fbpx

אלאור אזריה של קולומביה // על חאבייר פניה מ'נרקוס'

0

שני מרכיבים הפכו את 'נרקוס' לסדרה מרתקת, הסדרה הטובה ביותר על המסך בשנתיים האחרונות יחד עם 'משחקי הכס'. הסיבה הראשונה היא שבמרכזה עמדה דמות כל כך מטלטלת ומושכת כמו פבלו אסקובר, והסיבה השנייה היא שאסקובר הוא דמות אמיתית. "המציאות היא התסריט הטוב ביותר" זו אמירה קלישאתית, אבל קלישאה היא אמת החוזרת על עצמה שוב ושוב.

העונה השנייה של 'נרקוס' מגוללת סיפור דינמי, אבל מבחינת הדמות המרכזית היא נתקלת בבעיה לא פשוטה: קודם כל, אין הרבה מה להוסיף על אסקובר מעבר למה שכבר נאמר בעונה הראשונה. דמותו אינה מתפתחת. היא מקסימום מקצינה את הנרקיסיזם, האכזריות וההתנהגות השבטית שבה המשפחה מעל הכל. מה גם שבניגוד לסדרות אחרות שבמרכזן נבל, אין לנו שום יכולת להזדהות עם פבלו אסקובר. הרשע הטהור, ההליכה עד הסוף עם האלימות – כל אלה ממקמים אותו קרוב יותר להיטלר או לבן לאדן מאשר לטוני סופרנו. זהו מהלך מכוון של היוצרים ותנאי מוקדם של סטיב מרפי וחאבייר פניה ה"אמיתיים" (שני סוכני ה־DEA, הרשות האמריקאית לאכיפת חוקי הסמים, שעליהם מבוססות הדמויות בעלות אותם השמות בסדרה), שסירבו לשתף פעולה עם הסדרה לו הייתה מציגה את אסקובר באור חיובי. נוסף על כך, כולם יודעים איך תסתיים העונה: בסוף הוא מת.

לכן, לצד הנרטיב העלילתי, הפוקוס עובר גם לדמויות אחרות. מחד, משפחתו של פבלו (ובמיוחד אשתו טטה ואמו המילדה), ומאידך מרפי ופניה, שמלווים את המצוד אחריו. במקביל הסדרה מוותרת מעט על ההיצמדות המדויקת לעובדות לצורך דרמטיזציה, שלא הייתה נחוצה במקרה של אסקובר.

הצעד המתבקש היה לעשות זום־אין על מרפי, המספר היודע כל. אבל האקט הדרמטי הפיקטיבי – העובדה שבסדרה עוזבת אשתו של מרפי את קולומביה, בניגוד גמור למציאות (היא נשארה איתו לכל אורך הדרך ואף התלוננה על כך לאריק ניומן, מיוצרי הסדרה, והדגישה כי לעולם לא הייתה זונחת את בעלה לבדו) – רק גורם למרפי להתכנס בתוך עצמו ולהשאיר את הבמה לחאבייר פניה. הרווח כולו שלנו.

פניה הוא מהטובים, כך שאנחנו כבר בעדו. אבל בניגוד למרפי, הוא אינו נטע זר מוחלט בקולומביה. הוא דובר ספרדית, הוא מסוגל להתערות בסביבה, והוא אכן עושה זאת, כולל רומן עם זונה מקומית. בדומה לדמויות אחרות, כמו לימון, פניה מאפשר לנו להזדהות עם הקולומביאנים שנקלעו למציאות בלתי אפשרית, במלחמת אזרחים שבה הנהון ראש במקום הלא נכון או אפילו פסיביות יכולים לגרום לאובדן חייהם.

וחשוב יותר: פניה חוצה את הקווים כשהוא מתחיל לשתף פעולה עם ארגון לוס פפס ולהזין אותם במידע קריטי שאמור לסייע להם לחסל את אסקובר. זהו מהלך פיקטיבי; במציאות, על פי עדותו לפחות, פניה מעולם לא חצה את הקווים. כך או אחרת, קל לנו להבין את מניעיו של פניה בסדרה, שכן אסקובר הוא השטן בהתגלמותו. אם זה לא המקרה שבו המטרה מקדשת את האמצעים, היש בכלל מקרה כזה? הרי הוא בסך הכל מסייע לעשיית צדק במקום שבו טחנות הצדק טוחנות מים. אנחנו גם מבינים שכך חיים האזרחים התמימים בקולומביה, מקום שבו מרוב טשטוש אין קווים בכלל.

חציית הקווים היא אקט שיש בו גם השלכות מוסריות, הרי חפים מפשע ימותו, וגם השלכות אסטרטגיות. מטרת־העל של קולומביה היא להשית את שלטון החוק. למסד ולקבע את המונופול של המדינה על שימוש בכוח ועל קביעת משפט, תנאי בסיסי למדינה מודרנית מתפקדת. זו אינה מלחמה בין כנופיות. הצבא והמשטרה אינם יכולים לנהוג כאחת הכנופיות, אבל זה בדיוק מה שפניה הפיקטיבי מבצע.

לנו, כישראלים, יש עניין מיוחד בחציית הקווים הזו. כיוון שאנחנו מנהלים זה 50 שנה מלחמת חורמה במיני פבלו אקסוברים בלב אוכלוסייה אזרחית. שאלות כמו פגיעה בחפים מפשע, מטרה שמקדשת את האמצעים ושיתוף פעולה עם כנופיות, שזורות בהיסטוריה הישראלית כמו נקודות שחורות על כלב דלמטי. מ"מכה קלה בכנף" כשמנחיתים פצצה של טונה על סלאח שחאדה דרך סברה ושתילה ועד מיודענו אלאור אזריה. במובנים רבים, חאבייר פניה הוא אלאור אזריה. הוא מוציא להורג. הוא מבצע קיצור דרך לעשיית צדק ובדרך מערער את יסודות מדינת החוק. ההבדל הגדול הוא שעבור פניה, זו לא המדינה שלו.

