כבר שנתיים הוא עומד בסלון, ואני עדיין לא מעז לגשת אליו. פסנתר ישן, חום, בן למעלה ממאה שנה, שנולד בברלין, היגר לארגנטינה, נדד לתל אביב, ספג את סודות המשפחה, ועכשיו ניצב ברמת השרון, גדול, כבד, מאיים, מכובד. מדי פעם אני רואה בחשש את בני ניגש אליו, מתיישב ומנגן, ואני רוצה להגיד לו, עצור, אל תיקשר לפסנתר הזה, אל תאהב אותו, הוא אוצר בתוכו צער גדול, הוא עלול לפגוע בך. ותמיד בסוף אני שותק. מה אגיד?
כמה ימים אחרי שהבאנו את הפסנתר אלינו, הזמנו מכוון פסנתרים. הוא פתח את המכסה מלמעלה, הסתכל על המיתרים, העביר יד על הקלידים, התכנס בתוך עצמו לכמה דקות, ואז אמר שזה פסנתר של אנשים בודדים. שאלנו איך הוא יודע. הוא התבונן שוב אל תוך קרביו ודיבר כאילו לעצמו. "במקום בו הפסנתר הזה עמד אף פעם לא פתחו חלון, אף פעם לא נכנסה רוח, אף פעם לא נכנסו אנשים. בני אדם לא הלכו לידו. לא נשענו עליו. לא עמדו לידו". ביקשתי עוד פרטים, והוא הסתכל עליי במבט של "הכול צריך להסביר לך?".
את הפסנתר ירשנו מדודה יהודית, האישה הכי בודדה שהכרתי. כמה בודדה? פעם סיפרה לי שהלכה למסיבת חנוכה בסופרמרקט השכונתי. היה נחמד, דיווחה. נתנו לי סופגנייה. מגוון התגובות שלה היה מינורי, אף פעם לא "מדהים", "נורא" או "מחריד", אלא רק "נחמד", "בסדר", ובמקרי קיצון, "לא בסדר". לרגשות עזים מאלה, לא יכלה.
יהודית, דודתה של אשתי, הייתה בצעירותה זמרת אופרה בארגנטינה. מוזיקה הייתה כל עולמה. גם בערוב ימיה, דהויה ומוזנחת, בגדיה מדיפים ניחוחות עזים של נפטלין, שערה האפור מסורק עם מים ונראה כאילו הודבק לראשה, עדיין, המוזיקה הייתה משנה אותה בן רגע. כשהייתה פותחת את הפה ושרה אריה של מלכת הלילה מתוך 'חליל הקסם', היה מתחולל בה פלא סינדרלה ובקלות יכולתי לדמיין אותה צעירה ויפה עומדת על בימת תיאטרון קולון בבואנוס איירס, מרתקת את הקהל, סוחטת מחיאות כפיים וקריאות "בראבו" אדירות. בימי התהילה הקצרים ההם קנתה לה אמה את הפסנתר. ממרחק הזמן אני מבין איזו מחווה אדירה הייתה זו מצד האם, קוסמטיקאית יהודייה קשת יום, חד־הורית, שהוציאה את כספה המועט על פסנתר מפואר שכזה, יבוא מיוחד מברלין. כמה אהבה ואמונה בילדה הייתה בקנייה הזו. מנחם אותי לחשוב שפעם מישהו אהב אותה.
יהודית הצליחה בעולם האופרה, פחות בחיים. בגיל 21 נישאה לגבר אלים, וילדה לו מיד בן. ביחד עם הכישרון הגדול התגלתה בה באותן שנים גם מחלת נפש. פעם שאלתי אותה על הבן, והיא סיפרה שבעלה חטף אותו ממנה כשהיה בן שנה וחצי. שאלתי איך היא פגשה אותו בסוף, והיא ענתה שכשהילד בגר והגיע לגיל 20, יצא לחפשה, ומצא אותה בתל אביב. שאלתי איך הייתה הפגישה בין הבן לאמו אחרי כל השנים האלה. נחמדה, ענתה. בכיתם? שאלתי. למה? שאלה בפתיעה. לחצנו ידיים, דיברנו, היה נחמד. מאוד נחמד.
המחלה מנעה מיהודית להופיע. היא נשארה בבית צמודה לאמא שלה, ניגנה בפסנתר ושרה אריות לעצמה. אחרי שנים החליטו השתיים להגר לישראל. הספיקו לאם כמה חודשים בארץ כדי להחליט שזו לבנטינית ודוחה. היא נכנסה למיטה ולא יצאה ממנה 30 שנה, עד יום מותה. יהודית הייתה משרתת אותה בדירתן התל אביבית. האם הייתה מקישה על כוס זכוכית כדי להזעיק את יהודית לחדרה, ואז מורידה לה פקודות.
נרתענו מלבקר בדירתן הרהיטים היו מכוסים בסדינים, כדי למנוע מהאבק להיערם, ריח כבד של מקום סגור עמד באוויר, תנור החימום הופעל אפילו בקיץ, והאם, קבורה במיטה תחת שמיכת פוך עבה, הייתה לוחשת ליהודית הערות בהונגרית. רק הפסנתר נראה חי בתוך העזובה הזו. כדי לברוח מהמועקה, היינו מבקשים מיהודית לנגן ולשיר לנו, והיא הייתה עושה זאת באושר גדול. כשהאם מתה, יהודית נשארה לבדה. גם כשהייתה פוגשת אנשים, נשארה סגורה בתוך עצמה. בחגים היינו מזמינים אותה אלינו, והיא הייתה באה בשמחה, יושבת בצד, לא מדברת עם איש, אבל טועמת מכל מאכל, כשעל פניה הבעת עונג עילאי. מהר מאוד הייתה מתעייפת מחברת בני האדם, ומבקשת שנחזיר אותה לביתה. לפסנתר שלה.
לפני שנתיים דודה יהודית נפטרה. גילו את גופתה כמה ימים אחרי, שרועה על רצפתה. היא מתה לבד. אף אחד לא רצה את הפסנתר, ובלית ברירה הוא נחת בביתנו. לא קל לנו, ולא קל לו. אולי זה רק בראש שלי, אבל כל ההמולה המשפחתית הזו שפירושה חיים, זרה לו. כאשר אחד הבנים מתיישב אליו ומתחיל לנגן, בדרך כלל מוזיקה מודרנית מהירה ורועשת, אני תוהה ביני לבין עצמי אם בשביל הפסנתר הזקן זה תיקון לחיי בדידות ארוכים, או, מה שיותר סביר בעיניי, סבל מיותר לכלי שהתרגל למבצעת אנינת טעם.
רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
איור// נעם וינר
