לקראת סיום העונה החמישית של 'בית הקלפים' (זהירות, מיני־ספוילר), צופה הנשיא פרנק אנדרווד בעדות מפלילה נגדו, וכהרגלו שובר את "הקיר הרביעי" ופונה אלינו הצופים בשאלה: "האם זאת הנשיאות שלי? לעד עם מטרה על הגב שלי – רדוף וניצוד?".
קשה שלא לראות את הדמיון בין אנדרווד לדונלד טראמפ. וכן, גם לבנימין נתניהו. האנשים הכי חזקים ומשפיעים מבטאים את תחושת הנרדפות והאנדרדוגיות שלהם כאילו מולם ניצב גוף אויב מונוליטי ומלוכד. כאילו מתקיימת ישיבת מועצת מנהלים, שבה חוברים כל כלי התקשורת וגורמים אינטרסנטיים ומסכמים על פעולות לניהול הלוחמה. הרי מה שקורה כאן הוא בדיוק היפוכו של עולם: האנשים החזקים ביותר, אלה שהשלטון הדמוקרטי מבצר את כוחם כי הם נבחרי הציבור, האמורים להרגיש כל־יכולים – הם אלה שמפגינים קורבנות, הם אלה שמבטאים כל הזמן את היעדר היכולת (לכאורה) למשול בשל ביקורת ציבורית, עבודת התקשורת או חקירות גורמי אכיפת החוק.
זהו הפרדוקס של המשילות העכשווית: ככל שהמנגנונים הפכו יותר ויותר שקופים וככל שהציבור וכלי התקשורת יכולים לבטא בדרכים מגוונות את הלכי הרוח, כך תפיסת המשילות שנקנתה בכוחו של הרוב תהיה סדוקה ושברירית יותר. האם זאת אסטרטגיה מושכלת שאימצו לעצמם המנהיגים? "לקטר" על היחס אליהם כדי לקבל אמפתיה ותמיכת ההמונים. האם זוהי הדרך להפנות אש לכל מי שמעביר ביקורת או חושף התנהלות לא ראויה?
ייתכן, שהרי גם במקרה של טראמפ וגם במקרה של נתניהו, האש שכוונה כלפי כלי התקשורת בסופו של דבר שירתה אותם. גם ביקורת מוצדקת הפכה לא לגיטימית, עם קיעקוע אמינותו של המקור. כשטראמפ ונתניהו מציירים את "התקשורת" כגוש אחד, מזוהה פוליטית, העובד במטרה להפילם, הם למעשה מעקרים את הביקורת והופכים אותה "מטעם". זהו אמצעי חיסון אפקטיבי: כל ממצא שיעלה מתחקיר או מחקירה יפגוש תגובה מיידית של "ממשיכים במסע הרדיפה", והצורך לענות עניינית על הטענות מתייתר.
הציבור, שגם ככה מרגיש ניכור מכלי התקשורת ה"פטרוניים" ו"אליטיסטיים", קונה בצמא את תיאוריית הרדיפה. ההצלחה של טראמפ בבחירות לא אירעה משום שכלי התקשורת לא השפיעו, אלא ההפך – היא אירעה משום שהם הניבו תגובת נגד. אם זה מה שהתקשורת רוצה שיקרה, אנחנו נראה לה איפה הכוח, נזדהה עם האנדרדוג, עם מי שמודר ממוקד ההשפעה והכוח. רק במקרה של טראמפ, הציבור תופס את האנדרדוג הלא נכון. הילד הרע, הבועט, אבל המקושר ומרופד – אינו אמריקה האמיתית וכלל לא מייצג אותה.
קיימת גם האפשרות שלא מדובר באסטרטגיה מושכלת ומתוכננת מראש, ייתכן שזו תגובה אינטואיטיבית רגשית ואנושית של מגננה. הרי ידוע כי ככל שהמנהיג צובר כוח ועוצמה, כך הוא נעשה יותר פרנואיד. ככל שהוא מבצר את כוחו, כך הוא עוסק בקרב בלימה של הניסיון הבא להפילו. איש מהם לא רוצה להיות כיוליוס קיסר, שאינו שועה לאזהרות חוזה העתידות, מגיע לתיאטרון פומפיוס ונופל לידי מתנקשיו. המנגנון הפסיכולוגי של מי שהגיע לעמדת כוח אדיר, אינו ברור לרובנו. טראמפ, למשל, שניצח מערכת בחירות כנגד כל הסיכויים, אמור לנוח על זרי הדפנה. אבל במקום ליהנות מההישג, הוא מביט מעבר לכתפו לכל מי שיכול לקום עליו ומקדיש את רוב האנרגיות למלחמות גדולות וקטנות.
בין אם מדובר באסטרטגיה מושכלת ובין אם בתגובה פסיכולוגית אינטואיטיבית, התהליך הוא ברור: בעולם של היום אין חזק מוחלט וחלש מוחלט. בעידן הזה, התפיסה הזו נותרה לשיפוט המתבונן בה.
–
