מהרגע הראשון זה נראה כמו קונספירציה. אם כל הקונספירציות של המאה ה־20. כאשר קרל פון קלאוזביץ, ההוגה הצבאי, קבע שהמלחמה היא המשכה של המדיניות, היהודים היחידים שהכיר בפרוסיה עסקו במסחר. הוא לא דמיין צבא של יהודים, בטח לא שר ביטחון יהודי של מדינה יהודית, או שר חוץ יהודי של המעצמה החזקה בעולם. אבל השניים האלה, הנרי קיסינג'ר ומשה דיין, הפכו על הראש את ההנחה שלו. אצלם, המדיניות היא המשכה של המלחמה. כאשר מרכיבים נכון את המלחמה הנכונה, הפרי המדיני יוצא בדיוק כמו שרוצים. משה דיין היה חקלאי ומומחה גדול, עוד מהבית בנהלל, להרכבת עצי שזיף. ברגע נתון בהיסטוריה, הפרטית והציבורית, הוא נראה כמו בעל הברית המושלם ליהודי הגרמני שניהל את אמריקה ואת העולם. פרופ' קיסינג'ר המציא את המונח "ניהול משברים". על פי התיאוריה שלו, משבר גדול הוא ההזדמנות היחידה לשינוי מצב גיאופוליטי. בלעדיו, מנהיגים ואומות דבקים בשגרה המוכרת. כשמתרחש משבר, מתנפלים עליו. כשאין, מחוללים אותו.

משה דיין אף פעם לא רצה את צה"ל על גדות תעלת סואץ. במלחמת ששת הימים הוא הורה לכוחות לעצור עשרה קילומטרים לפני קו המים. הוא היה אז שר ביטחון טרי, שבוע בתפקיד. האוגדות השועטות צייתו לפקודה בערך כמו ילדי קייטנה על החוף שמריחים את הים. הצילום שפורסם על שער השבועון 'לייף', של קמב"ץ חטיבה 7 יוסי בן־חנן, עם חיוך מנצחים וקלצ'ניקוב שלל במי התעלה, הבהיר לעולם כולו, וגם לדיין, מהי פקודה שלא ניתנת לביצוע.

דיין היה בטוח שתעלה סגורה, חסומה, עם צבא אויב במרחק של 200 מטר, היא מקפצה שממנה יזנקו המצרים למלחמה הבאה, על הכבוד ועל השטח שלקחו מהם. מנגד, תעלה פתוחה, עם אוניות ששטות ומשרתות גם את הכלכלה המצרית וגם את המעצמות האירופיות, היא חסם ומכשול יעיל בהרבה מאיזה קו ביצורים ביזארי. שלושה שבועות בלבד אחרי המלחמה, המצרים כבר התחילו לצלוף על הישראלים מהעבר השני. בן גיסו, צנחן צעיר בשם שאולי ויצמן, חטף שם כדור בראש. שנה אחר כך, מלחמת ההתשה השתוללה והבעירה את כל הסואץ.

כאשר גונאר יארינג, שליח האו"ם שהגיע לאזור כדי להזיז את ישראל ומצרים לקבל ולבצע את החלטה 242 – נסיגה מול הכרה – שתי המדינות שלחו אותו לחפש את החברים שלו בשוודיה. אבל דיין העלה הצעה אחרת. נסיגה חד־צדדית, בלי שום הסכם, לעומק של כמה עשרות קילומטרים במדבר. גולדה, ראש הממשלה, אמרה לו שהוא ירד מהפסים. מי מוותר על מה שיש לו ביד בלי לקבל כלום. פנחס ספיר הסביר לו שסוחרים לא מתנהגים ככה. בלב, בשקט, ביידיש, הוא בטח אמר לעצמו ולחברים. להילחם הם יודעים, הצברים האלה, אבל הם איבדו את הראש היהודי.

ודווקא הוא, ספיר, היה הראשון שחשד. בישיבת ממשלה שהתקיימה בזמן הקרבות הוא צעק על דיין. אתה תמיד רצית לסגת מהתעלה. תמיד. הוא לא המשיך, אבל כולם הבינו. הייתה פה איזו מזימה מאחור. מזימה אפלה, שהביאה עלינו את מה שנקרא, לימים, מחדל מלחמת יום הכיפורים.

כולם מנצחים חוץ מדיין

הידיעות על מלחמה מתקרבת התעצמו מאוד בימים הראשונים של אותו אוקטובר 1973. כל העדויות שכבר התגלו מוכיחות שמשה דיין היה האדם שבלם את גיוס המילואים. הסמכות החוקית לגיוס הייתה רק שלו, והוא השתמש בה, ובאופן חלקי מאוד, רק יממה לפני שהמלחמה כבר פרצה. כמה שעות לפני שהאדמה רעדה, וכבישי המדינה המושבתת התחילו להתמלא במכוניות שהביאו את החיילים אל המלחמה שתכף תפרוץ, גם אז דיין עצר את חיל האוויר שביקש להפעיל מכת נגד מקדימה. אחר כך דיין הסביר שלא הייתה ברירה, שאסור היה לנו להרגיז את האמריקאים, שהיינו מוכרחים להראות להם ולעולם שלא אנחנו התחלנו. חוץ מזה, הוא הוסיף, הייתי משוכנע שהצבא שלנו יוכל להתמודד עם הפלישה בצורה הרבה יותר יעילה. כאן, הודה, כאן טעיתי.

יש יותר מדי פרכות בהסברים האלה. כאשר ישראל ידעה שהמלחמה בדרך, גם האמריקאים ידעו. ההצגות נגמרו. אבל מה משמעות הביטוי "לא להרגיז אותם"? באותם ימים, מצרים הייתה חלק מאזור ההשפעה של הקרמלין. הצבא שלה היה חמוש במטוסי מיג, טילי נ"מ מתנייעים, טנקים טי־62, רובי קלצ'ניקוב, טילי סאגר נגד טנקים. הכל סובייטי. היו שם גם אלפי מומחים שאימנו את הצבא המצרי.

יומיים לפני המלחמה לקחו היועצים האלה את המשפחות, עלו על מטוסי טופולב, וחזרו לברית המועצות. פינוי בהול. זה נעשה בגלוי. כתבו על זה בכל העיתונים. צבי זמיר, ראש המוסד, לא היה חייב לטוס לפריז ולהיפגש עם החתן של סאדאת, אשרף מרואן, שהיה סוכן ישראלי; והוא שגילה לו כי הפעם זה לא תרגיל. שהפעם מצרים, יחד עם סוריה, יוצאות למלחמה. יציאת הסוכנים הסובייטים ממצרים היא מברק לאנשים שיושבים בבור שבקריה. היי, תתעוררו שם, הצבא המצרי בדרך. תעשו משהו.

המשהו הוא גיוס מילואים. אחד ההסברים של המטכ"ל לאי־גיוס הכוחות היה אירועי חודש מאי באותה שנה ממש. גם אז הצבא המצרי נערך בכוחות מלאים מול התעלה, גם אז זה נראה כמו צליחה בדרך, אבל אז דיין דווקא אישר את גיוס המילואים. במאי לא הייתה שום קונספציה שלפיה המצרים לא יפתחו במלחמה. רק אחר כך, מישהו זרק את השטות שנצמדה לזיכרון ההיסטורי כמו ההתאבדות על מצדה. סיפור בלי שום הוכחה. באוקטובר כולם זכרו את הבזבוז הגדול של מאי. אלי זעירא, פעם ראש הלשכה של דיין ובאוקטובר ההוא ראש אגף המודיעין, הרגיע. גם הפעם לא תהיה מלחמה, הוא אמר, למה אנחנו צריכים להשתגע בכל פעם שהמצרים עושים תמרונים. הם מתישים אותנו בלי לירות כדור אחד. זה גם מה שדיין אמר לגולדה, וזה מה שעשו. זאת אומרת, לא עשו.

בכל הפרוטוקולים הגלויים, אלה שכבר נחשפו, לא מוצאים אלוף אחד, שר אחד, מישהו ששואל מה שכל חניך בפו"ם היה חייב לשאול אם הוא רצה לסיים את הקורס. לא חשבתם שההתקפה המצרית במאי בוטלה בגלל שאנחנו גייסנו מולם את הצבא? קו בר־לב, בניגוד לדימוי ההיסטורי, לא היה קו מאז'ינו שנועד לבלום התקפות. על פני 160 קילומטר – כמו המרחק בין אשדוד לראש הנקרה – היו 16 נקודות תצפית, ממוגנות מימי הפגזות מלחמת ההתשה, שבכל אחת מהן פחות מ־30 חיילים. הם היו שייכים לאותה חטיבה, אבל פוצלו ליחידות זעירות, שלא מסוגלות לתמוך זו בזו. כדי להגן, הכוחות חייבים לכסות אלה את אלה. השטח שביניהם אמור להיות שטח הריגה. הנשק של האנשים במעוזים הגיע לטווח מרבי של 1,000 מטרים. המרחק בין מעוז למעוז – בין 10 ל־20 קילומטר. חטיבה שלמה יכולה לעבור באמצע בלי להיפגע. מאחור, בעומק של 10 קילומטרים הייתה עוד חצי חטיבת שריון, קצת יותר מ־50 טנקים, שגם הם פוזרו לאורך כל הקו. היה גם גדוד ארטילרי, 20 וכמה תותחים. זהו.

למה הרוסים מזהירים את ישראל מפני התרגיל המבריק של בת החסות? נדרשו כמה שבועות כדי להבין. אחרי רבע מאה של הסתופפות בגוש המזרחי, אנואר סאדאת עובר לאמריקה. הנרי קיסינג'ר סידר את זה. לכן הרוסים הזהירו את ישראל. כדי להרוס את העריקה של מצרים אל המערב.

מצרים מחליפה את הסוסים. מהלך בסדר גודל כזה מוכרח להיות מתוכנן ומתואם מראש. המצרים חוצים את התעלה, כובשים איזה שניים־שלושה מעוזים, מתפרשים על שטח לא גדול, אמריקה נכנסת לתמונה, הופכת למתווך הגדול והיחיד בין שתי המדינות. ישראל משלמת בשטח, מצרים מרוויחה גם את הכבוד, וארה"ב, שבדיוק הפסידה אז לגוש המזרחי את וייטנאם, מאזנת את עצמה עם מצרים, החזקה במדינות ערב. ככה היא גם מבטיחה את האגף המערבי של בת הברית עם הנפט, ערב הסעודית, וגם יושבת על תעלת סואץ הפתוחה. WIN-WIN לכולם, חוץ מאשר לאלפי החיילים שנהרגו, עשרות האלפים שנפצעו, ולמשה דיין, שברגע אחד איבד את ההילה שריחפה מעליו במשך 58 שנים, מאז אותו יום ב־1915, כאשר נולד בקיבוץ הראשון שהוקם בארץ ישראל. דגניה.

פול ניומן, הדבר האמיתי

צילומי הילדות והנעורים של משה דיין – ויש המון – מבהירים היטב את הכוח שבגללו אנחנו יושבים כאן כרגע, ובאופן הכי טבעי בעולם, כמעשה שגרה, קוראים טקסט עברי במדינה עצמאית. כאשר היה בן שש העביר אבא שלו את המשפחה לנהלל. המושב הראשון בארץ ישראל. דגניה, מבחינתו, הייתה כבר העולם הישן. בני המחזור של משה נראים בתמונות כבעלי בית טבעיים, בני המקום, צוחקים תמיד. אם ההורים היו חמושים באידיאולוגיה ובמבטא זר, הבנים כבר צמחו מתוך האדמה. הבריטים אולי שלטו כאן, אבל זו הייתה הארץ של דיין. הם היו מעטים בארץ, פחות מ־100 אלף, אבל גם בערבות טקסס אתה לא מרגיש את 300 מיליון האמריקאים. זו תמיד קהילה כפרית קטנה, עם שכנים, חלקם מהצד שלך, ואחרים שרבים איתך על חלקות המרעה, המים, ולפעמים באים לגנוב סוסים וציוד. בעמק יזרעאל אלה היו הבדואים. באחת התגרות דיין חטף אלה בראש והתעלף. בתגרות אחרות, הוא והחברים שלו גברו על הערבים.

החיים היו שילוב מתמיד בין טיפול במשק וטיפול בערבים. כמעט בכל התמונות, משה דיין מופיע במרכז. כמעט בכל התמונות, הוא מחייך או צוחק. ובכל התמונות עולה משהו ברור מאוד, שאז, בימים ההם, במחוזות הסוציאליסטיים האלה, אף אחד, פרט לכמה משוררים, לא העז לדבר עליהם. דיין קורן מכריזמה. זו כריזמה מינית, גברית, שפעם, בשנות ה־40 וה־50, אולפני הוליווד האדירו. ג'יימס דין. מרלון ברנדו. פול ניומן. הכריזמה הזו רוכבת על יופי גברי, אבל זה רק הבסיס. היא עשויה מקוליות אגבית. מתחושת סכנה שאתה חש מולה, כמו מול טיגריס עצום. מי יודע מה הוא יעשה בעוד שנייה. והוא יכול לעשות, אם רק יבוא לו. יש בכריזמה הזאת גם חושניות שמתעלמת מעצמה, מה שרק מעצים אותה, ומיניות טורפת כל. כאשר פול ניומן שיחק את ארי בן כנען ב'אקסודוס', הוא היה רק שחקן שתרם את כל התכונות שלו לגיבור הקולנועי. דיין היה טעון בדיוק באותה כריזמה, אלא שהוא לא שיחק. הוא היה הדבר האמיתי.

אחרי מלחמת ששת הימים ההומוריסטן שלום רוזנפלד, לימים עורך 'מעריב', הבריק. כריזמה, הוא הגדיר, "זה יש מעין". אבל זה היה רק עוד ביטוי לקנאה ולחוסר הנוחות שעורר דיין אצל חלק מהזכרים, ולתיעוב שהפעיל אצל מתנגדיו הפוליטיים. דיין היה דיין עם אותה כריזמה בדיוק גם כאשר שתי העיניים נצצו לו בפנים, הרבה לפני שהפך למצביא, לרמטכ"ל, או אפילו למפקד גדוד הקומנדו 89 שהשתתף בכיבוש לוד ורמלה. מפקד המבצע היה יגאל אלון.

 

משה דיין אפה את עצמו לאט. כשהיה בן 20 התחתן עם רות שוורץ, צעירה בת 18 מירושלים, בת למשפחה עשירה ומלאת תרבות. הוא התחתן, אבל הזוג בקושי חי יחד. הקשר נעשה במכתבים. דיין מסתובב בין כל מיני קורסים של ההגנה, המשק של ההורים בנהלל וקבוצת שמרון, חבורת צעירים שמחליטים לעזוב את המושב ולחזור אל חיי השיתוף. הוא מנסה להלהיב את עצמו ואת רות בחיי הקיבוץ שיהיו להם, אבל בפועל, הוא לא האדם הנכון לחיות בקבוצה. הוא יכול, ויודע, רק להיות לבד, או להנהיג את אלה שהולכים אחריו. סופר־אלפא. לימים, הריב הגדול שלו עם בן־גוריון היה בגלל משרה. הוא כבר היה אלוף פיקוד הצפון. ראש הממשלה ושר הביטחון רצה למנות אותו לראש אג"ם ולסגן הרמטכ"ל, ודיין סירב. ראש אג"ם, בסדר, אבל אני לא יכול להיות סגן של אף אחד. בן־גוריון ויתר.

גבר שכותב לאשתו משתמש בתדר מסוים. יש דברים שמדברים עליהם, יש דברים שלא. דיין כתב המון. הרבה עניינים טכניים של הבית, מתנות שהוא קונה לילדים, תכניות לעתיד, הכל בהתאמה לתקופה ולתפקיד. אבל יש כמה רכיבים שחוזרים בכל המכתבים. גם באלה שנוצרו בתחילת הדרך, וגם באלה שמסיימים את 37 השנים המשותפות שלהם. כסף עולה שם כל הזמן. כמה עולים הדברים, כמה הוא שולח לה, איך הם מסתדרים עם המעט שיש. אפילו בתור רמטכ"ל שנמצא בשליחות בחוץ לארץ הוא מדגיש את הארוחות שהוזמן אליהן ושאין צורך לשלם (כי הכסף שלו כבר נגמר), על המלון שקיבל בהנחה. והוא כל הזמן כותב לה שהוא אוהב.

אט־אט, מחודש לחודש, משנה לשנה, המכתבים לאישה הצעירה שנמצאת רחוק מסייעים לו לעצב את הדרך האישית. הוא מפנטז על הבית שיבנה להם, אבל נמשך ונשאב אל ענייני הביטחון. האנשים האחראים מבחינים מיד בתכונות, ודיין מרגיש היטב שזה המקום הטבעי שלו. עוד אין צבא, כמובן, אבל יש נוטרים, יש משמרות נעות שפועלות כמערכת תגובה אקטיבית. אלה ימי המרד הערבי, מאורעות 36'–39'. ישנה ההגנה שמקימה את פלוגות הלילה; ישנו אורד וינגייט, הידיד, קצין המודיעין האנגלי, אוהב התנ"ך, שמלמד את היהודים ואת דיין לאהוב גם את הלילה וגם את התקפות הפתע; וישנו יצחק שדה, הזקן, שבונה קודם את ארגון ההגנה, ואחר כך את הפלמ"ח. וישנם הבריטים, שמאמנים, בקורסים שונים, את הנוטרים ואת חברי ההגנה. גם את דיין.

אלה חייו. אישה מרוחקת, ויריב קרוב. שניהם יסתובבו כל חייהם זה סביב זה, כמו תאומים כוכבים, דומים ושונים, הולכים יחד לחוד, עד ששניהם התנפצו בפיצוץ קוסמי, כמעט באותה דקה, והותירו רק אבק.

עין לציון

המרד הערבי הסתיים, והערבים המוכים מקבלים פיצוי. הספר הלבן נוחת על הארץ. סוגרים ליהודים את שערי העלייה. ההגנה מכשירה את מפקדי המחלקות בקורס חשאי, בכפר ויתקין. עכשיו, במקום לאמן אותם, האנגלים מתחילים להתאנות לחברי ההגנה. בקורס מחליטים להעביר את החניכים, עם הנשק והציוד. בלילה, בחשאי. מחלקים את החניכים בין שתי קבוצות המפקדים. יגאל פייקוביץ', אלון, צועד בוואדי אחד עם החיילים. בוואדי אחר, המפקד השני, דיין, מוביל את 42 האנשים שלו למארב אנגלי.

