fbpx

אמנון לוי: אוף גוזל

0

2014 הייתה השנה בה הפכתי לאיש זקן. זה קרה  בבת אחת. הילדים עזבו את הבית, החדרים התרוקנו, אתמול עוד היו מלאים בוויכוחים וקולות וריבים וצחוקים, והנה עכשיו הם שוממים. החברים שלהם כבר לא מצלצלים כל רגע בדלת, בערב אף אחד לא מטריח אותנו לקום מהספה ולפתוח, אין ויכוחים מי ירוץ למכולת לקנות אוכל בשביל הארוחות הליליות במטבח, אין אפילו במי לגעור בשתיים בלילה: "רבאק, חבר'ה, תהיו בשקט. בניגוד לכם, אנחנו צריכים ללכת לעבודה מחר!". דממה.

מתוך הרגל אני עדיין קם באמצע הלילה, לבדוק אם הבנים כבר חזרו מהבילוי, ומיד נזכר שהם כבר לא גרים פה. לפעמים אני מתהפך במיטה, מאמץ את האוזניים לשמוע את דלת הכניסה נפתחת, ונזכר שוב. הם עזבו. הבכור סטודנט שגר בנגב, הצעיר רשמית עדיין בבית, אבל מעשית כבר לא. בעוד כמה שבועות יתגייס ובכלל לא נראה אותו. שקט כבד ירד על ביתנו. בערבים אשתי ואני יושבים מול הטלוויזיה, ושואלים אחד את השני, האם בכך הפכנו לקשישים? איך ייראה הפרק הבא?

שנים דווקא חיכינו לרגע הזה. הילדים, חוץ מהיותם מקור אושר בלתי נדלה, הם גם קוץ בתחת. כבר מההתחלה כשהם עוד תינוקות תמימים (לכאורה, כמובן) הם קוץ. אינספור פעמים קמתי בשבת בחמש בבוקר לתינוק זועף. העולם ישן, קר בחוץ, ואני עושה פרצופים לתינוק עצבני, מנסה להצחיקו. פחחח. ממרחק הזמן ובהכירי היום היטב את התינוק ההוא, אני מבין כמה פתטי הייתי כשחשבתי שאוכל להזיז אותו מדעתו. או הסיוט הזה ללכת למסעדה עם בן שנתיים, שמחרב כל מה שמונח על השולחן, דוחף ידיים בלי בושה אל תוך החומוס, שופך עליו מיץ, מערבב עם העוגה. פעם במסעדה סינית, אחרי דקות ארוכות של מופע האימים של הילד, הגיעו המלצרים עם המנות שהזמנו, ארוזות בטייק־אוויי, ואמרו, קחו ולכו, לא צריך לשלם. או משבר הבייביסיטר שמגיעה חמש דקות לפני שחייבים לצאת. תכף ההצגה מתחילה, אבל הילדים מסרבים לקבל את הבייביסיטר, ואנחנו, במיטב מחלצותינו, באיחור ניכר, מתחילים לעשות פעילות יצירה איתם, לצייר, לצבוע, להצחיק, רק כדי לפתור את המשבר.

או בתיכון, כשהמורה מתקשרת לברר למה כבר חודש אנחנו לא עונים לה למכתבים, ואנחנו בקושי מצליחים להעמיד פנים שאנחנו יודעים באילו מכתבים מדובר. או בצבא, כשהילד בשבוע שמירות מתקשר ברגע משבר, כשהוא בעמדה לבדו. אחרי שעה הוא מתאושש אבל אז הוא לא טורח לטלפן ומשאיר אצלנו את המועקה. או בטיול הגדול שאחרי הצבא, כשימים ארוכים לא שומעים ממנו דבר, והדאגה אוכלת. מתי בעצם לא חיכיתי לרגע בו הם יגדלו ויעזבו אותי לנפשי?

נשאלת השאלה למה אנחנו בכלל המומים מהעזיבה. איך פתאום התהפכו היוצרות ואנחנו אבודים בלעדיהם? הרי חיינו עוד לפניהם. חיינו טוב אפילו. החברים שכבר עברו את זה אומרים לי, זה לא נכון שהפכת קשיש, להפך, חזרת להיות צעיר, כמו בימים שלפני הילדים. אתה כבר לא צריך לדאוג לאף אחד, אתה יכול ללכת ולחזור מתי שאתה רוצה,הם גדולים, אין למי לדאוג, אתה חופשי. תעשה מה שבא לך. בא לי שהילדים יהיו בבית. מי זוכר בכלל מה היה לפניהם? אז הייתי מסוגל לישון עד הצהריים. נו מה, אני יכול לחזור לזה? בשש בבוקר אני כבר מחפש תירוץ לצאת מהמיטה. אז הייתי מסוגל לבלות עד אמצע הלילה. זה רלוונטי היום? ובכלל, חברים יקרים, על מה אתם מדברים? היינו בני 30. אנחנו כבר נושקים ל־60. אי אפשר לצאת לחופשי בגיל כזה. עבדים נרצעים אנחנו לילדינו, ואין לנו שום עניין בחופש.

הם כבר לא פה, אבל הדאגה נשארה. מזמן גיליתי שהדאגה היא סוג של קשר. אמנם לא קשר מומלץ, אבל די נפוץ. איך הם יסתדרו בלעדינו שם בחוץ? מה יהיה על הבן שבקיבוץ? מה יהיה על הבן שמתגייס? לא יסתדרו? זה נורא. יסתדרו? מה זאת אומרת, ככה בלעדינו אתם פורחים?

אף פעם לא אהבתי את השיר 'עוף גוזל'. יש לי כמה תכונות טובות, אבל היכולת לשחרר לא כלולה בהן. אני לא יכול לחשוב שיש נשר בשמים ולא לעשות כלום. אף פעם לא למדתי לעמוד בצד ולתת לדברים לקרות מעצמם. לא כאשר התחילו ללכת את צעדיהם הראשונים בסלון הבית, ולא כשהחליטו ללכת מאיתנו. במאבק בין  החרדה לבין היכולת לשחרר,  החרדה תמיד ניצחה. וברור לי שיש עכשיו מי שמצקצק ואומר, שום חרדה, סתם יצר שליטה.  אבל אני זוכר שכשגיסתי ילדה בפעם הראשונה ושאלתי אותה איך היא מרגישה, היא ענתה: "דואגת".

עוד לא היו לי ילדים ושאלתי בתמימות, "למה, משהו לא בסדר?", והיא החזירה: "הרופאים אומרים שהכול בסדר, אבל אני, עם התינוק ילדתי את הדאגה".

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

איור// נעם וינר

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook