אלוהים קיים. זו אמת כל כך פשוטה וגלויה, עד כי קשה להאמין שמישהו, נניח כמו ליאור שליין, מתעקש לומר כמעט כל שבוע שאין דבר כזה. מבחינת רוב האנשים בעולם, שמעולם לא ירדו מהקומה העליונה אל דירת המגיש כמו מרב מיכאלי ובאמת ראו את שליין בשר ודם, יש מצב שהוא עצמו לא קיים, בדיוק כמו אלוהים המוכחש שלו.
אלוהים קיים. כמו פמיניזם, שיח הזכויות, פשיזם, קפיטליזם, פרדיגמת המדע וכל מערכת של אמונות, ידע, תרבות והיסטוריה שמתוכה ובתוכה פועלים בני האדם שצמחו מחיי פעולה־תגובה חייתיים מבוססי אינסטינקט. שום אדם בעולם לא הצליח לראות בעיניים שלו דמוקרטיה, אבל אנחנו לומדים עליה כמו המדענים שמעולם לא חזו בחלקיק כלשהו והם מנתחים אותו לפי העקבות שהותיר.
וגם אלוהים, שאיש לא ראה, מותיר אחריו הרבה מאוד תלמים שמאפשרים להכיר אותו. הוא אוהב מאוד פוליטיקה, למשל. הוא לא מפסיק להתערב ולבחוש בה. זה לא רק מימי שמואל, שליחו עלי אדמות, שהכתיר והדיח מלכים. כמעט כל הנביאים השיאו עצות מדיניות למנהיגי התקופה. עם זה תכרות ברית, לשם אל תלכו. האל עוסק בפוליטיקה בכל תלבושת שהוא שם על עצמו. עם גלימת הצלב, מאחורי העבאיה והכאפייה, מתחת לכיפה. איפה שרק אפשר, וכמה שרק נותנים לו.
אלוהים אוהב לסכסך בין המאמינים בו. לכל אחד מהם הוא לוחש בסוד כי הקשר ביניהם יחיד ומיוחד, כי הוא הבן המועדף, וכל האחרים שאומרים את זה סתם משקרים. וככה, ילדי האל מתעבים זה את זה, וגם הורגים אותם כאשר הנסיבות מאפשרות. אלוהים לא מסכסך רק בין העמים השונים שמאמינים בו. הוא מפלג את בני אותו עם לסיעות מאמינים יריבות, שהשנאה ביניהן גדולה אפילו מזו שהם מפעילים נגד עמים אחרים, כי אין שנאה שורפת כמו בתוך המשפחה. והם שורפים. לאורך כל ההיסטוריה. שורפים והורגים.
אלוהים לא אוהב נשים. זה ממש מההתחלה. הוא לא משוגע גם על גברים, באופן כללי, כי אותם הוא הורג בלי סוף, אבל את הנשים הוא ממש לא סובל. הן מודרות, נתונות למרות הגברים, מקבלות עליהן את שמם, כמו פרות הנצרבות בברזל הלוהט של החוואי שמסמן את רכושו. ילדות קטנות הן בכלל כלום בשבילו, עד גיל שלוש מותר אפילו לשכב איתן, מפני שזה לא נחשב לחילול בתולים, והרכוש, האישה, לא נפגם לזיווג בעתיד. אלוהים גם לא אוהב חכמים. לא כאלה שלמדו מדעים ופתאום יודעים איך קסמי אחיזת העיניים שלו באמת עובדים. למשל, איך נעה אותה מרכבה שיוצאת במזרח וגוררת בשמיים מעל את השמש.
