ישבתי לי בביתי עם משפחתי וידידים ותיקים ובכנות אמרתי שאני מתקרב למשקל השיא שלי. ושאני חייב, ממש חייב, לפתוח בקרוב בדיאטה. אמרתי את הדברים כאשר ביד אחת אני אוחז שקדים קלויים, ובשנייה מקלות מלוחים שעליהם נחו נתחי גבינת צ'דר שמנה במיוחד. לפי התגובות התברר שכנות היא תכונה שזוכה להערכת יתר. חבר, שלא אחשוף את שמו, ענה לי: "אולי תנסה להתמקד בשבירת השיא?". הבן שלי, צנום כמו חוט (לפעמים אני תוהה מי באמת אביו), טפח על ברכי ואמר "למה לך, אתה כבר מבוגר, נשוי, אף אחד לא מסתכל עליך, תאכל, תהנה". הוא לא הוסיף "כמה הנאות נשארו לך בחיים בגילך", אבל שמעתי את זה מתגלגל בראשו.
אלמלא עבדתי בטלוויזיה הייתי משלים עם העניין וחותר בהתמדה לשבירת השיא, אבל במשך השנים למדתי שלהיות שמן ומפורסם זה כמעט בלתי נסבל. כמות ההשפלות שידוען שמן חוטף ברחוב היא עצומה. המקרה הקיצוני ביותר שחוויתי בהקשר הזה היה במלתחות הבריכה. אחרי השחייה עמדתי מול המראה לבוש במכנסיים כשחצי גוף עליון חשוף והתגלחתי. פתאום הופיע אדם שאיני מכיר, ומחמת הטראומה גם לא אוכל להצביע עליו במסדר זיהוי. הוא התקרב, תחב את ידו מתחת לכרסי וטלטל אותה כמו שקצב בודק בשר שמן במיוחד, ואז סינן בגועל: "מה זה? אה? מה זה הבטן הזאת?". אחר כך הסתובב והלך בשאט נפש.
פעם אחרת נכנסתי לחנות ברמת אביב. עמדתי בתור וכשהגעתי לדלפק הסתכל עליי המוכר ואמר: "זה אתה? חכה, אל תזוז, אני חייב לצלם אותך בשביל אשתי, היא מעריצה אותך". חייכתי בענווה. ואז הוסיף: "אני חייב שהיא תראה איזה שמן אתה במציאות".
יש כאלה שמחזירים מלחמה. מכר שלי, עיתונאי שמן מאוד שמופיע גם הוא בטלוויזיה (אמרתי שלא אזכיר שמות), עלה פעם במעלית עם גברת. היא הסתכלה עליו, נגעה בכרסו, פלטה אנחה כבדה ואמרה: "מה יהיה? תראה איך הבטן שלך נופלת, בחייך, תעשה משהו". הוא לא איבד את העשתונות, הסתכל בה ואמר: "גם השדיים שלך עמדו פעם זקופים, אני אומר לך לעשות עם זה משהו?". לצערי לא ניחנתי בנועזות הזו. אני פשוט שותק ומחייך במבוכה.
זכור לרעה גם אותו שוטר שעצר אותי על מהירות מופרזת. ישבתי בשקט עם מבט כנוע בעיניי וציפיתי שירחם. הוא פתח את פנקס הדו"חות, אבל פתאום זיהה אותי, סגר את הפנקס והפך לסקרן: "איך אתה מחביא את כל הכרס הזו בשידור?". עניתי בסבלנות אין קץ שבגלל השולחן באולפן לא רואים אותה. קיוויתי שהענווה וההשפלה העצמית יועילו. הוא צחק בחביבות של שוטר שאי אפשר לעבוד עליו, ושאל מה אני עושה בצילומי החוץ. "כשאני מראיין אנשים מחוץ לאולפן, אני מבקש מהצלם למצוא זווית שבה לא יראו את הבטן", עניתי מתגלגל מצחוק מזויף. "וואלה?", אמר בתדהמה, "יש זווית כזאת?". בשלב הזה הרגשתי שאנחנו באמת מספיק קרובים כדי לנסות להיחלץ ממנו, ואמרתי: "שמע, אני נורא ממהר, מחכים לי באולפן דחוף". הוא הגיב כמו חבר אמיתי: "אוי סליחה, אני סתם מעכב אותך עם כל השאלות שלי. הנה אני כבר פותח את הפנקס, כותב לך דו"ח ומשחרר אותך".
אחרי התקרית עם השוטר ניגשתי לצלם שלנו ושאלתי אותו אם זה שהשמנתי באמת מפריע לצילומים. העזתי לשאול אותו ראשית כי הוא חבר, ושנית כי הוא מקבל ממני משכורת. אבל הצלם שלנו, קיבוצניק שלא למד לשקר, ענה בכובד ראש, "מיום ליום זה נהיה יותר בעייתי, אמנון. הגיע הזמן לדיאטה". הסתכלתי על הכתבות בחדר העריכה. אין ספק שיש שם כמה זוויות לא מחמיאות. אם להגיד את כל האמת, לא מצאתי כאלה שכן. הרוב נע בין רע לנורא. שאלתי את עורך הווידיאו אם יש מה לעשות. ריטוש, טשטוש, משהו. לדוגמניות עושים את זה, לא? העורך עשה פרצוף וזרק אותי מהחדר. לך תתמודד.
לא הייתה לי ברירה. אחרי הרבה מחשבה החלטתי שאני חייב לעשות דיאטה. חייב. החלטה קשה, החלטה מכאיבה, קורעת. ההבנה שאינני מעוניין יותר להיות שמן.
עכשיו נשאר רק החלק הקל. לבצע.
–
איור: נעם וינר
–
אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית.
