, אלא גם מפסידים לפוליטיקאי המתוחכם הזה. כלי תקשורת אחרים, שהפכו לנושאי אג'נדה יותר מאשר מוסדות עיתונאיים אמיתיים, ערערו גם הם את תפקיד העיתונות בדמוקרטיה. מולם, אותם גופים עיתונאיים אחרים, שחותרים לאיזשהו "איזון", בדרך כלל מעוותים יותר את המציאות מאשר פותרים משוואה אקטואלית כלשהי.
דמוקרטיה היא שלטון הרוב, ואיננה דיכוי המיעוט. העיתונות איננה שופר הרוב, והיא בדרך כלל המפלט הנחוץ של המיעוט. אין משמעה של דמוקרטיה שהרוב הוא המכתיב את החוכמה ואת המוסר. לעתים קרובות, אולי ברובן, המעטים הם המכתיבים את אלה. הם לא תמיד נשמעים. כמעט תמיד נתקלים באיבה.
העיתונות כיום היא מגזר מיעוט, והיא לא צריכה לחשוש מלהתנהג ככזה.
–
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