משפט. מאסר. דיין והחניכים, שנודעו בציבור העברי כמ"ג, ה־43, מוכנסים לכלא עכו. אחר כך הם מועברים למחנה מאסר. התנאים גרועים. יחס מחפיר. היישוב משתולל. מה פתאום האנגלים אוסרים את בני הברית שלהם בארץ. רק אחרי שנה וחצי מצליח ד"ר חיים ויצמן לשחרר את האנשים. הוא עוד לא יודע שבעתיד יהיה חלק מהמשפחה. עזר, הבן של אחיו יחיאל, יתחתן עם ראומה, האחות של רות (שוורץ) דיין.

הרוחות משתנות. הגנרל־פלדמרשל רומל מתקדם בצפון אפריקה. הנאצים על גבול מצרים, בדרך לארץ ישראל. יצחק שדה מקים את הפלמ"ח, שיועד להיות גדודי פרטיזנים שילחמו בוורמאכט. בינתיים, שתי פלוגות יוצאות לסייע לחיילים האוסטרלים שמחפשים את הצבא הצרפתי בלבנון. אלה הם כוחות של ממשלת וישי, שלטון הבובות של הנאצים בצרפת. על פלוגה א' מפקד יגאל אלון. הוא מוביל את האוסטרלים, והקרב מסתיים בסוג של תיקו. לא הצלחה גדולה. המזל של מפקד פלוגה ב' גרוע עוד יותר. כשהוא מרים את המשקפת צלף צרפתי מבחין בנצנוץ הזכוכית, יורה, פוגע, מייצר את האייקון הישראלי הכי מוכר בעולם והורס את החיים של דיין.

שבע שנים חולפות עד שדיין חוזר לפעילות ביטחונית מלאה. הוא שנא את הרטייה, הפצע בעין הפגועה מעולם לא החלים לגמרי, וכאבי ראש נוראים הפכו לרקע מתמיד. שנת לילה הייתה אפשרית רק עם כדורים. העין הַבריאה האדימה וכאבה ממאמץ יתר. שני ניתוחים שעשה, שנים אחר כך, כדי לאפשר התקנה של עין מזכוכית, לא הצליחו. דיין הלך עם הכיסוי השחור, ורק בבית הסיר אותו. המעטים שראו אותו בלעדיו, שראו את החור העצום בפנים, התחלחלו.

רק כאשר הכריז בן־גוריון על הקמת המדינה, משה דיין חזר לצבא. שדה, עכשיו מפקד חטיבה בצבא הצעיר, קורא לו ונותן לו לפקד על גדוד קומנדו. הדרגה, רב־סרן. הוא היה בן 33. יצחק רבין היה סגן אלוף, מפקד חטיבה בן 26. יגאל אלון, בן ה־30, שהיה כבר מפקד הפלמ"ח, הפך לאלוף, שפיקד על כוח של ארבע חטיבות במבצע דני.

גזירת דורנו

רועי רוטברג, רכז הביטחון בן ה־21 של קיבוץ נחל עוז, היה מוותר גם על הכבוד וגם על ההספד. המסתננים שרצחו אותו באותו יום של 1955 לא ידעו שהם חלק מעיצוב המדיניות של ישראל לדורות קדימה. לא היה להם מושג שהמוות של רועי פתח להם עצמם את שערי הגיהנום. לא רק להם.

משה דיין אהב מאוד תיאטרון, קולנוע, ספרות. והוא היה משוגע על שירה. את אלתרמן העריץ. אתה היית הקול, כתב עליו, ואנחנו רק ההד. הרצח של רועי הוציא ממנו את כל מה שהיה בו. את הראייה המפוכחת. את האכזריות. את הפסימיות. ואת המוות. דיין לא אומר בהספד הידוע ש"הם רוצחים אותנו רק כי אנחנו יהודים". ממש לא. "מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו?", הוא אומר מעל הקבר, "שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".

ככה. זה מה שעשינו להם, זו התגובה הטבעית שלהם. ואין לנו שום ברירה אחרת אלא להמשיך להגן בנשק על מה שהשגנו. "זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

הכריזמה האישית שהפכה את דיין למנהיג טבעי מילדות, מלך הכיתה שלא צריך להילחם על המעמד, נמזגה רק בשנות ה־30 לחייו למשלח היד. הוא היה מג"ד במבצע דני, אבל בתיאור האירועים שכתב ל'מערכות', כאשר כבר היה אלוף, נמצא הכל. זה כתב עת צבאי מקצועי, לא עיתון 'במחנה' של סיפורי הוויי, ובכל זאת, לא ניתן להבין מהמאמר הארוך שלו מה היה התכנון, מה היו המהלכים. במקום זה יש תיאור שבו הוא עצמו, יחד עם עוד מכונאי, מחלצים תחת אש משוריין ירדני נטוש, עם תותח, שכונה אחר כך הנמר הנוראי. אנחנו לומדים ממנו על הפקודה שנתן – תתפזרו ותירו במי שאתם יכולים – ואנחנו מקבלים ציטוטים שהוא עצמו מביא. אתם לא עוצרים לטפל בפצועים ובנפגעים, הוא מורה לכוחות שלו, אתם רצים קדימה. כאשר מישהו מהמפקדים שואל אותו מה לעשות, יש סכנת מוקשים בדרך, דיין עונה לו: תתקדמו ותתפוצצו באוויר.

