היינו חברי נפש, ואנחנו כבר לא. אם נראה אחד את השני ברחוב, סביר להניח שנתעלם. אם ניתקל איש ברעהו על מדרכה בניו יורק, די ברור שנסובב את הראש. אם ניפגש במעבר האלפים,
רכובים לבדנו על פילים כחניבעל בשעתו, לא ראינו נפש חיה ימים רבים, ופתאום הנה אנחנו פנים מול פנים, פיל מול פיל… טוב נו, במצב כזה מן הסתם נישבר, ננוד בראשינו במינוריות,
ונמשיך הלאה בראש מורם. ככה נראית חברות שהתפרקה. בשנה האחרונה נפרדתי משלושה חברים קרובים. שניים מלווים אותי כמעט 40 שנה, עם אחד מהשניים חלקתי חדר בצבא, עם
השני חלקתי אהובה. את השלישי הכרתי רק בשנים האחרונות, אבל היינו קרובים. ועכשיו אנחנו לא. זה מוזר. יחסים עמוקים שמתאדים ככה באוויר.
נדמה לי שבעולמנו המסובך חברים תופסים מקום עמוק יותר מפעם. מקצוע זה כבר לא לכל החיים, נישואים הם כבר מזמן לא עניין קתולי. הכול משתנה, חולף, וחברים, האמנתי, הם עוגן ששומר עלינו בזמן סופה. בניגוד למשפחה, הם לא עניין מולד, ואינם דבר מובן מאליו. בניגוד ליחסים רומנטיים, אין כאן משיכה מינית שתתחזק את הקשר. אנשים הם חבריך כי אתה ראוי, הם אספקלריה לעצמך, רכישה, הישג. ברצותם יישארו. אם תאכזב, ילכו.
רוצים לקרוא את הטור המלא? לחצו על התמונה
מעוניינים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גיליון מתנה
