מכל המשימות שלי ככתב פרלמנטרי, אהבתי במיוחד מכל את ליל הגשת הרשימות לכנסת. בתאריך הקובע התייצבו כל המפלגות עם רשימות המועמדים בפני ועדת הבחירות והגישו אותן לעומד בראשה. תמיד היו שם לחיצות ידיים, בדרך כלל גם חיוכים למצלמות. לפעמים היו רמאויות קטנות, כמו הסיפור על ח"כ בכיר, שהוסמך על ידי מפלגתו להגיש את הרשימה לכנסת, ובדרך למשכן הקפיץ את עצמו בכמה מקומות קדימה. כולם, כולל אותו ח"כ, ידעו שאחרי ההגשה אי אפשר לשנות. נגע־ נסע. חברי המפלגה גינו אותו, כמובן, אבל לא יכלו לעשות דבר. גם אני תמהתי על המעשה הזה. אם כבר עשה מה שעשה, למה לא העמיד עצמו במקום הראשון ברשימה?
מי שעניין אותי במיוחד היו דווקא הקטנים, אותם אזרחים פשוטים שיום אחד קמו, עזבו את המסעדה שניהלו, את המאפייה שבה אפו או את המוסך בו עמלו כל ימיהם, והחליטו שהם צריכים להנהיג את העם, הם נועדו לגדולות. איך נולד מנהיג?
ועדת הבחירות אהבה אותם פחות ממני. כל רשימה חדשה צריכה על פי חוק לגייס לפחות 100 חתימות ולהפקיד 42 אלף שקל בשביל התענוג הזה. את הכסף, הפיקדון, לא מקבלים בחזרה אם לא עוברים את אחוז החסימה. מאחר שהכישלון מובטח, ועדת הבחירות, מתוך הומניות והתחשבות, הייתה עושה הכול כדי לפסול אותם. חראם על הכסף.
אני הייתי הולך לראיין אותם. מי שחושב שזה היה קל, טועה. מרגע שדרכו בחדר ועדת הבחירות בכנסת כבר ראו עצמם מנהיגים והתייחסו לתקשורת בעוינות. הייתי ניגש אליהם, מציג עצמי ונתקל בהרמת יד מלכותית ומסתייגת: "בשלב הזה אינני מעוניין להעניק ראיונות לתקשורת", או "תתאזר בסבלנות. בבוא היום נגיד את דברנו". חלקם סתם נבחו בשפה כבדה ורצוצה, "אין הגבה".
כשהסכימו לדבר, ניסיתי לברר מה הסיפור שלהם. פעם פגשתי זוג מקסים, דוד ורינה, שרצו יחד – הוא במקום הראשון והיא בשני. זה לא היה נדיר ברשימות האלו, להתייחס אל הרשימה כאל טיפול זוגי. ניגשתי אל מספר שתיים ושאלתי אותה למה הם החליטו לרוץ. "בגלל העקרונות", ענתה לי רינה, משתוממת מהשאלה. מהם העקרונות שלכם, התעניינתי. "חכה רגע", ענתה וצעקה לבעלה מקצה אחד של החדר לשני, "דוד, איפה העקרונות?". דוד, שהיה עסוק בראיון אחר, ענה לה בקוצר רוח, "העקרונות בתיק". רינה מיהרה לתיק ג'יימס בונד, שלפה משם דף מודפס בצפיפות ונתנה לי אותו. "הנה העקרונות". קראתי. יש פה המון עקרונות, אמרתי לה, מה הכי חשוב לכם? "כולם חשובים", פסקה רינה כאם המסרבת לענות מי האהוב שבילדיה. בכל זאת, לחצתי, כדי שתדע שלפניה מראיין קשוח. מה העקרונות הכי חשובים? "כל העקרונות שלנו יפים, כולם חשובים. כולם טובים".
בין המוזרים שהגיעו בלילות הגשת הרשימות בלט פעם גבר מוזנח עם כיפה שחורה, איש מוזר, שקרא למפלגה שלו תרשיש. הוא סיפר שחרש את כל הארץ כדי לגייס את החתימות ואת הכסף, ישן על ספסלים בתחנות מרכזיות, בכל מקום פתח דוכן התרמה. שמו, משה דואק, צלצל לנו – הכתבים הפרלמנטריים – מוכר.
השנה הייתה 1988. עוד לא היה גוגל בעולם, השעה חצות בקירוב, עוד רגע יסגרו את העיתונים בהם עבדנו, ואנחנו לא יודעים מי האיש, אבל בטוחים שכבר שמענו את השם. התחלנו לעשות טלפונים. מישהו אמר שאחד באותו השם, אדם מעורער בנפשו, זרק 30 שנה לפני כן רימון בכנסת, ופצע בין היתר את בן גוריון וגולדה. יכול להיות שזה אותו אדם? הזמן דחק, העורכים לחצו לקבל את החומר, עשינו עוד טלפונים ועדיין לא היינו בטוחים אם זה האיש. הדרך היחידה שנשארה הייתה לשאול אותו. קצת מפחיד נוכח עברו לכאורה במשכן בו היינו. התווכחנו בינינו מי ינודב למשימה, והפור נפל על כתב 'מעריב'. הוא ניגש אל דואק בעדינות, חיבק את כתפו ואמר לו בקול רך ואמפתי, "מר דואק, אותה עלילת דם נוראה נגדך, על הרימון בכנסת, מתי היא קרתה?".
דואק היה המום מהשאלה. הוא הסתכל לצדדים, ניסה להימלט, ולבסוף הרכין את ראשו ומלמל: אוקטובר 1957.
את המשך המשפט כבר לא שמענו. כל אחד רץ לטלפון, לדווח למערכת על הסיפור.
רוצים לקרוא את גליון פברואר המלא? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
