fbpx

אמנון לוי: הטרחן

0

פעם, כשעוד הייתי תמים, חשבתי שאם אפרוש עיתון גדול בינינו, הוא יבין את הרמז. עבדנו אז במערכת עיתון, בתוכה היה לי חדר קטן שאליו היה נכנס לגלגל שיחה בטלה. כבר אז היה עיתונאי בעל ותק, אחד שלא נעים לסרב לו, והוא ניצל עד תום את חוסר הנעימות הזו. בתמימות של צעירים הייתי פורש את 'הארץ' הגדול שהתאים למשימה, שיהווה חיץ בינינו, כדי לרמוז לו שאינני מעוניין בשיחה. הטרחן גיחך מול ניסיון המרד הזעיר שלי, התעלם מהעיתון, התיישב מולי והתחיל לדבר. על מה? מי זוכר. תערובת דברי חנופה ורכילות, בליל מאוס מהסוג שגורם לך לא לרצות להבין מה שאתה שומע.

אימצתי את ידיי והגבהתי את העיתון כך שיכסה את כולי, אבל לטרחן זה לא הזיז. חבר מזדמן שנכנס לחדר וראה את מאבקי בטרחן הניד בראשו ברחמים ואמר לי שאני פתטי, "כולם נוהגים ככה עם הטרחן, מניפים עיתון כשהוא נכנס, וזה גרם לו במשך השנים להאמין שככה מתנהלות שיחות בין בני אדם, כאילו היו בכלא מעבר למחיצת עיתון".
אחר כך לא ראיתיו שנים, עד שיום אחד הגעתי אליו לראיון ברדיו. הייתה לו אז תכנית שבועית בענייני אקטואליה ותרבות. לי הייתה הצגה חדשה לשווק. לא רציתי להתראיין, המחשבה שאהיה כלוא עם הטרחן בתא השידור גרמה לי לעווית בטן, אבל התיאטרון לחץ, והיה צריך לעשות יחסי ציבור. אז הלכתי.

יום לפני הראיון התקשרה כנהוג תחקירנית כדי לשאול שאלות על המחזה שכתבתי. עניתי. היא שמעה וכתבה. למחרת הגעתי לשידור. התברר שהטרחן לא אוהב שידורים חיים ואנחנו מקליטים מראש. מוזר, אבל לא בלתי אפשרי. התיישבתי מול הטרחן שקיבל אותי בזרועות פתוחות ובחביבות אין קץ. הוא אמר לי שהוא מצפה כל השבוע לראיון הזה, ויש לו המון מה לשאול אותי. הוא ממש זרח. הבנתי שזה לא הולך להיות קל. התיישבתי מול המיקרופון, חבשנו אוזניות, הטרחן הניח לפניי דף מודפס. מה זה, התעניינתי? זה הראיון, ענה בגאווה. הכנתי את השאלות וגם את התשובות. כל מה שאנחנו צריכים לעשות בשידור זה לקרוא מהדף. אני את השאלות, אתה את התשובות.
לא רציתי להפוך את העניין לריב, ולו בגלל שריב מחייב מגע אנושי. כל מה שרציתי היה ללכת משם. בתמימותי גם האמנתי שהראיון המודפס הוא סוג של המלצה בלבד. התחלנו את הראיון. הטרחן הציג אותי. כאן צריך לספר שהטרחן הוא רק שמו השני, כי הראשון הוא החנפן. כמות השבחים והמחמאות שהרעיף עליי הייתה מביכה אבל גם מרגיעה. אחר כך הוא התחיל בשאלה הראשונה ואני עניתי. לא מהדף. הטרחן סימן לי באצבעו על הדף, כאומר, שכחת, תקרא מהדף, הכול כתוב שם. הצצתי בדף. דברים שאמרתי לתחקירנית עובדו לניסוח מרושל, עילג, מביך. הוא באמת חושב שאקרא את זה? לא ידעתי מה לעשות. רציתי לגמור את הראיון בשלום, וגם לא רציתי לאכזב את מי שאמר עליי דברים טובים כל כך.

בניסיון השני העמדתי פנים שאני משתמש בנייר שלפניי, וניסיתי לדוג מילים ומונחים מתוך התשובה הכתובה, ומשם עניתי מה שרציתי. הטרחן אולי חנפן אבל לא פראייר. הוא הפסיק את הראיון, הוריד את האוזניות מעל ראשו, השליך אותן בזעם על השולחן ואמר לי בבוטות: זה לא טוב. אני רוצה שתקרא מהכתוב. לא רוצה, מרדתי. כי גם לי יש גבולות, או ככה אני אוהב לספר לעצמי. מי אתה בכלל? אני עושה לך טובה שהזמנתי אותך לפה. תקרא וזהו. שמעת אותי?

קמתי. גם הוא קם. אני הולך, אמרתי. אתה לא הולך לשום מקום, הוא צרח. אתה לא תגיד לי מה לעשות! צרחתי בחזרה. אני אהרוס את ההצגה שלך אם תעז לצאת מפה, הטיח בי. ישבתי. בבסיס אני אדם כנוע, וכשצורחים עליי אני נבהל. גם הוא ישב. פניו היו אדומות, הוא הזיע. אחר כך לגם מכוס המים שלו, לקח נשימה עמוקה, פתח את המיקרופון, והתחיל לקרוא שוב מדף הראיון המודפס: "בוקר טוב, עונג מיוחד לי היום לארח כאן את אמנון לוי, חבר טוב משנים רבות מאוד, עיתונאי נפלא ואיש מקסים שכתב מחזה נהדר שעליו נדבר הבוקר. אמנון, באמת תענוג שאתה פה איתי".

במהלך הדיבור, בפנים סמוקות, עדיין הפנה אצבע תוקפנית לנייר. תקרא, לחש. מעבר לזכוכית בחדר השידור התאספו כבר אנשי צוות סקרנים לראות מה יקרה. הרמתי את דף התשובות, סידרתי את משקפיי על אפי, והתחלתי לקרוא מבלי להרים את הראש אפילו: "שמע, אני נורא מודה לך שהזמנת אותי לתכנית שלך, התכנית הכי חשובה בתחום התרבות. האמת? מתחילת השבוע אני מחכה לזה, לשבת מולך ככה. נורא חשוב לי לדעת, אהבת את המחזה שלי?".
* סיפור בדיוני, כמובן

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook