העולם הגברי לא סובל נשים מרדניות, אבל מאוד נמשך אליהן.

נשים טובות ומסורות, המצייתות ללא עוררין לתכתיבי הגברים במיטה, במטבח, בחדר האורחים, במקום העבודה וברחוב, מקלות לכאורה על חייהם של זכרים שתלטניים המעוניינים בחיי שגרה נצלניים, נוחים ומשעממים.

לעומתן, נשים המבקשות לפרוק עול נתפסות בקרב גברים כמסוכנות, מאיימות, מטרידות, ומציבות בפניהם אתגרים מלהיבים במיוחד: אילוף הסוררת והכנעת המורדת.

כשיעל התנ"כית מתגייסת למשימה מול סיסרא, מתואר מעשה הרצח האכזרי בהנאה תוך שימוש בתיאורים גרפיים: "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים – יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי […] וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ". סרט האימה הזה אף מתאר כיצד ערוותה הנקמנית הפכה ממושא תשוקתו של סיסרא לאתר קבורתו: "בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב. בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל, בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד". בתקופת הרנסנס והבארוק נטו הציירים לאפיין את יעל כבעלת חזה שופע ומחשוף נדיב הממחישים לא רק את המוסכמות האסתטיות של אותה תקופה אלא גם את הפנטזיה הגברית להיות מושפל על ידי אישה פראית.

מאות שנים לפני זוועות דאעש, עשרות אלפי נשים סוררות ומורדות – בעיקר מכשפות, לסביות ויהודיות שנחשדו ככופרות – הועלו על המוקד בידי האינקוויזיציה. המפורסמת ביניהן היא ז'אן ד'ארק, שעמדה בראש צבא קטן שביקש למרוד בכיבוש הבריטי בצרפת בימי הביניים, ושילמה על כך בעינויים קשים עד שריפתה בחיים. ביות אכזרי אחר של המרדנית מופיע אצל שייקספיר, שמתאר ב'אילוף הסוררת' כיצד האציל פטרוקיו מהעיר פדובה מכניע בשבט לשונו ובקסמו האישי המתפרץ את קתרינה חסרת המעצורים.

האישה המרדנית חלחלה גם לתרבות הפופולרית העכשווית. רוזאן בר, למשל, עשתה הון מהדמות שגילמה בסדרה הנושאת את שמה – אישה יצרית בעלת לשון צינית. להבדיל, נטייתה של מיס פיגי, חזירה שופעת וכחולת עיניים, לאלימות נרקיסיסטית התרסנה רק ברגעים נדירים שבהם קרמיט, צפרדע רופס, מפוחד ובעל פפיון, הצליח להשביע את גחמותיה.

על מנת להסביר מה גורם לאדם להיות סורר ומרדן משתמש ד"ר יעקב בר־זוהר, מרצה לפסיכולוגיה בבית ברל, במיתוס של פְּרוֹקוּסְטֶס, בעל פונדק מיתולוגי שנהג לנסר את אורחיו אם היו ארוכים מהמיטה ולמתוח את אורחיו אם היו קצרים מהמיטה, כאשר בשני המקרים מצא האורח את מותו על מיטת סדום זו. "האדם שאורכו חופף את אורך המיטה זהו האדם המצוי – קונפורמיסט, צייתן, עושה כל מה שכולם עושים. הוא בורג במכונה כמו רובנו. לכן המערכת החברתית פועלת ומתקתקת", מסביר בר־זוהר. "יש לכך מחיר, כי האדם המצוי שואל את עצמו, מי אני? מה הזהות שלי? במה אני מיוחד? המחאה היא לצאת מהמיטה, להתרחק מהקונפורמיות, להתרחק מהצייתנות ולחתור לעבר הייחודיות. השאלה היא עד כמה האדם יכול להתרחק, מבלי שיגדירו אותו כמוזר או כמטורף. לכן האדם מרסן את עצמו. החברה בדרך כלל לא מאוהבת במורד כי אתה לא יודע לאן המורד ייקח אותך. מה שידוע, מעורר נינוחות ושלווה. מרד, לעומת זאת, עלול להוביל לכאוס. יש משהו מפחיד במורד. לפיכך, האתגר של המורד הוא לעורר הזדהות ולהפוך למנהיג".

תנועות מהפכניות ברחבי העולם מאדירות נשים חסרות מעצורים, אמיתיות או מדומיינות, שמבטאות בגופן וברוחן את רוח השינוי ואת יכולת העמידה האיתנה של האומה כולה מול אויביה. ציורים ואנדרטות רבות בבריטניה מתארים את בריטאניה, דמות נשית מיתולוגית שבידיה מגן שעליו מוטבע צלב וכידון תלת־ראשי של נפטון, ולצדה יושב אריה. בניגוד לשימוש השמרני בדמותה של בריטאניה לחיזוק המלוכה, הרי שבצרפת מסמלת מריאן את המהפכה הצרפתית ואת קריאתה לשוויון, אחווה וחופש באמצעות הגוף הנשי הצעיר והרענן תוך התמקדות בחזה החשוף הממחיש הקרבה ונועזות, ומרדנות שאינה מאיימת על הגברים אלא מלהיטה את חושיהם ומזקיפה את כידוניהם המשתוקקים להינעץ בבשר המדמם. אין זה מפתיע שניסיונות לעצב גרסה יותר שמרנית, בוגרת, לבושה ורכוסה עד צוואר של מריאן זכו לפופולריות פחותה.

בדמיונה של המהפכה הציונית בתחילת המאה ה־20 נתפסה האישה העברייה החדשה כמקבילתו הסגפנית של "היהודי החדש" החלוצי ששיזף את עורו וחישל את שריריו בפלחה ובשדה הקרב. בסרט התעודה 'החלוצות' (2013) מספרת אחת המהגרות על המפגש בין האידיאלים ובין המציאות: "בבואנו ארצה מצאנו את הראשונות שהקדימונו. כשראינו את פניהן שזופות השמש, שאלה כל אחת מאיתנו את עצמה: הנכונה את לתת את פנייך, את גופך, לאדמה החרבה הזאת?".

חייהן של אותן נשים, שעזבו חיי נוחות ורווחה באירופה לטובת התיישבות במקום קשה ומסוכסך, חייבו ציות לתכתיבים קפדניים של הופעה חיצונית, יכולת גופנית, התנהגות, עיסוק, זוגיות ומשפחתיות, וכל חריגה מהכללים המהפכניים נחשבה לבגידה ברעיון שעלולה הייתה להוביל להוקעה של אלו שסוררות ומורדות באידיאל השיתופי.

שנות ה־30: לחישתה של רחל ינאית בן־צבי

האישה המיינסטרימית בשנות ה־30 ניהלה חיים בורגניים צנועים בעיר ההולכת ונבנית. היא התגוררה בדירת שני חדרים בתל אביב, עבדה כפקידה או זבנית ברחוב הרצל, הגיעה מדי פעם לאסיפות עם של מנהיגי היישוב, צפתה עם בן זוגה בארבעה סרטים מדי שבוע בקולנוע עדן, ובשבתות לבשה שמלה כחולה חגיגית שהגיעה עד מתחת לברכיים ונדחקה עם חברותיה לעונג שבת שארגן חיים נחמן ביאליק באולם אהל שם ברחוב בלפור, או טיילה עם משפחתה לכיוון השדות המוריקים והרפתות המניבות של המושבה שרונה. היא קראה את 'דבר הפועלת', ובחופשות נהגה לנסוע עם בתה, שהתבגרה בקן תנועת הנוער, אל אחותה שהייתה חלוצה בקיבוץ מרוחק באצבע הגליל. בהשפעת הפיסול הסובייטי, שהאדיר את המהפכה המעמדית תוך הנצחתם של איכרים המניפים פטיש עמלים לצד פועלות הקוצרות חיטה באבחת מגל, הקפידה האחות החלוצה ללבוש לבן, לחבוש מטפחת באותו הצבע, ולהצטלם עם אחותה, אחייניתה והחלוץ יפה התואר שרוליק, שחיזר בלהט אידיאולוגי אחר הבת במבטא רוסי כובש, בלב ים השיבולים.

אחת הדמויות הבולטות באותה תקופה הייתה רחל ינאית בן־צבי, שנולדה בשם גולדה לישנסקי. היא הקימה "בתי חלוצות" בעשור הראשון של המאה ה־20, ייסדה בהמשך בית ספר חקלאי ציוני על חורבות הכפר הפלסטיני עין כרם, ולאחר הפלישה הישראלית לגדה המערבית, לסיני ולגולן ב־1967 אף הייתה חברה נלהבת בתנועה למען ארץ ישראל השלמה. ינאית, שנמנתה עם מייסדי ההגנה ושכלה את בנה במלחמת העצמאות, הייתה בעלת השפעה לא מבוטלת על קבלת החלטות דרמטיות, כנראה גם על ההוראה שקיבל ב־1924 איש ההגנה אברהם תהומי, לרצוח את יעקב ישראל דה האן, מהגר ציוני מהולנד שחזר בתשובה ופעל בשורות החרדים נגד התנועה הציונית תוך שהוא מנהל קשרים מיניים עם עלמים ערבים חטובים. ינאית לא הייתה מסוגלת לעכל שילוב פיקנטי שכזה בין חזרה בתשובה, פעילות אנטי־ציונית וסקס חד־מיני, וכליידי מקבת בשעתה, לחשה על אוזנו של אלוף נעוריה, יצחק בן־צבי, לימים נשיא המדינה, כי באה עת דמים.

בין הנשים פורצות הדרך בעשורים הראשונים של המאה ה־20 ניתן למנות את חנה מייזל, שהקימה ב־1911 את חוות העלמות להכשרת חברות קיבוץ; שרה אהרונסון, פעילת ניל"י שסייעה לבריטים לאסוף מידע על הטורקים, נתפסה ב־1917, עונתה והתאבדה, וכעבור יובל זכתה להאדרה בספרה של דבורה עומר 'שרה גיבורת ניל"י'; מניה שוחט, שהייתה מעורבת בפעילות ביטחונית; והנרייטה סאלד, המייסדת והמנהלת המיתולוגית של עליית הנוער.

בשדה האמנותי פעלו כמה נשים ארצישראליות שהבולטת ביניהן הייתה אנה טיכו. היא החלה לצייר בשנות ה־30 את ירושלים באופן מאוד אישי, אקספרסיבי, נטול קדושה, תוך התעמתות עם הגישה האוריינטליסטית הקישוטית והמתנשאת מהבוהמה של זאב רבן ושאר אמני בצלאל כלפי המזרח. בספרו של מאיר שלו, 'רומן רוסי' (1988), מופיע תיאור אירוני למדי של עסקנית נמרצת שתמונתה הופיעה בעיתון 'דבר הפועלת' ותחתיה הכיתוב: "החברה פסיה צירקין מלמדת אם מרוקנית אהבת אם מהי".

בצד המסירות הטוטאלית שלהן לערכים ההגמוניים לכאורה, היו אותן נשים סוררות ומורדות למדי: הן לא נכנעו לדרישות הפטריארכליות להסתפק בתפקידן המסורתי כרחם מניב ולשמש רעיה נאמנה, קטנה, צנועה ונחבאת אל הכלים. הן לא הסכימו להסתפק בחיים צרים ומשעממים בדל"ת אמותיהן או בתחומי המשק המגודר או הדירה הבורגנית, ובמקום לעשות לביתן הן ביקשו ליטול על עצמן שליחויות, לצאת אל העיר הגדולה, להגשים את עצמן, לבטא את החזון שלהן, להגיע לעמדת השפעה ולצבור כוח, בין אם כוח חיובי ובין אם כוח להשחית.

שנות ה־40: גבורתה של חנה סנש

האישה המיינסטרימית בשנות ה־40 נהגה להסתובב ברחבי העיר בחולצה לבנה מעומלנת ובחצאית טֵרֵלִין בצבע בז' או בסרפן שניתן להטמין בו אקדח פרבלום וכמה רימונים לשעת אש. היא נעלה נעלי לכה מבריקות כשיצאה עם בן זוגה לבלות באחד מבתי הקפה ליד שפת הים. מדי בוקר נהגה להעיר את בנה בזמזום השיר 'כלניות' של שושנה דמארי. כשבנה ניסה לגנוב עוד כמה דקות שינה לפני שיצא אל הגימנסיה, היא עצמה התכוננה לקראת יום הניקיונות השבועי שבו תעביד בפרך את העוזרת המסורה עטוית המטפחת והשמלה הצבעונית משכונת שבזי. בצהריים נהגה להאזין בחרדה לחדשות על הלחימה של בעלות הברית נגד הגרמנים באירופה, ופניה נשטפו דמעות כשנזכרה בסבתה שנותרה ביבשת המדממת. לאחר הניצחון על הגרמנים הבחינה שהבן נעלם בלילות וחוזר לעתים פצוע. היא לא אמרה מילה אך הייתה גאה בפעילותו המחתרתית. כשהתקבלה ההחלטה באו"ם על תכנית החלוקה, הצטרפה למעגלי הרוקדים בשדרות רוטשילד. כעבור שבוע הבינה כי יום ששונה היה יום אסונה: בנה האהוב, שמיהר להתייצב במרכז הגיוס המאולתר בגן מאיר בתל אביב, נהרג בהתקפה על שיירת משוריינים שבה נסע לירושלים הנצורה.

חנה סנש נכנסה לפנתיאון הנשים האמיצות שהקריבו חייהן במאבק נגד כוחות הרשע. היא הוצנחה בהונגריה הכבושה ב־1944 בתקווה לסייע בארגון ההתנגדות המקומית לכיבוש הגרמני, נתפסה על ידי חיילים הונגרים ששיתפו פעולה עם הנאצים, עונתה ונרצחה. סנש תהיה מזוהה לנצח עם 'הליכה לקיסריה', אחד משירי התפילה החילוניים היפים ביותר שהולאמו והפכו מתפילת האדם האוניברסלית לזעקת שחרור פטריוטית, ותיחקק בזכות ספרה הקאנוני של דבורה עומר, 'הצנחנית שלא שבה' (1969). למעשה, סנש, כמו חבריה הצנחנים אנצו סירני וחביבה רייק, לא היו מסוגלים להאיץ את הניצחון של העמים הנכבשים על הצורר הגרמני. תרומתם הייתה בעיקר הרואית וסמלית, והייתה בבחינת המעט שהיה מסוגל היישוב היהודי, נטול הצבא והמשאבים, לתרום למאבק נגד הנאצים.

באותו עשור שידרה גאולה כהן בתחנת הרדיו של מחתרת לח"י הקיצונית, עד שנתפסה על ידי הבולשת של המנדט הבריטי והושלכה לכלא. היא ניסתה להימלט, נפצעה ונתפסה, אך נמלטה שוב, הפעם בהצלחה, לאחר שצבעה את שערה לבלונד ועטתה חליפה חומה.

התנגדות מסוג אחר הביעה שושנה דמארי, כשהעזה לבצע ב־1946 את השיר 'כלניות', של נתן אלתרמן ומשה וילנסקי, שביטא מסר חתרני למדי נגד הצנחנים הבריטים שפטרלו ברחבי הארץ בכומתות אדומות. השיר, שביצעה דמארי לראשונה בשמלה שחורה בליווי שני פסנתרים, זכה להצלחה מסחררת. הבריטים הבינו שהשיר רומז שראשם אדום ולבם שחור, ואף אסרו לזמן מה את ביצועו, מה שלא הפריע לציונים הנכבשים לזמזם בתקיפות מתריסה את השיר באוזניהם של חיילי הוד מלכותו. 

