הכרית שלי מצייצת. מה זה, יכול להיות שאני שומעת את הנוצות מתחככות זו בזו? מעניין איזה מין אווז זה היה. בטח יותר מאווז אחד, אווזים. אוי, האווזים המסכנים. אני ישנה על אווזים. באמת אווזים? איך אפשר לדעת שלא ברווזים? מה בעצם ההבדל בין אווזים לברווזים? אווזים יותר מלכותיים אולי. אולי. קצת מגעיל, לישון על ערימת אווזים. אוקיי, אלו לא נוצות האווזים, אלו הרקות שלי שאני שומעת פועמות. או אולי דופק באוזן הפנימית? טיניטוס. אני מפתחת טיניטוס. אני צעירה מדי כדי לחיות עם טיניטוס. אני אתרכז במשהו אחר. אחשוב על הנשימות שלי. הנה ככה בדיוק, לשאוף מהאף ולנשוף מהפה. הריאות שלי מתמלאות בכלל? מה קורה שם עם הריאה הימנית? היא מרגישה מוזר. תמט ריאה. בדוקטור האוס תמיד דיברו על תמט ריאה. אבל זה רק מטראומה אמיתית, כמו בול עץ שנופל עלייך או תאונת מעבורת. זה לא קורה ספונטנית. מוכרחה להפסיק לעשן. זה לא מצחיק יותר, או חינני. זה מעולם לא היה חינני. אני לא אסתכל על השעון. אסור להסתכל על השעון. השתנה לי ריח הגוף? מה זה מה שאני מריחה? אוה, זה הלבנדר שטפטפתי על הכרית ל"הרגעה". כמו כוסות רוח למת הלבנדר הארור הזה, ארומתרפיה בתחת שלי. הדבר היחידי שהלבנדר הזה עושה זה גורם לי לחשוב על דוקטור בנדרס, שבקליניקה שלו תמיד היה מפיץ ריח לבנדר. לעזאזל השעה 3:45. בשביל מה הסתכלתי על השעון. יש לי עוד, ארבע… לא. חמש שעות לישון. אבל זה רק אם זה מתחיל מעכשיו. חמש שעות הן לא מספיק. ממש לא מספיק. הסדין הזה נוראי, וגם הגומי של התחתונים. אני מעיפה את שניהם מחר לכל הרוחות. זה האוטו זבל? לעזאזל, עכשיו האוטו זבל המזוין.
—
לא אהבתי ללכת לישון אצל ילדים אחרים. הצעצועים שלהם הטילו צללים מפחידים שלא הכרתי, וההורים שלהם לחשו מריבות בקולות זרים. היו שם ריחות לא מוכרים, וסדינים אחרים, וטקסי שינה שונים. ואז גם גיליתי שילדים אחרים נרדמים מהר מדי. ככה זה אמור להיות? שנכנסים למיטה, ואומרים לילה טוב, ואולי עוד כוס מים אחת, ועוד כמה מלמולים ואז מפסיקים לזוז וישנים עד הבוקר? בפעם הראשונה חשבתי שאולי זו טעות. עניין חד פעמי ודי. אבל חגי נרדם כל כך מהר, גם יונתן וגם לוסיאנה. בגיל חמש הבנתי שזו אני הבעייתית. לא אהבתי ללכת לישון אצל ילדים אחרים כי הם הסבירו לי בכוח השינה הטובה וחסרת המאמץ שלהם שאני משונה, וכבר היו לי מספיק הוכחות אחרות, ולא הייתי זקוקה לעוד אחת.
פעם אחת ניסיתי לרתום את המשונות; הצעתי ליונתן שאחרי שכולם יילכו לישון, אנחנו נתעורר ונשחק דווקא באמצע הלילה. שזו תהיה הרפתקה סודית ולא נגלה לאף אחד מהמבוגרים. "אבל איך נדע להתעורר באמצע הלילה?", יונתן שאל, ואני עניתי במסתוריות שאני אדע. אחרי שכל הבית כבה, ונשם בכבדות וכל הקולות השתתקו, חיכיתי עוד כמה זמן בחושך, פקוחת עיניים וערנית מאוד, חושבת מחשבות שמעבירות את הזמן כמו דקלום כל מילות "כשאומרים צנון מרגישים את הלשון", או איך בעצם זה מרגיש להיות מיטל עכשיו שאחותה התינוקת מתה והיא שוב הכי קטנה במשפחה. הערתי את יונתן שקם מבולבל ובמצב רוח טוב; העמדתי פנים שגם אני התעוררתי רק עכשיו, ושיחקנו ברכבות וקוביות עץ על שטיח הכבישים והרחובות שלו. באיזשהו שלב שכחנו שבעצם לילה ועשינו יותר מדי רעש, עד שאמא של יונתן התעוררה ונכנסה לחדר לצעוק עלינו שנכבה את האור ונחזור למיטה תיכף ומיד כי שתיים וחצי בבוקר והשתגענו לגמרי. נכנסנו למיטה נרגשים ונרעשים, עם לבבות קטנים הולמים אסור־אסור־אסור. יונתן נרדם מיד, ואני חשבתי על זה שלמרות שנתפסנו, גם קצת ניצחנו את הלילה.