הפעולה הצליחה. המשטרה נכבשת. היו הרוגים ופצועים. אלה החיים. זו גזירת דורנו. אחרי הקרב מקדמים את דיין. הוא מתמנה למפקד חטיבה בירושלים, ושם הוא מתעסק בעיקר בשיחות עם מפקדי הלגיון על ייצוב קווי הפסקת האש. עכשיו ההנהגה הארצית כבר שמה לב. שולחים אותו לרודוס, כחלק מהמשלחת שקובעת לנו את הגבולות, בעטים עבים במיוחד, שהניבו אחר כך מאות תקריות בגלל הוויכוח על מיקום הקו האמיתי בשטח. הוא נפגש עם בן־גוריון, ראש ממשלה ושר ביטחון פעיל במיוחד, שמנקה את הצבא מהפלמ"חניקים ומחפש גיבורים שאינם שייכים למפ"ם, המפלגה השנואה. בן־גוריון מתחיל להעיף את דיין למעלה. אלוף פיקוד דרום, אלוף פיקוד צפון, ראש אג"ם. חמש שנים בלבד אחרי שהיה רק רב־סרן, אחד ממפקדי הגדודים הכי מבוגרים במלחמת העצמאות, הוא מקבל דרגות של רב־אלוף. בן־גוריון, ביום האחרון שלו בתפקיד, לפני שהוא פורש קצת לשדה בוקר, עונד לו אותן. דיין הרמטכ"ל. הוא היה בן 38.

ילדיו הפרועים

מלחמת העצמאות נמשכה שנה וחצי. הרבה קרבות, הרבה הרוגים, הרבה לוחמים ומפקדים שצמחו במהירות לעמדות פיקוד גבוהות. הניסיון הקרבי הממשי של דיין הוא אותה כניסה סוערת לרמלה, במבצע דני. בסך הכל מפקד גדוד קטן. אחרים עשו הרבה יותר. אין בכלל מה להשוות להישגים של יגאל אלון, גדול מפקדי צה"ל במלחמת העצמאות, מהגדולים שביניהם בכלל, כשרק אריק שרון מאיים על התואר. אלון כבש את הגליל, את המרכז, את הנגב, ואפילו חלק מסיני. עד מלחמת סיני ב־56' התרומה העיקרית של דיין לצבא הייתה בעיקר רוח.

לא רוח במונחי הזמן הזה. לא שוויץ, בשפת העידן ההוא. רוח קרב. דיין, פראי וחסר מעצורים, בז למשמעת ושונא נהלים, לא התכוון להתאים את עצמו לצבא. צה"ל, הוא אמר למזכירה שלו, נאורה ברנח, יתאים את עצמו אליי. היא מתארת את המשרד שלו. הוא סירב להיכנס ללשכה של מרדכי מקלף, הרמטכ"ל הצעיר שהחליף, והתמקם בחדר קטן. שולחן פשוט, מכוסה בשמיכת שדה ועליה לוח זכוכית. בקושי ישב שם. כאשר היה, מעולם לא הרים את הקול. עם המקורבים צחק במטבחון ואכל פירות. עם נאורה, במכונית, חיקה כל מיני מנופחים שדיברו. הוא היה בעיקר בשטח, השתתף בתרגילים, נכח במבצעים.

הצבא שקיבל היה מפורק, עייף, פחדן. ארבע שנים אחרי סיום מלחמת העצמאות, היה צריך לבנות הכל מחדש. קצינים שחזרו מפעולה לא מוצלחת – עפו. אתם לא חוזרים, הוא פקד על המפקדים בקולו הברור עם הרי"ש החותכת שלו, עד שאין לכם 50% נפגעים. את גדוד הצנחנים שמיזג עם ה־101 של אריק שרון טיפח כמו אב גאה. ככל שהיו פרועים יותר, כך הידק את החיבוק. הפרות המשמעת שלהם לא עניינו אותו. הוא תיעב כל סמכות, אפילו את זו שלו. הצבא העריץ אותו. הוא, לעומת זאת, התייחס רק ליחידות העילית. לא היה לו אמון ביכולת המנטלית של מפקדים וביחידות שלא הגיעו מההתיישבות העובדת.

היו הרבה חדירות באותן שנים, בעיקר של פליטי 48' שניסו לחזור למקומות שלהם מפעם. היו רציחות של מתיישבים, והיו פעולות תגמול. מפעולה לפעולה השתכללו היחידות. מפעולה לפעולה צמחו האגדות שהזינו את כל הצבא. מפעולה לפעולה עלה היקף הכוחות, ומספר אבידות האויב. גם אזרחים. הרמטכ"ל היה דיין, קבלן הביצוע העיקרי – שרון, מפקד חטיבת הצנחנים. דיין אהב את אריק, ואריק העריץ את דיין. השניים האלה, מקס ומוריץ של ימי הבראשית הצה"ליים, שעוללו כל תעלול דמים במרחב, היו האנשים של בן־גוריון. הוא זה שקידם, הוא זה שסלח. בלעדיו, הם לא היו.

יגאל אלון היה אמור להיות הרמטכ"ל של צה"ל אחרי מלחמת העצמאות. את דיין העריצו, את אלון אהבו. כולם, חוץ מבן־גוריון, שהתנה את התפקיד בהצטרפות למפא"י. אלון הלך הביתה. לדיין, שרק עבר כמה שבועות בפלמ"ח עד שנפצע, נסלח הפרק הזה. שמונה שנים אחרי סיום המלחמה הגדולה, מפקד הגדוד מהמבצע ברמלה הוכתר למנצח סיני, המפקד שהוביל את צה"ל לניצחון בזק שמעולם לא נראה לפני כן. איפה אלון ואיפה הוא.

מה איפה. בשטח, בשליחות בחוץ לארץ, בחפירות ארכיאולוגיות עצמאיות שאיש לא אישר לו, או במיטה עם מישהי. לרות, האישה שבבית, הוא כל הזמן שולח מכתבים. אני עובד קשה. עייף. בקושי חי. באהבה, משה.

אני, מנהיג?

שר ביטחון איננו רמטכ"ל־על. הוא לא מפקד הצבא. הוא לא מנהל את היחידות, הוא לא קובע את האימונים, הוא לא מוביל את המבצעים. הוא מנחה את הצבא בהתאם להחלטות הממשלה, שולט בתקציב ומאשר פעולות. אין לו מטה עצמאי משלו, שמביא לו מסקנות והמלצות. מקור המידע שלו הוא הצבא. מלחמת ששת הימים, שהביאה את משה דיין למשרד הביטחון שבוע לפני שפרצו קרבות, העניקה לו תהילת עולם והפכה אותו לאליל הגדול של ישראל. כאן ובעולם. אבל השליטה שלו על הצבא הייתה מוגבלת. אפילו את מינוי הרמטכ"ל שעמד בראש במלחמת יום הכיפורים, לא הצליח למנוע. גולדה, ראש הממשלה, כפתה עליו את דוד אלעזר, דדו. דיין לא רצה, אבל כדרכו, משך בכתפיים. תעשו מה שאתם רוצים.

האימפריה החדשה שהמלחמה הביאה לישראל – שטחים הגדולים פי שלושה ממה שהייתה לפניה – היו הממלכה הבלעדית שלו. המינהל האזרחי – השם המכובס לשלטון צבאי – הוא בסמכות שר הביטחון. כאן, במשך שש שנים וחצי, התוודע דיין באופן ישיר וקרוב לפצעים הגדולים של האומות. שלנו ושל הפלסטינים. הדעות שלו השתנו והשתכללו משנה לשנה. מה שהתחיל עם גשרים פתוחים – המשך הזיקה בין הפלסטינים בגדה לירדן – התפתח ל"פשרה פונקציונלית", והסתיים בהמלצה לנסיגה חד־צדדית מכל האזורים המיושבים. יגאל אלון, שר החינוך בממשלת גולדה, בא עם תכנית אחרת. פשרה טריטוריאלית. מתיישבים בבקעת הירדן, ונותנים לפלסטינים מין מדינה על ההר. כרגיל, המערך, והממשלה שהרכיב, לא בחרו באף אחת מהצעות. הכי טוב, אמרו אז בדיוק כמו היום, לא לעשות כלום. משום מה הם היו בטוחים, בדיוק כמו עכשיו, שהרוצח הכי גדול ביקום, הזמן, התנדב לעבוד בשבילנו.

מדבר סיני הגדול, ששוב כבש, היה פרס גדול מכדי לוותר עליו. עדיף שארם א־שייח' בלי שלום, דיין הכריז, עד ששינה את העמדה ב־180 מעלות. פעם, כשהיה שר חקלאות בתחילת שנות ה־60, שאל אותו אחד מצעירי מפא"י, צבי כסה, מהו גבול התעוזה. דיין ענה מיד: הכישלון. מתקדמים עד שנכשלים. כסה מלמל "חוכמה", אבל לא בטוח שהאל בעל העין האחת שמע אותו.

כאשר היה שר חקלאות – זה התפקיד שבן־גוריון נתן לו אחרי שגמר להיות רמטכ"ל וללמוד קצת באוניברסיטה של ירושלים – קונן פעם על זה ש"עכשיו אין בישראל הנהגה ראויה". הוא חשב על אנשים כמו בן־גוריון. אבל לא הוא, ולא המתחרה הגדול שלו אלון, מעולם לא הביטו באמת במראה ואמרו: הנה היא. הנה ההנהגה שחיפשנו.

–

יותר פפראצי, פחות זיונים

רות דיין, צלולה גם היום, כשהיא בת 100, מתראיינת מעת לעת ומשחזרת תקופות. עם הזמן, הביקורת שלה כלפי אבי ילדיה מתעמעמת. היא ידעה על הבגידות של דיין, גם לה עצמה היה בראשית חיי הנישואים קשר סודי עם גבר אחר. זה הטריף את דיין. הוא לא היה בטוח באהבה שלה. אבל היא נשארה איתו. גם כאשר היה עם אחרות. עם חלק מהן אלה היו רומנים, קשרים ארוכים, ועם רבות אחרות סתם מפגשים מזדמנים. והכל היה במקביל.

שנה לפני מלחמת יום הכיפורים החליטה שנמאס לה. ההסדר שמשה מציע לה – ממשיכים לחיות יחד אבל הוא מזיין כל מי שיתחשק לו – כבר לא קסם לה. עכשיו היא מממשת את ההבטחה שנתן. ברגע שתרצי להתגרש ממני, כתב לה, אלך.

דיין עובר לאחת הנשים שנמצאת איתו בקשר כבר 18 שנה. רחל כורם מקבלת אותו, ככל הנראה, תחת תנאים. היא לא מתכוונת להפוך לרות מספר שתיים. אם הוא איתה – זה רק איתה. דיין מסכים, ומתחתן עם רחל. אין עדות לשיחה כזאת, אבל אין גם עדות למפגשי מין של דיין עם אחרות בכל השנים שבהן היה נשוי לה. לפני כן, גם כאשר היה איתה, היו לו רבות נוספות. אולי הגיל, אולי הדחף שפחת, אולי החיים שכבר השתנו מאז ימי השולחן הפשוט עם השמיכה הצבאית בלשכת הרמטכ"ל. כשהיה שר ביטחון גילה את הפינוק, את מסעדות פינק בירושלים, קסבה ואולימפיה בתל־אביב, מעוזי היוקרה של סוף שנות ה־60 ותחילת ה־70. הוא היה שם אורח קבוע, והצלמים של 'העולם הזה', השבועון שתמיד רדף אותו, ארבו לו על המדרכות כמו הפפראצי של בר רפאלי.

בימי ההערכות שקדמו למבצע באדר – השם המצרי למבצע הצליחה שלהם במלחמת אוקטובר – משה דיין היה בעלה של רחל דיין. מנותק מרות, האישה החזקה והחכמה שאליה היה מחובר מגיל 20, ורחוק מאיזושהי מיטה של מעריצות ומזדנבות. רק הוא, האישה החדשה, כאבי העין והראש, והמחשבות על כל האידיוטים שסובבים אותו. זה היה הזמן לחיסול חשבונות עם כל כבלי העבר. גולדה לא מקבלת את תכניות ההתנתקות שלו. לא בסיני, לא בגדה המערבית. למה שלא נכריח אותה. המכשול היחיד בפני התעוזה הוא רק הכישלון. דיין, שמעולם לא פחד מהמוות, שהוא הכישלון האולטימטיבי, תמיד יקפוץ על התכנית הנועזת ביותר.

קונספירציה לשלום?