אלוהים אוהב בטלנים. לא מתאים לו שאנשים ילכו וייצרו בעצמם כל מיני דברים ויתחילו לחשוב שהם יכולים להסתדר בעולם בלי למלמל אליו שלוש פעמים ביום. הכי טוב שיישבו באיזה חדר, עם עוד בטלנים כמותם, וינברו בסוגיות גמרא עתיקות. זה לימוד תורה, הוא אומר להם, בזכות זה כולם מתקיימים. אבל לימודי הגמרא הם בדיוק כמו משחק מחשב. מציאות וירטואלית, לא קיימת, כל מיני סוגיות וסכסוכים של אנשים אחרים שכבר מתו מזמן, ופסיקות של דייני קדם בסכסוכים האלה. חמור שאבד, אישה שהרתה לאחר, אדם שאוכל מפירות של עץ השכן שהענפים שלו חצו את גבול החלקה ונפלו אצלו בחצר. השכנים שהסתכסכו על הפירות היו חקלאים שגידלו פרי. הם לא העבירו את החיים בפלפולים על עובדי אדמה. הם פשוט עבדו אותה. אבל אלוהים, לפי מה שמספרים לנו, אוהב את הדברנים, לא את העושים.
אלוהים אוהב את האנשים תלויים בו. כלומר, הוא לא ממש עוזר להם, אבל הוא מלמד אותם שהוא התקווה היחידה שלהם, וממילא אין שום תכלית לכל מה שהם עושים, כי הכל מלמעלה והכל תלוי ברצון שלו. אם תתפללו אליי, הוא אומר לאנשים, אולי אעזור. אולי, אבל אני לא מבטיח. בכלל, אלוהים עושה מה שמתחשק לו ולא מסביר את הסיבה. כאשר משה עלה להר סיני הוא שאל את אלוהים למה הוא כל כך מדקדק בכתיבה. בגלל רבי עקיבא, אלוהים מסביר, ולוקח את משה לסיבוב בעתיד: עקיבא מלמד בבית המדרש ועונה על שאלה. הלכה למשה מסיני, הוא מסביר לתלמיד. משה מתפלא. מה עלה לו בסוף, הוא שואל את אלוהים. סרקו אותו במסרקות ברזל, האל עונה. זו תורה וזה שכרה? שתוק, עונה אלוהים, ככה עלתה מלפניי. ובמילים פשוטות: סתום,
ככה בא לי.
אבל מה שממש לא בא לאלוהים זה מדינה של יהודים. הוא עשה הרבה מאוד כדי שלא תקום. הרבנים שלו באירופה תקפו בשמו את חסידי התנועה החדשה, והורו לכל המאמינים לא להתפתות להצטרף אליה. תישארו כאן, באירופה של היטלר, הם ציוו על המאמינים, זה מה שאלוהים רוצה. הם נשארו, ומתו. אלא שלמרות המוות הגדול והנורא של העם, אלוהים לא הצליח. אנשים שהאמינו בעבודה, בחקלאות ובגבורת האדם, לא גבורת האל, הקימו את המדינה. חלק משרידי המאמינים שלו הצליחו להגיע למדינה שלא רצה, והם משגשגים בה. שום דבר לא השתנה בתפיסה שלו גם כאן. המדינה היהודית היא חטא, לא מזרזים את פעמי המשיח. אבל החיים חזקים, הפוליטיקאים החילונים חלשים ושוטים, הם נותנים לאלוהים הרבה כסף, החסידים פורים ורבים וממלאים את הארץ בישיבות ובבתי מדרש, והמונים מתנועעים כמו לולבים בחולצות לבנות, ופחות עובדים. ויש עוד סיעת מאמינים אחרת, שאצלה אלוהים מגלה את פני הכובש שלו, כי אלף פנים לאל. אבל גם אלה, מתחת לכיפות הענק שלהם, שמתריסות את השיוך והכפיפות לאל, לא כמו הסרוגים שמהם יצאו, שהקטינו את הכיפות עד כדי גודל מטבע השקועה בשיער – גם אלה מקיימים את רצון האלוהים שמתעב את המדינה. אלה רוצים מלכות, ובית מקדש, ומשיח שתכף יגיע, כמו שאלוהים מבטיח כבר אלפיים שנה.
הוא תכף בא, אלוהים אומר להם, עוד יום־יומיים. תמשיכו להתפלל.
הבהרה: טור זה הוא ביקורת סוציולוגית פוליטית, ואין בו כוונה לפגוע באנשים מאמינים.