לא נרדמתי בטיולים שנתיים, לא נרדמתי בצבא, לא נרדמתי בטיולים שאחרי הצבא. לא נרדמתי. כן ישנתי, פשוט לא בלילה. ברגע שאור דק כתמתם סגול פצע את החושך דרך החרכים, והריח המינרלי של אדמה, וטל, והיביסקוס מתמתח משינה התחיל לעלות דרך החלונות לנחיריים, הסכמתי להירדם. ככה זה היה, ככה זה עדיין. כל המחשבות שלא הספיקו להיחשב דורכות זו על כפות זו לקבל מקום לפני שמאוחר להן מדי; כל הפחדים של היום והפחדים של מחר עולים כמו אדים של עוגה על אדן חלון בסרטים מצוירים; כל העלבונות שבלעתי, ואלו שירקתי חזרה; גילויי האומץ והפחד, המילים שאמרתי והמילים ששתקתי – כולם כולם צפים כשהאור כבה.
—
בערך בגיל תשע גיליתי את המילה "אינסומניה" באיזה ספר, ושמחתי וכעסתי ושמחתי. כי לדברים עם שם יש צורה, והם לא שדים חסרי פנים. אני אולי משונה, אבל כבר לא משונה לבד. ביקשתי מנורת קריאה קטנה, והייתי בולעת ספרים לתוך החושך, עד שהיו מכריחים אותי לכבות אותה. לפעמים הייתי מדליקה אותה שוב כשכולם כבר ישנו. הימים שלי היו מלאים בבית ספר משעמם ואיטי, וענייני יומיום כמו גלעיני משמשים וקלפי חבורת הזבל, אבל הלילות היו מרוצפים בהפלגות מבולגנות על התמזה עם ג'ורג' והאריס וג'רום, וטיולים יחפים ברחובות קהיר של משפחת אל ג'ואד שדמיינתי שמריחים מקפה וזעתר ומי ורדים כמו העיר העתיקה בירושלים. לילות של הרים קפואים אלפיניים, יצוע תבן ריחני דוקרני וחתיכות דשנות של גבינת עזים עם היידי ופיטר; לילות של ריצה חסרת נשימה ברחובות הרטובים הפחמיים של לונדון, מעיל בלוי ונעלי עור כבדות, בדרך עם אוליבר טוויסט אל עתיד אחר טוב יותר.
האינסומניה לקחה לי חלק מהלילה אבל נתנה לי כפיצוי מילים. את המילים של אחרים, ובאופן מסוים גם את המילים שלי. אני שונאת אותה, ולא הייתי יכולה לדמיין איך היו נראים החיים שלי בלעדיה. האינסומניה היא המפקח ז'אבר לז'אן ואלז'אן שלי, המוריארטי לשרלוק הולמס. היא אויב הכרחי להגדרת הזהות שלי. כל הרעיונות הכי טובים שלי, (גם אלו הגרועים, שעליהם לא נדבר), מעשי האומץ הקטנים, מעשי האומץ הגדולים, כל השלות העור המכאיבות וגידול העור הדק השקוף החדש, כולם קרו בלילה. כולם ללא עדים. החלטות שנפלו בעמימות המרוככת של החשיכה, תמיד בגדר קרה-לא קרה, התרחשות-לא התרחשות. לילות שרדינגריים שרק אור הבוקר יפיל את הפור לבסוף – היה או לא היה? חי או מת?
—
גם האוטו זבל הפסיק מהצפצוף. הפחים הוטלו בחזרה אל המדרכה, מושלכים באי סדר, מעלים את הצחנה הדקה הקומפוסטית שלהם. ציפור אחת רואה בזה את הקיו שלה להיקרא אל הבמה של היום, מהשיחים של ההיביסקוס היא קופצת אל הענפים החלביים הרעילים של הרדוף הנחלים, חסרת דאגה, הרעל הוא חלק מהעולם הטבעי שלה. גם שלי. אני משפשפת את הפנים, להזרים דם אל הלחי המעוכה שהדבקתי אל נוצות האווזים. נוקשת בלסתות שננעלו ממחשבות, מעבירה לשון מטוחנת אחת אל השנייה, מפרידה רקמות מרקמות, מודיעה להן שהלילה הזה נגמר. אני מתיישבת במיטה, מושכת אליי את המחשב שנמצא תמיד מרחק מוטת זרוע. אני מקלידה על דף מהבהב חדש את הכותרת. א-י-נ-ס-ו-מ-נ-י-ה.
.
איור: וליה רוזנצווייג
.
למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – שלושה חודשים ראשונים ב-49 ש"ח בלבד – לחצו כאן
