fbpx

אמנון לוי: ״גישת הבוא'נה", או: אל תתפוס עלינו תחת

0

צהרי היום, אני יוצא מהמכולת עם שלל שקיות ביד. חם לי, אני מזיע, ממהר אל המכונית שנותרה עדיין ממוזגת, והנה ילד קטן, פחות מעשר, רץ מולי עם כלב, צועק לי בחטף: "בוא'נה
איש, אתה יכול להחזיק לי את הכלב לשנייה?". הוא לא מחכה לתשובה, אלא מפקיד בידי את הרצועה של כלב קטן ורגזן, וטס פנימה אל תוך החנות. כל העניין לוקח שלוש שניות גג, ואני
מוצא עצמי עם הכלב צמוד אליי, יחד עם מיליון שקיות מצרכים. באקרובטיקה של לוליין אני מעביר את כל השקיות ליד אחת, משאיר ביד השנייה את רצועת הכלב, וככה אני מחכה לילד. תוהה: מה יש בי, שהילד הבין מיד שהוא יכול להשליך עליי את כלבו ואני לא אתמרמר.
לזכותו של הכלב אומר שגם הוא לא אהב את המצב. לחובתו אגיד שאת הכעס הוא הפנה אליי, לא אל הילד המעצבן. הוא פער את פיו ונהם לעברי. אחר כך עבר לנביחות. אני מחזיק את הרצועה, והוא נובח עליי. עוברים ושבים מסתכלים עליי ברחמים. כלב ששונא ככה את בעליו, יש לו סיבה. לא טוב. לא נעים לי עם המבטים האלה של האנשים מסביב ואני מנסה לפייס את
הכלב, לדבר אליו בנועם, להרגיעו. אל תכעס כלב, עוד רגע זה נגמר.

הטור המלא פורסם בגיליון המודפס.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook