החודש נחסמתי שלוש פעמים על ידי פייסבוק. שלוש פעמים. עכשיו, אני לא בטוח שאתם מבינים את גודל האסון שבדבר – כי בראש שלי כל קוראי 'ליברל' הם אנשים בני 50 שמדברים על מניות ויודעים בעל־פה שמות של דירקטורים של בנקים – אבל מדובר בטרגדיה. בשביל הדור שלי, להיחסם מרשת חברתית מרגיש כאילו לקחו לך את הפה, את העיניים ואת איברי המין למספר מוגדר של ימים. התסכול הוא כפול, כי האינסטינקט האוטומטי של אנשים בגילי, כשקורה להם משהו רע, הוא להתלונן על זה בפייסבוק; לפעמים אני חושב שאנחנו יודעים להתמודד עם עצב יותר בקלות כי מיד כשהוא בא מתלווה אליו התחושה של "לפחות יבוא מזה סיפור". אבל ככה? למי בוכים כשהפסיכולוג מפסיק לענות לך לטלפונים?
החסימה הראשונה הייתה בעקבות פוסט מ־2012, שמופיע בו המשפט "שוב נרדם כמו קוקסינל". צריך לזכור: מדובר בימים אחרים, לא ידענו טוב יותר. הרגישות לקהילה הטרנסג'נדרית לא הייתה קיימת במוח של תם בן ה־22 שעוד גר ברעננה השמרנית. הרשינו לעצמנו להנציח סטריאוטיפים מעליבים על הקהילה, כשהיום ברור לכולנו שבניגוד לדעה הרווחת הם לא נוהגים לישון מוקדם יותר מאנשים אחרים.
אחרי כמה ימים נחסמתי שוב, הפעם לשלושה ימים, בעקבות פוסט מלפני שנה שמופיעה בו המילה "כושי". מדובר בפוסט ארוך מאוד שהמילה "כושי" מופיעה בו לחלוטין מחוץ להקשר, וגם אני לא חושב שמישהו מהחברים האפרו־אמריקאים שלי נעלב מאיך שאני משחזר דרך המילה את יחסי הכוחות שבמסגרתם המשפחה שלי העבידה את המשפחה שלו. נכון שבארצות הברית זו מילה עם מטען סופר־בעייתי, אבל נחשו מה? אנחנו לא ארצות הברית ואין סיבה שנכפה על עצמנו את כל הסטנדרטים המוסריים שלהם בכוח, גם כשהם לא מתאימים.
בשלב הזה כבר היה לי חשד די כבד שמי שחוסם את הפוסטים זה אלגוריתם של פייסבוק שמחפש מילות מפתח ספציפיות שמופיעות בפוסטים של אנשים עם הרבה עוקבים יחסית, כי אף בנאדם לא היה מספיק טיפש כדי לחסום על הדברים האלה (החשד אומת כשחבר נחסם על פוסט עם המילים "עוגה כושית", פוסט שללא ספק פגע באנשים ובמאפים כאחד).
כל הסיפור נעשה די טיפשי ומאוד מרגיז, אבל בכל זאת – אני אוהב את הגישה שלי לפייסבוק, ולכן כשהשתחררה החסימה שלושה ימים לאחר מכן, וכתבתי פוסט שבו אני מבכה על מר גורלי באותו טון דרמטי שהוא סימן ההיכר של הדור שלי, דאגתי לצנזר וכתבתי "כוש*". הייתי בטוח שבכך אני עוקף את האלגוריתם ומנצח את המכונה. אני הריסון פורד ב'בלייד ראנר' (או וויל סמית ב'אני רובוט', רק בגרסה שבה הכושי מפסיד). אבל המכונות האלה רק נעשות יותר ויותר חכמות. האלגוריתם איכשהו פיתח מודעות ושבר את הצנזורה הגאונית שלי, וכעונש נחסמתי שוב, הפעם לשבוע שלם.