אם מלחמת יום הכיפורים אכן נולדה בקונספירציה (ראו כתבה נרחבת בגיליון זה), רק ארבעה־חמישה אנשים היו מעורבים בה. הנרי קיסינג'ר, שר החוץ של ארה"ב; דיין, שר הביטחון של ישראל; ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא; סאדאת, נשיא מצרים; ואולי עוד מישהו. רק קיסינג'ר וזעירא עדיין איתנו, והם, כמובן, לא מודים. אם הייתה קונספירציה, יוצריה לא תיעדו אותה. מבחינת האופי, אין שום ספק כי קיסינג'ר, גדול התככנים המדיניים, מצא בן שיח ראוי בדיין, שמעולם לא נרתע מהונאות. עוד מימי הקרבות ופעולות התגמול. "הפרשה" המפורסמת במצרים, חבלות של רשת יהודים במתקנים של מדינות מערביות כדי שאלה יאשימו את המצרים. וחלקו שלו – הוא היה הרמטכ"ל – לא באמת התחוור. ההצהרה שלו יומיים לפני מלחמת ששת הימים על זה שכבר עבר הזמן לפעולה צבאית.

קונספירציה כל כך גדולה מועדת לטעויות. הסורים הצטרפו, וזה לא היה בתכנית. הפשיטה המצרית הייתה גדולה ממה שחשבו. א־שאזלי, הרמטכ"ל של סאדאת, ממש הפר פקודה של הראיס. אחרי הצלחות הימים הראשונים הוא הדהיר את השריון שלו למעמקי סיני. זה היה הרגע שבו דדו אמר ש"הם חזרו להיות מה שהם, ואנחנו חזרנו להיות מה שאנחנו". מאות טנקים מצריים הושמדו בקרב שריון במדבר הפתוח.

גם הטמטום הצה"לי היה חלק מהמכשלות. ברגע שהמצרים חצו, דיין הציע מיד לסגת מכל המעוזים לקו אחורי, במרחק של כמה עשרות קילומטרים, אבל גורודיש, שפקד על הזירה, סירב. צה"ל לא נסוג. מאות חיילי הקו, אלה שנותרו בחיים, הלכו לשבי. הם היו שם פחות מ־500 איש. המצרים עברו, בגל הראשון, עם יותר מ־30 אלף חיילי חי"ר, שבכלל לא התעסקו עם המעוזים. אחרי שתי יממות היו על הגדה המזרחית יותר מ־200 אלף חיילים מצרים ו־1,000 טנקים. גורודיש הורה על התקפת נגד, והאוגדה של אברהם (ברן) אדן הושמדה.

אם הייתה קונספציה צה"לית בשנות ה־70 המוקדמות, היא נגעה לחיל האוויר. היו בטוחים שהמטוסים שלנו שולטים בשמים. לוחמת הטילים המצרית־סובייטית הוכיחה שזה לא כך. רק תשע שנים אחר כך, במלחמת לבנון, הוכיח חיל האוויר שלמד את השיעור, והשמיד את כל סוללות הטילים בסוריה יחד עם יותר מ־100 מיגים, בקרב האוויר הגדול ביותר שנערך מאז מלחמת ששת הימים.

הסיוע האמריקאי הבהול שארגן קיסינג'ר אחרי אובדן כל כך הרבה שריון ומטוסים, אותה רכבת אווירית של מטוסי גלקסי, נראית בדיעבד כפעולה של שותף לקנוניה שנבהל מאיבוד השליטה. הלחץ שלו לא להכניע ולהרעיב את הארמייה השלישית שאריק שרון לכד, הוא הצד השני של המשוואה. מתירים למצרים את הקרקע שהשיגו, ומתחילים לארגן את השלום.

אנשים שהיו ליד דיין בימי המלחמה מתארים שתי דמויות שונות לגמרי. האחת היא של דיין כבוי, מבוהל, שמדבר על "חורבן בית שלישי" ומקרין ייאוש. מנגד, אחרים אומרים שהיה האדם המפוכח היחיד, זה שהסתובב בעצמו בכל החזיתות, ראה את התמונה המדויקת, והציע את המהלכים הנכונים. דיין עצמו תיאר את המצב בצורה שונה. הרבה צבאות הופתעו, הרבה מצביאים התחילו עם מפלה וסיימו בניצחון. פרל הארבור. ההתקפה הגרמנית שהגיעה עד שערי מוסקבה. אז גם אנחנו. לא נורא. זה חלק מההיסטוריה המפוארת שלנו. ניצחנו.

ה"שמאלן" הראשון: סוף דבר

הבעיה הגדולה של מלחמת יום הכיפורים הייתה התמונות של חיילי המעוזים שהלכו לשבי וההקלטות של הקריאות הנואשות שלהם בקשר. הפקרת החיילים, וחוסר היכולת של צה"ל לבוא לעזרה, הרסה את דימוי מצביא הפלא של משה דיין וערערה, עד עצם היום הזה, את אמונת הציבור בעוצמה הבלתי מעורערת של צה"ל.

זה לא היה מתרחש לו הייתה גולדה מאיר מקבלת את הצעת שר הביטחון ב־1971, לסגת מהתעלה. זה בוודאי לא היה קורה לו הייתה מתייחסת ברצינות לגישושי השלום של סאדאת. גם אם זו לא הייתה קונספירציה, ובאמת הייתה כאן רק שרשרת אומללה של החלטות שגויות, כל מלחמת יום הכיפורים הייתה נראית אחרת לגמרי לו שר הביטחון היה מצליח לכפות את דעתו באותו יום, וצה"ל היה נוטש מרצון את קו המעוזים ומתארגן להגנה בקו אחורי.

אבל החיים אינם עשויים ממה היה קורה אילו. מיד אחרי המלחמה, כבר בשיחות הפסקת האש בקילומטר ה־101, גובשו ההסדרים. שנה אחר כך, בז'נווה, נחתמו הסכמי הביניים. גולדה התפטרה, דיין הלך, ומח"ט הראל של יום העצמאות הפך לראש הממשלה. רבין המשיך עם הנסיגות. כאשר מנחם בגין הגיע לשלטון, ב־1977, צה"ל כבר לא החזיק בשליש מחצי האי. למעשה, זה היה הקו שדיין תמיד רצה. אלא שאז, סאדאת דרש את מילוי כל ההסכם הסודי. נסיגה מלאה.

משה דיין היה פגר פוליטי. הצבר האולטימטיבי, בן הארץ שצמח מרגביה, נסיך הכריזמה הפרוע, צויר ונתפס עכשיו רק לפי קווי המתאר של התכונות השליליות שלו, אלו שבלעדיהן לא היה יכול להיות מי שהוא. עם כל הדברים הגדולים. אף אחד לא הבין למה בגין קרא לו להיות שר חוץ. אף אחד לא הבין, באמת, למה הסכים ללכת אל ממשלת הליכוד. הוא לא היה רודף כבוד. כאשר בגין הגיע למשרד ראש הממשלה, הרבה סודות נחשפו בפניו. אחד מהם היה בדבר הסיכומים שהביאו למלחמת יום הכיפורים. דיין התחיל, דיין יגמור.