שנות ה־50: קשיחותה של פולה בן גוריון

האישה המיינסטרימית בשנות ה־50 הייתה לא רק רעיה נאמנה ואם מסורה, כי אם גם קוסמת שבתחבולות יצירתיות במיוחד הצליחה בתקופת הצנע להכין מזונות אכילים מפרודוקטים כמו אבקת חלב, אבקת ביצים, דגים קפואים ואבקת ציקוריה מגעילה ששימשה תחליף לקפה. הספרים האהובים עליה היו 'איך לבשל בארץ ישראל' של אורנה מאיר, וספריה של ליליאן קורנפלד, 'מה אבשל' ו'אני מבשלת: ספר הבישול הארצישראלי'. אותה ספרות מקצועית העשירה את המטבח הישראלי במאכלים צנועים כמו לביבות לחם ומרק לחם לבן מתובל בפטרוזיליה. בבקרים האזינה המיינסטרימית ל'פינת האישה' של תחיה בת־אורן בקול ישראל, ובערבים השרביים ישבה במרפסת בשמלה מבד דק צהוב ושיחקה קלפים עם חברותיה, שלבשו שמלות דומות בגוני כחול ולבן. המיינסטרימיות קיטרו במרץ על בנותיהן המתבגרות שהחלו לזנוח את תנועות הנוער ולהעדיף מסיבות סלוניות, נעלי סירה, תסרוקת בריז'יט בארדו ושירים של אלביס פרסלי, וצקצקו על אודות בניהן המאוננים על ספרוני סטאלגים עם ציורים של נאציות במדי עור המענות חיילים בריטים ערלים ושריריים. בבחירות היא הצביעה מפא"י. בשעות הפנאי עקבה אחר זכייתה של מרים ירון בתחרות היופי הראשונה שארגן השבועון 'לאשה' והביעה בוז מהול בקנאה כלפי היחסניות הרוויזיוניסטיות והציוניות הכלליות שהשחיתו זמנן ברכילות בקפה רוול שברחוב דיזנגוף ובזבזו הון תועפות על שמלות מפוארות של לולה בר "וכל זה בזמן שלניצולי השואה כאן אין מה לאכול, אנחנו מסתובבות בין מוכרי קרח עם פנקסים של תלושי מזון, ובמעברות חיים יהודי ערב במשפחות גדולות באוהלים דולפים". בקיץ בילתה המיינסטרימית על שפת הים בבגד ים שלם, ואילו בחורף הדליקה את תנור הנפט כדי לחמם את הבית, לבשל חמין ולקלות קליפות של פירות הדר, שהפיצו ניחוח נעים שהפיגו במקצת את ריח הנפטלין.

כמה מרעיותיהם של מנהיגי היישוב היהודי, שהמפורסמת ביניהן היא פולה בן גוריון, לא הסתפקו בחנוכת גני ילדים ובשוטטות נינוחה במסיבות קוקטייל חייכניות. חלקן היו מעורבות במידה לא מועטה בניהול המדינה, השיאו עצות לאנשי חיקן, נכחו בישיבות מכריעות, לא הדירו רגליהן ממסדרונות הממשל ולא חסכו דעתן על מועמדים מועדפים לעומת קנדידטים נקלים בעיניהן. אישה סגפנית במיוחד כמו בן גוריון נתפסת כמי ששימשה למנהיג רעיה, אשת חיק, יועצת סתרים רבת־השפעה, גננת, רס"רית משמעת, פסיכולוגית ותזונאית קפדנית, שאף סירבה להפריע את שנתו של האייקון ב־1948 על מנת לעדכן אותו שנשיא ארצות הברית, הארי טרומן, הכריז על הכרתו הרשמית בישראל.

"ההגדרה שלי ל'פמיניזם' היא זכות הבחירה. כל אישה זכאית לבחור את סגנון חייה כרצונה", אומר ל'ליברל' יריב בן־אליעזר, נכדם של פולה ודוד בן גוריון. "סבתא פולה בחרה במפורש להקדיש את חייה כדי שסבא דוד יוכל למלא את מה שהיא הבינה כייעודו הלאומי. היא סיפרה לי פעם שכאשר הם נפגשו לראשונה, הוא לא היה יפה, הוא לא היה עשיר ואף היה נמוך, 'אבל היה לו איזה זיק בעיניים ששכנע אותי שהוא נועד לגדולות', הסבירה לי, 'ולכן הייתי מוכנה ללכת איתו לארץ שוממה ולתמוך בו כמה שרק יכולתי כדי שהוא יצליח למלא את ייעודו'".

"היא שמרה עליו מכל משמר", מוסיף בן־אליעזר, "אבל באיזשהו מקום השמירה הזו גבלה ברכושנות. בסך הכול היא דאגה לו. היא הכינה לו איזה מאכל שהיא קראה לו 'קוצ'מוץ", ולמרות שזה נראה איום ונורא הוא היה אוכל את זה פעם ביום. כשנה או שנתיים אחרי מותה באנו לשדה בוקר", הוא נזכר, "וראינו שהשומרים מכינים לו את אותו הדבר. שאלתי אותו, 'סבא, למה אתה אוכל את זה? הרי אתה שונא את זה! סבתא איננה, אתה לא חייב להמשיך לאכול את זה'. סבי השיב לי, 'פעם ביום אני אוכל קוצ'מוץ' לזכרה של סבתא'".