–
מה שמעניין פה זה לא הסיפור האישי קורע הלב שלי – כאמור, בשביל זה יש פייסבוק ותכניות בישול – אלא כל נושא ה"פוליטיקלי קורקט" שאנשים אוהבים לשנוא. על פניו אני אמור לשפוך עכשיו 800 מילים על "למה פוליטיקלי קורקט הורס את העולם", "איך כבר אי אפשר להגיד כלום בלי שיצלבו אותך" ועל זה ש"אנחנו חיים בעידן שבו אי אפשר לדבר יותר". אבל מצטער, אני פשוט לא כל כך מאמין בזה.
אני חושב ששיח ה"פוליטיקלי קורקט", כשהוא לא יוצא לחלוטין משליטה, הוא דבר טוב. עקרון ה"פוליטיקלי קורקט" הוא זה שמבטיח שילדים מזרחים לא ידליקו את הטלוויזיה ויראו מישהו מדבר על "פרענקים מטומטמים", שלהט"בים לא יפתחו את העיתון ויקראו על "הומואים מסריחים", ושנשים לא תדלקנה את הרדיו כדי לשמוע על "כוסיות חמודות". ואם הדברים האלה כן ייאמרו, כולם יאבדו את החרא שלהם כדי לשדר מסר ברור שאנחנו כחברה כבר לא מקבלים אמירות כאלה.
צריך לזכור שעד לפני כמה עשרות שנים גברים לבנים יכלו להגיד מה שהם רוצים וכולם היו קוּל עם זה. זוכרים את דודו טופז זורק כדורי שוקולד בניינטיז לתוך פה של אישה שמנה? נסו לדמיין את זה קורה היום. אנשים היו מדממים מהעיניים. ובצדק; לכולנו ברור היום שזה דבר משוגע לעשות, וכולנו מדמיינים את האנשים שיושבים בבית ונעלבים, ואנחנו שואלים את עצמנו אם הפגיעה בהם שווה את הבדיחה, ומחליטים שלא.
–
עכשיו, ברור שיש צד שני לוויכוח הזה, כי עלבון זה דבר סובייקטיבי במידה מסוימת. אז איפה עובר הגבול? אם אני אספר בדיחה על אובדנות ויישב בקהל אדם אובדני – האם העלבון שלו הוא מספיק כדי לגנוז את הבדיחה? זה נשמע לכם זניח, אבל אני מופיע בתל אביב הרבה. 70% מהקהל שלי הוא אובדני. הופה, התפלקה לי אחת. ובכלל, כשמדובר בהומור, שמטבעו נוגע ב"עצבים חשופים" ועוד כל מיני שטויות שאומרים בראיונות, האם לא נגזר עליו בהכרח לפגוע במישהו?
המבחן שאני מציב לעצמי בדרך כלל הוא אם יכולתי לספר את הבדיחה הזאת בפנים של בנאדם ממוצע מהקבוצה שעליה אני מדבר בלי להיות נבוך ומבלי שהוא יתבאס. אם כן, אני מרגיש שזה לגיטימי לספר אותה על במה או על מסך. אבל זו רק השיטה שלי. ובכל מקרה ברור שזה מורכב, וכנראה אלה שאלות שאין עליהן תשובות חד־משמעיות, וכדי להכריע בהן פשוט צריך לגייס מידה של רגישות. ואולי זה כל מה שהמאבק על "פוליטיקלי קורקטנס" דורש בבסיסו – שתהיה קצת רגישות. וברור שלפעמים הוא גולש למחוזות הביזאר, וברור שאנחנו לא יכולים להשאיר את הרגישות הזאת לרובוטים של פייסבוק, אבל "פוליטיקלי קורקט" זה רעיון חדש, וככה זה עם רעיונות חדשים – לפעמים לוקח להם זמן להתאזן. אז בפעם הבאה שאתם מתלוננים על ה"פוליטיקלי קורקט" תזכרו שיש הרבה אנשים שהרעיון הזה מגן עליהם. אל תהיו קוקסינלים.
–