חציית הקווים הזו הופכת את פניה לדמות הכי מעניינת על המסך, כיוון שאנו תוהים לאן היא תוביל אותו. את הרמזים אנו מקבלים משתי דמויות אחרות בסדרה, שתיהן פיקטיביות.

הראשון הוא לימון, הנהג של אסקובר. קל להזדהות עם לימון. בסך הכל אדם פשוט שרק רוצה לשרוד. קרטל מדיין מבקש ממך להיות נהג בשירותו – האם בכלל יש לך זכות סירוב? אבל מה שקורה ללימון הוא מהלך קלאסי של הבנאליות של הרוע. כשאתה מתרגל לכללי המשחק, כשאתה נהנה מהם, כשידו של הפטרון היא היד המאכילה אותך, קצרה הדרך להשחתה מוסרית. לימון יורה לבסוף בנערה שבה הוא מאוהב, מריצה, ונידון לחיים של ייסורי מצפון. אנו מצפים שדבר מה דומה יקרה לפניה.

הדמות השנייה היא קולונל קריו, האיש הראשון שחוצה בגאון את הקווים. קריו, דמות פיקטיבית שמבוססת באופן רופף על גנרל אמיתי, הוגו מרטינז, שמעולם לא חצה את הקווים, הוא הכוח המניע מאחורי "המטרה מקדשת את האמצעים" או איך שתרצו להגדיר השלכת שבויים ממסוק. לרגע נראה לנו שזו הגישה הנכונה. אבל קריו מסיים עם כדור בראש מאסקובר. ולכן לא היינו מופתעים לחלוטין לו פניה היה הגורם המרכזי בתפיסתו של אסקובר, אבל היה משלם על כך בחייו.

אבל פניה לא משלם מחיר נפשי כמו לימון, או את המחיר האולטימטיבי כמו קריו. הוא אפילו לא משלם מחיר מקצועי: הוא מוצב בחזית המלחמה הבאה, נגד קרטל קאלי, שיורש את קרטל מדיין. למעשה, הסיפור היה שלם ודרמטי יותר לו כך אכן היה קורה.

לפשרה הדרמטית הזו יכולות להיות שתי סיבות. הראשונה היא נרטיבית: 'נרקוס' תחזור לשתי עונות נוספות. לאחר מותו של אסקובר, וכדי לא להתחיל את השיר מההתחלה, הסדרה צריכה עוגן. פניה, במיוחד לאור הדרך שבה הסתיימה העונה, נראה כמו המועמד המוביל לכך. זו גם תהיה התנתקות נוספת של 'נרקוס' מהמציאות.

הסיבה השנייה היא דרמטית: אף אחד ב־DEA או במשרד החוץ האמריקאי לא מעלה על דעתו להעניש את פניה. נהפוך הוא: פניה מקבל תמריץ לחציית הקווים. ואם מסתכלים על ההיסטוריה של ארה"ב בדרום אמריקה או במזרח התיכון, זה לגמרי עומד בקו אחד עם המדיניות הכוללת. ואם העונה הבאה תכיל את שני האלמנטים האלה – חאבייר פניה ומדיניות חציית הקווים – יש לנו בהחלט למה לצפות.

אהבת המאדרה

אמו של אסקובר במציאות (מימין) ובסדרה

אמו של אסקובר במציאות (מימין) ובסדרה

במקביל לפוקוס על פניה, גם משפחתו של אסקובר מקבלת טיפול יסודי יותר בעונה השנייה. הדבר נכון בעיקר לטטה, אשתו, והמילדה, אמו. שתיהן עונות לסטריאוטיפ של הנשים שמאחורי המאפיוז – תלות מוחלטת שמובילה להזדהות מוחלטת ולהתעלמות מההשלכות המוסריות.

בין השתיים, המילדה ראויה להתייחסות מיוחדת. התמיכה המוחלטת שלה בפבלו אינה נובעת מאורח החיים המפואר שהעניק לה, אלא ממעיין עמוק וקמאי הרבה יותר: העובדה שהוא בנה, בשר מבשרה. 'נרקוס' היא סדרה על המלחמה בין שלטון החוק לשלטון החמולה. בין מדינה מודרנית לבין נאמנות שבטית. ובלב השבט עומדת המשפחה. קשר הדם הוא היסוד החזק ביותר. זהו הקו המנחה של פבלו, שישים את עצמו לפני כל דבר, למעט המשפחה.

את הסולם הערכי הזה ירש פבלו מאמו. וכדי להוכיח ולקבע זאת, אנו נחשפים בפרקים האחרונים, לראשונה, לאביו של פבלו ולהסתייגותו המוחלטת מבנו. הבושה שחש האב עומדת בניגוד זועק לשמיים לגאווה שחשה אמו. הגאווה והאהבה הן הכוח המניע מאחורי פבלו. ולכן אין מנוס מלומר כי להמילדה יש חלק לא מבוטל בפשעיו. היא מעודדת אותו יותר מכל אחד אחר. האהבה הזו מסמאת את עיניה כל כך, שלבסוף היא זו שגורמת לנפילתו. כה עיוורת היא אהבת האם, שאפילו עד הסוף המר היא בטוחה שבנה הוא הצדיק. מבטה המופתע והנחרד באוטובוס, כשמגיעה הידיעה על מותו של בנה והיא מבינה מתגובות הנוסעים עד כמה היה שנוא בארצו, הוא מההישגים הדרמטיים של 'נרקוס'.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook