| בפרמיירה של הקברט הסאטירי החדש בבימויך, 'רואים ת'סוף', היה נדמה שלצד השמחה ישנה מעט תוגה. קהל מצומצם והומוגני, שתואם אולי את הגדרתו של ליברמן על "השמאל שבקרוב יאכלס תא טלפון בודד".
"זה שהציבור השמאלני הצטמק במשך השנים זה לא סוד, וזה משום שהרוח המשיחית והלאומנית התפשטה וגוברת בצורה כזו, שהשמאל נתפס כדבר מיושן ואנכרוניסטי. סוג של דרך חיים שלא צריך להמשיך בה. אפשר אגב להבין את זה ואין משהו שאפשר לקונן עליו בהקשר הזה. בדרך כלל המציאות עצמה היא כזו שגורמת למהפכים. חושבים שזה בא מלמטה ולסאטירה יש חלק בזה, אבל זה לא בהכרח נכון. אנשים מגיעים למסקנה שצריך לשנות את הדרך מכורח המציאות, אחרי שחטפת נבוט בראש. דוגמה לכך היא מלחמת יום כיפור. אחריה אנשים חשבו שסיני פתאום לא כל כך חשובה. לפעמים הנבוט עושה את זה טוב יותר מכל אותם אנשים שיושבים ומתריעים מפני מדינה דו־לאומית ומהרס הציונות וממיליוני פלסטינים שבין הים לירדן. כל השיח הזה, שהוא בעצם שיח פנימי של אדם עם עצמו, לא באמת מתקיים כי אנחנו חיים תחת הסתה.
"יש ציבור גדול של אנשים שכן רוצה לשמוע את החומר. אי אפשר להשיג כרטיסים להצגות שלנו, וזה מראה משהו. ההצגה הזאת תעבור בכל הארץ ותגיע לקהלים שהם לא רק קהליי צוותא הקלאסיים. ואני, אגב, לוקח בחשבון שיהיו קהלים שיגיבו אחרת לחומר שלנו, ואנחנו מתכוונים לעשות את זה".
| אם רוב הסאטירה לאורך התקופות, מ'ניקוי ראש', דרך 'החרצופים' ועד 'ארץ נהדרת' ו'מצב האומה', חובטת יותר בימין מאשר בשמאל, איך זה שאין לכך השפעה ממשית על החשיבה הפוליטית בישראל?
"גם 'ניקוי ראש' נולדה מתוך הצורך לנקות את הראש של הצופים. מהר מאוד גילינו שלסאטירה אין באמת יכולת אמיתית לשנות עמדות, אבל יש לה יכולת לייצר הנאה ולפתוח את הראש. היא כלי של החלשים בסך הכול. החזקים באמת והמשפיעים האמיתיים הם אלה שמחליטים על גורלנו ומחוקקים חוקים דרקוניים כדי להחליש את החלש ממילא. החזקים פוגעים בזכויות אדם, מתנגדים לפשרה טריטוריאלית ומנסים לגרום לנו לחשוב כמוהם. לא באמת מקשיבים למיעוט הזה שעומד בשער ומתריע".
| סקר 'ליברל' מראה שפחות מ־10% מהציבור היהודי בישראל מגדיר עצמו כשמאל פוליטי מובהק. מחשבותיך?
"10% זה המון. שמאל מובהק זה מרצ?? הם היו חותמים היום על 12 חברי כנסת. היתר הם גם לא ימין מובהק, מאידך. הם סוג של מפא"יניקים ומרכזניקים. עמדות שמחזיק רוב הציבור הישראלי שמרגיש שצריך לעשות דברים נכון לשיטתו. הרי רוב הציבור גם לא עם הבית היהודי".
| מה עדיפה מבחינה פוליטית/ ציבורית: סאטירה שפונה למכנה משותף רחב, אבל עושה פשרות בדרך – או כזו חדה ונוקבת יותר, שמדברת אל מילייה מצומצם יותר?
"אני חושב שטוב ועדיף שיש את שני הסוגים. תראה, אני מאוד מכבד את הסאטירות שיש בטלוויזיה שהן מצוינות לדעתי, גם 'גב האומה' וגם 'ארץ נהדרת'. גם 'היהודים באים' הייתה מעולה. כשאתה בערוץ תקשורת המוני, מטבע הדברים אתה צריך לרסן את המסרים ולהגיע לקהלים ענקיים. כשאתה במועדון תיאטרון, שאדם בא ומשלם כרטיס ומודע לגבי מה הוא הולך לראות, אתה יכול לומר דברים יותר קשים. העניין הזה, של עד כמה רחוק אתה יכול ללכת עם החומר שלך, הוא מותנה מדיה".
| ישנה נוכחות גדלה של סאטיריקנים ימנים, אבל לעתים זה מרגיש מאולץ יותר מאשר רצון אותנטי להתבטא כך (כמו בניסיון של ערוץ 1 "לאזן" את המסך אל מול 'היהודים באים' בתכנית אחרת). מה יכול ליצור הומור ימני בממדים גדולים יותר ואותנטיים יותר?
"אני בעד כל אמירה סאטירית מכל הסוגים. אפשר להתמודד עם כל אמירה, לא מדובר פה בתורה מסיני. כל מה שיש בו אלמנט של יצירה ואמירה אותנטית הוא ראוי בעיניי. אגב, אני לא שומע בהכרח שהמחנה האחר מקבל את האמירות שלי. זה עניין של סובלנות שלצערי לא נמצאת כיום במחנה הימין. הסובלנות הזאת היא הנכס הכי חשוב בדמוקרטיה וחייבים לדעת לכבד אותה. גם אם זה נראה לי באופן אישי על גבול הפשיסטי. יש יוצרים טובים בימין ויש דרך לייצר הומור ימני, ומה שיכול לעשות את זה הוא התייחסות לנושאים עצמם ולא לאובססיה הזאת של רדיפת יצירה שמאלנית. אורי אורבך עליו השלום היווה את הדוגמה הטובה ביותר לכך שכשיש על השולחן יצירה ימנית איכותית היא מקבלת את המקום שלה".
רוצים לקרוא את הגליון כולו? הירשמו לקבלת מגזין מתנה עד הבית