השיחות החשאיות של משה דיין וחסן תוהאמי, סגנו של סאדאת, הביאו את הנשיא המצרי לכנסת. בקמפ דיוויד, יחד עם עזר ויצמן, הגיס שישב במשרד הביטחון, לחץ על בגין המתייסר לגמור כבר. שנה אחר כך, ב־79', כאשר שיחות האוטונומיה לא התקדמו, דיין אומר שלום והולך הביתה. כמה אפשר. לקראת הבחירות של 81' מפתים אותו לעמוד בראש גוף פוליטי שהוקם מקרעים, והוא נכנס לכנסת, בראש תל"ם, יחד עם עוד חבר כנסת אחד, ונותר באופוזיציה. אנשים שראו אותו אז במזנון הכנסת זוכרים אותו יושב לבד, מחייך בשקט, נעים, וכרגיל, לא מדבר. באותה שנה שוב חלה, ובבית החולים, כשהוא ממתין לניתוח לב, פצוע וסובל, בקושי רואה, בלי רות, בלי האח זוריק שנפל ב־48', בלי האחות אביבה שהתאבדה, בלי הילדים ששנאו אותו על הנטישה, בלי ההערצה שאפפה אותו כמעט כל חייו. בלילה, על מיטת בית החולים, קיבל אוטם חריף, ומת. בן 66. צעיר בשנתיים מבנימין נתניהו היום.

–

הוא כתב שבעה ספרים והרבה מאמרים. יותר מ־50 ספרים נכתבו עליו, ועוד מאות שבהם הוא מככב. עד היום אוהבים לומר שהוא לא מפוענח. זה לא נכון. הוא היה בדיוק כמוך, רק קצת יותר.

והקצת הזה, הוא כל ההבדל. הוא היה בן הדור הראשון שחשב בעברית. אלה שהרגישו בני המקום הזה כמו כל אחד שנולד כאן, גם אם הוא ערבי. הוא לא הרגיש נעלה עליהם, לא יותר מאשר על כל ישראלי סביבו. כמו כל בני הדור הזה, הוא לא מצא בתוכו מספיק כוח כדי לסלק את דור האבות ולקחת את המושכות. הייתה לו עין אחת, שגם היא נחלשה עם השנים, אבל הוא היטיב לראות מרוב אלה שלידו. החיבור הטבעי שלו לאדמה הפך אותו לאדם מעשי מאוד. אפשר הרבה, בטח, אבל לא הכל. היכולת הצבאית האדירה שלו עיכבה את ההבנה המדינית. אנשים נוטים להסתכל על העולם דרך הפריזמה המוכרת להם. אמרו שהוא אכזרי, ולא הבינו את תכונת האופי העיקרית שלו. חוסר יכולת להביט אל המציאות ולראות משהו אחר. הוא היה אכזרי כמו האמת. גם לגבי עצמו.

קונספירציה או לא, הוא היה האדם שהצליח, כמו אל, לטעת רוח בתוך הצבא. הוא הוביל אותו לשלוש מלחמות. עיצב את הגבולות, במלחמה ובשלום – אבל למרות הניסיונות האחרונים שלו, לא הצליח לסיים. הוא יוצר הרוח של צה"ל, ובמשך תקופה ארוכה גם של המדינה כולה. לא במקרה, כמעט כל המפקדים הבכירים שיוצאים מהצבא מגיעים בדיוק לאותו מחוז של תובנה מדינית. מאריק שרון ועד גבי אשכנזי ובני גנץ. היום הוא היה נחשב לאבא של כל הבוגדים מהשמאל. הוא היה הראשון שתפס את האמת הפשוטה, הברורה כמו השמש שמפזרת את ערפילי הבוקר בנהלל. אתה יכול לשמור על האינטרס שלך, רק אם תשמור על הכבוד של האויב שלך.

מעט מאוד אנשים כמו דיין צומחים בעולם. הוא היה כאן, בינינו. לא ידענו למצות אותו.

וזה מה שקרה למשה דיין. אנחנו.

משה דיין, תחנות חיים

• 1915: נולד בקיבוץ דגניה
• 1921: עובר עם הוריו לנהלל
• 1930: מתחיל להיות פעיל במשימות ביטחון ומתוודע לארגון ההגנה
• 1935: נישא לרות שוורץ
• 1936: מתגייס למשטרת היישובים העבריים
• 1939: נאסר על ידי הבריטים
• 1941: מצטרף לפלמ"ח
• 1945: עובר לתל אביב
• 1946: ציר בקונגרס הציוני
• 1948: משתתף במלחמת העצמאות כרב־סרן ומוביל כוח במבצע דני לכיבוש לוד, רמלה ולטרון
• 1949: משתתף בשיחות שביתת הנשק ברודוס
• 1950: מפקד פיקוד דרום, ולאחר מכן פיקוד צפון
• 1953: מתמנה לרמטכ"ל
• 1956: מוביל את מלחמת סיני (מבצע קדש)
• 1958: מסיים את תפקידו ויוצא לחופשה ארוכה
• 1959: נבחר לכנסת מטעם מפא"י ומתמנה לשר החקלאות
• 1965: פורש עם בן־גוריון לרפ"י
• 1967: מצטרף ערב המלחמה לממשלה כשר ביטחון
• 1968: מפלגות הפועלים מתמזגות למפלגת העבודה, ודיין אחד מראשיה
• 1973: שר ביטחון במלחמת יום הכיפורים
• 1974: מתפטר מתפקידו לאחר מסקנות ועדת אגרנט והמחאה הציבורית
• 1976: עורך כמה חודשים עיתון יומי חדש, שנסגר במהרה
• 1977: שר חוץ בממשלת בגין
• 1979: מתפטר מהממשלה
• 1981: רץ בראשות תל"ם לכנסת, זוכה בשני מנדטים. כשלושה חודשים לאחר מכן הולך לעולמו