אויבת העם החדשה, קווים לדמותה. היא לא מתארת בספרה רומן בין יהודייה למוסלמי בנוף הארצישראלי, היא לא מדליפה מידע צבאי מסווג לעיתונאי כדי להציל את צה"ל מעצמו, היא לא מתלוננת באנונימיות על חבר כנסת ימני שהטריד אותה מינית. עכשיו היא סטודנטית שנה א' מבצלאל. הקשיבו לרחשי הרקע – מימין ("הסתה!", "לסגור את בצלאל!"), ממרכז ("בושה!", "לא זו דרכנו!") ומשמאל ("בינונית!", *שתיקה רועמת*) – ותמצאו קונצנזוס של דה־לגיטימציה אשר לא נראה על המפה הפוליטית מזמן. לא בגלל סכנה קיומית לדמוקרטיה, פרשה ביטחונית מטרידה או שחיתות ממסדית, אלא בעקבות כרזה שבה מופיע חבל תלייה על רקע פני ראש הממשלה.
העמקה אמנותית, התדיינות תרבותית, התגוששות אינטלקטואלית – לא, לא ולא. כיום הפוליטיקה היא המשקולת היחידה שעומדת על כף המאזניים בכל זירה – במטבח, בכדורגל, בפמיניזם, באמנות. וכך, בזה אחר זה, צצים פרשנים מטעם עצמם כדי להטיח ביקורת לא עניינית, לא מנומקת, ודאי שלא מעמיקה, ביצירה הבוסרית של אותה הסטודנטית: השרה המופקדת על תחום התרבות והאמנות זיהתה הסתה לרצח, מר בוז'י שמאלנצ'יק התנער מ"הדרך", מבקר האמנות החובב מר ישראל טוקבקביץ' ניצל הזדמנות להיכנס בכל הסמולנים עוכרי האומה. למה לתת למסר האמנותי לדבר אם אפשר להוציא אצבע מהחלון כדי להבין לאן נושב הלייק, לשחרר נרטיב פוליטי שקרי וחסר פרופורציות שישקף היטב את נפיחת ההמון, ולקנח ב*שתפו בכל הכוח!*.
אם בימין הפוליטי ניצלו הזדמנות לזריעת מסר מסית ופלגני, ובמרכז הפוליטי ניצלו הזדמנות לנקות מהפה את שאריות השמאל, הרי שתגובות השמאל היו המאכזבות ביותר: הפוליטיקאים בחרו להישאר בכרבולית עם תה קינמון ואפרסק מול הסדרה החדשה של נטפליקס; בבצלאל נרשם ניסיון התגמדות מתנצל בגמלוניותו במקום לתת גב לאג'נדה אמנותית כלשהי; ברשתות החברתיות בלטו במיוחד פאנצ'ים מתנשאים ולא מנומקים כלפי היצירה ה"בינונית". ניצחון המסרים הנבובים של הפוליטיקה על המאוויים העמוקים של התרבות. ורק סטודנטית צעירה – שלעולם לא נדע באמת אם רצתה לעורר פרובוקציה או ניסתה למחות כלפי השלטון – נותרה עם חבל התלייה ביד. למי אכפת אם בראשית הייתה בה תקווה ("Hope"), כפי שביטאה הכרזה של שפרד פיירי את רחשי הלב של השכבות המוחלשות עם עליית אובמה לשלטון, וכעת יש בה רק "Rope", חבל תלייה, שמסמל את ייאושה משלטונו האינסופי של נתניהו או מתחילת עידן טראמפ. עכשיו מדברים פוליטיקה, לא אמנות פוליטית. הנה באה המשטרה; ואז הקריאות ליועמ"ש שיעזוב את הצוללות ויבדוק את הסיפור החשוב באמת; ואל תשכחי לקשור את החבל סביב הצוואר, חתיכת סטודנטית בינונית לאמנות שכמותך, לפני שאת קופצת מהגג.
הכוחניות של הימין, התבוסתנות של השמאל והעדריות של הרשתות החברתיות – כמו חברו יחדיו על מנת לרדד את השיח התרבותי־אמנותי לכדי סיסמאות פוליטיות. סמי פאנץ' מטשטשים מוזרקים לתוך ורידי הדעתנות והביקורתיות. האינדיבידואל משתתק באימה מול פרץ ההמוניות. לא צריך להיות קמיל פוקס כדי להבין כי הסיכוי שמחר בבוקר תקום סטודנטית לאמנות ותביע עמדה פוליטית נחרצת – הולך וקטן ונעלם. כך רוצחים את האמנות, אקטיביים ופסיביים כאחד. כך יוצרים ז'אנר אמנותי נפסד חדש: אמנות הבדיעבד; ספרו לנו מה עלינו להרגיש, לחשוב ולהביע, גלו לנו לאן הולכים כולם – ואנחנו נצעד עם הלפידים איתם, או נתבטל בפניהם. והאמנות שלנו תיווצר בדמותם, ברוחם, בדמם. בדיעבד.
.