קשיחותה של פולה התבטאה בחסכנותה, בהתנגדותה להעסיק משרתות קבועות במעון ראש הממשלה, בנחישותה לנקות את המעון ולבשל בעצמה, ביחס הביקורתי כלפי עסקנים ומדינאים מישראל ומחו"ל – כולל הפצרתה במזכיר האו"ם דאג המרשלד שיעשה לביתו, יתחתן ויניח ליהודים לנפשם, השמטת שמות של אישים שלא סבלה מרשימות האורחים לאירועים רשמיים, והתעקשותה לשמר את הידידות עם מנחם בגין, שנוא נפשו של בעלה.

בן־אליעזר מבקש לסדוק את הדימוי של סבתו כאישה קשה ושמרנית. "היא הייתה אישה מאוד־מאוד ליברלית, אם כי היא ידעה טוב מאוד מהם גבולות הגזרה ולא חרגה מהם אף פעם", הוא טוען. "הייתי יכול לדבר איתה, כבן־עשרה, על דברים שלא יכולתי להשמיע באוזני אמא שלי הפוריטנית. בפעם הראשונה שהצגתי בפניה את אשתי, עוד לפני נישואיי, ישב אצלה לוי אשכול. הוא ראה את הבחורה ואמר לסבתי, 'את יודעת? היא דומה מאוד לבתי'. היא הביטה לאשכול בעיניים והשיבה, 'היית מת'".

באותן שנים ספרטניות העלו מערכות החינוך והתרבות על נס את גבורתם של הגברים לוחמי תש"ח אך המעיטו לפאר את הנשים הלוחמות, ביניהן אסתר ארדיטי, שזכתה ב־1955 בעיטור מופת על חילוץ טייס ממטוס בוער. לוחמת אחרת שזכתה לפרסום באותן שנים הייתה חייקה גרוסמן, חברת השומר הצעיר שמילאה תפקיד מרכזי במחתרת בגטו ביאליסטוק, והתנגדה בתקיפות לחתימת הסכם השילומים עם גרמניה ב־1952, ואף כינתה את תומכי ההסכם "ראשי יודנראטים" תוך האשמתם בשיתוף פעולה עם הגרמנים. היא הייתה סוציאליסטית נמרצת ממפ"ם שקידמה חקיקה חברתית בכנסת, ובתחילת שנות ה־70 אף הרתיחה את גולדה מאיר כשהעזה להזדהות עם מאבקם של הפנתרים השחורים.

בעולם המחול הייתה זו הכוריאוגרפית שרה לוי תנאי, שהחלה ליצור עוד בשלהי העשור הקודם את היצירות הראשונות שלה עם הקבוצה שהפכה בהמשך ללהקת המחול המזרחי ענבל, ואילו נועה אשכול פיתחה בתחילת העשור, ביחד עם תלמידהּ אברהם וכמן, את 'כתב התנועה' כדרך לרישום כוריאוגרפיה וכסגנון מחול ייחודי ברמה עולמית.

שנות ה־60: גמישותה של גילה אלמגור

האישה המיינסטרימית של שנות ה־60 עלתה לראשונה בחייה על מטוס שהוביל אותה לחופשה חלומית בקפריסין. היא לבשה חולצות טוניקה ארוכות, וסטים עם עיטורי פרחים וכתמי צבע מאחור, מכנסי פדלפון מתרחבים, הקפידה על תסרוקת גבוהה מנופחת והייתה מצוידת במשקפי שמש ענקיים מהסוג המכונה "משקפי רוצח". בערבים היא אירחה חברים בשמלת גלבייה, שמלת משכית שחורה רחבת שרוולים עם רקמה צבעונית ותליון ססגוני, או ב"שמלת מארחת" כחולה עם הדפסים פסיכדליים. היה זה עשור הגנרלים, והיא נתקפה שיכרון חושים בעקבות ניצחון הבזק ב־1967 ובילתה בשוקי העיר העתיקה הכבושה בירושלים, שם קנתה לבתה מעיל ארוך מעור כבש, תיק עם רקמה בדואית וכדים קטנטנים לקישוט מדפי הסלון. הבת השיבה לה אהבה באמצעות בקבוקי חול צבעוני ותכשיטים משובצי אבנים ירוקות שקנתה בחופשתה עם מתנדבים שוודים צחורי חיוך באילת. המיינסטרימית סיירה מדי פעם בבוטיקים כמו ריפיפי ובמבולה שנפתחו בדיזנגוף. בתה גילתה מודעות פמיניסטית, העדיפה שיער קצוץ ופנטזה בסתר על היום שבו תנחת גלולת הפלא האמריקאית, המונעת הריון, על מדפי בתי המרקחת בישראל. בזמן שהמיינסטרימית הצליחה להתחבר לכמה שירים של החיפושיות והמשיכה להצביע מפא"י, הושפעה הבת מילדי הפרחים מתנגדי המלחמה בווייטנאם והצביעה בבחירות לרשימת 'העולם הזה – כוח חדש' של אורי אבנרי, עורך השבועון הנערץ עליה.

הקריירה הקולנועית של גילה אלמגור נפתחה בהופעתה הלוהטת בסרט 'חולות לוהטים' (1960) ובהופעתה הקומית הכובשת בסרט 'סאלח שבתי' (1964), שבו גילמה את בת שבע, הרפתנית הקיבוצניקית שעושה לסאלח (חיים טופול) ניתוח פסיכואנליטי בחצי פרוטה, מקוננת על בעיות תקציב ומגורים, ומתאהבת בבנו ה"מתמערב" המעודן של סאלח הוולגרי.

בעקבות מלחמת ששת הימים גבר העיסוק של התרבות הישראלית בצבא, בניצחונות ובשכול. ביקורת מסוימת על האקסיומות המיליטריסטיות התבטאה במשחק המרשים והמרגש של אלמגור כאלמנת מלחמה המתאהבת בגבר זר, בסרט 'מצור' (1969).

אלמגור גילמה שלל דמויות, חלקן נשים מזרחיות קשות יום, כמו בסרט המוערך 'הבית ברחוב שלוש' (1973) שחשף את תלאותיה של מהגרת מאלכסנדריה המתגוררת בנווה צדק בתל אביב ונאלצת לשלוח את בנה האינטליגנטי לעבוד במקום ללמוד, או בסרט הבורקס 'פורטונה' (1966), שם היא נדרשת לגזוז את שערות גיסתה שהעזה לאבד בתוליה למהנדס צרפתי קתולי במקום לשמור על רזי צניעותה לסימון הקשיש, לו היא "מובטחת" עוד מילדותה. ב'מלכת הכביש' (1971) היא גילמה את דמותה של זונת רחוב הנופלת קורבן לאונס, בתפקיד שחיבל במשך שנים במאמציה לקבל את אישור השלטונות לאימוץ ילד.

גם בעשורים הבאים קשת התפקידים של אלמגור מגוונת למדי ונעה בין אישה בשם זלדה היוצאת לבקר ולהאכיל את בן זוגה המילואימניק ובנה הקצין המשרתים בסיני ('אמי הגנרלית', 1979) ועד לאמו של בחור חולה איידס המנסה להשיג קנביס להקל על מכאוביו ('ידיים קשורות', 2006), מאם ניצולת שואה ואלמנת מלחמה המתקשה לגדל את בתה במושבה המתנכרת פתח תקווה ('הקיץ של אביה', 1988) ועד לסוכנת מוסד שיוצאת לחסל פושע מלחמה גרמני המתחבא בבית אבות ברוסיה ('החוב', 2007). כך אלמגור, על דמויותיה, הצליחה לשקף יותר מכל שחקנית אחרת את ההיסטוריה הלאומית הסבוכה של האישה הישראלית, פרצה גבולות חדשים באמצעות ניואנסים, ריבוי רבדים, אמביוולנטיות ומורכבות נפשית, ולבסוף אף זכתה בפרס ישראל.

אלמגור מעולם לא היססה להביע עמדה פוליטית אמיצה. כך גינתה אשתקד בפומבי את רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר שנשרף למוות בעודו בחיים בידי יהודים כנקמה על חטיפת ורצח שלושה נערים יהודים בידי פלסטינים. אלמגור הסתייגה מהכותרת הבומבסטית שניתנה לראיון עמה ב'ידיעות אחרונות' – "אני מתביישת להיות ישראלית" – שבעקבותיה סבלה מהטרדות ומאיומים על חייה, אך סירבה להתנצל.

שנות ה־70: גבריותה של גולדה מאיר

האישה המיינסטרימית של שנות ה־70 לא מיהרה להשליך מהמלתחה את הרעיונות המהפכניים של הסיקסטיז ואת ההשפעה ההיפית, המכנסיים המתרחבים, חולצות הבטיק עם ההדפסים הצבעוניים הפסיכדליים, ולהבדיל, החולצות ההונגריות הרקומות והפונצ'ו המקסיקני. ככל שהתקדם העשור, המיינסטרימית רכשה נעלי פלטפורמה גבוהות יותר ונוחות פחות, והצטיידה בסוודרים ענקיים, בחולצות טריקו ובג'ינס משופשפים של לי וליווי'ס שהחלו לייבא לישראל. בשכונות ובערי הפיתוח העדיפו נשים מדור הדיסקו להתהלך בחצאיות מיני קצרצרות או במכנסיים צמודים נמוכי גזרה וחולצות צבעוניות צמודות. המיינסטרימית אף הצטיידה בביקיני של גוטקס עם הדפסי פרחים או שרכים טרופיים. בימי שגרה היא נהגה לעתים קרובות לדפדף בספר העוגות הראשון בישראל, 'עוגות ועוגיות' של חנה שאולוב, שנמכר בחצי מיליון עותקים. באמצע העשור צירפה למדף הספרים את 'מהמטבח באהבה' של רות סירקיס, ששילב באופן גאוני בין מגוון טעמים ומטבחים מרחבי העולם ובין מתכונים קלים להכנה. בשעות הפנאי היא נרשמה לחוגי קריאה מהירה, קלדנות בשיטה עיוורת, מקרמה, בטיק, סריגה ואף רכשה את הפלא הגדול של אותו עשור: מכונת הסריגה האוטומטית. היא העריצה את יהורם גאון ב'קזבלן' וזמזמה את 'אני חולם על נעמי' של חדוה ודוד, ואילו בתה העריצה את צביקה פיק עם הפאייטים, האייליינר, העשן הצבעוני ומרי לו. השתיים, הן המיינסטרימית והן בתה, נהנו לעלעל מדי פעם בחוברות 'סינרומן' שהציגו רומן אירופי בתמונות בין נשים שבורות לב וגברים שאף פעם לא טועים. הן האזינו ללהיטי אבבא, רקדו לצלילי דיסקו וצפו בסדרות עתירות גברים מסוקסים כמו 'המלאך' בכיכובו של רוג'ר מור, 'הוואי חמש אפס' בכיכובו של ג'ק לורד, אופרת הסבון הבריטית 'פולדארק' וסדרת המתח 'סטרסקי והאץ', שבה המיינסטרימית נהנית בעיקר מכך שהשוטרים השיבו את הצדק על כנו, ואילו בתה נהנתה מגופם השרירי של הבלשים. בעקבות מלחמת יום כיפור החליטה המיינסטרימית שנשבר לה ממפא"י והצביעה לד"ש. היא רצתה למחות על הסתאבות השלטון ועל זחיחות הדעת של המנהיגים המפא"יניקים שעלתה במחיר אלפי הרוגים, אך לא ממש התכוונה שהרשימה לה הצביעה תצטרף דווקא לממשלתו של בגין – מהפך אל הפחת.

עורכת דין ושדרנית רדיו נערצת בשם שולמית אלוני הקימה ב־1973 את רצ, התנועה לזכויות האזרח, לאחר שניהלה קרב איתנים, בתוך מפא"י, עם ראשת הממשלה גולדה מאיר ועמדתה הקולקטיביסטית, "אצלנו אין 'אני חושבת', יש 'אנחנו חושבים'". גם אחרי שגולדה נכנעה ללחץ הציבור והתפטרה מהכנסת, אלוני לא הרפתה. "היה בגולדה שילוב של צדקנות, בורות ועם הארץ", אמרה לימים אלוני, ואף סיפרה בראיון ל'מוסף הארץ' שגולדה התלוננה באוזניה, "מה זה הפמיניזם הזה?! אתן מוכנות להאכיל פרות, אבל לא מוכנות להאכיל את החברים!".

למרות העוינות של גולדה כלפי התנועה הפמיניסטית, בתרבות הפופולרית העולמית היא הפכה לאייקון. היא מופיעה בקליפ של ארתה פרנקלין ויוריתמיקס ל'Sisters Are Doin’ It for Themselves' המציג שלל תמונות של נשים מנהיגות, ואף זכתה לייצוג ביצירותיו של אנדי וורהול. גולדה מוזכרת בנשימה אחת עם נשים שהגיעו לעמדות השפעה מכריעות כמו אינדירה גנדי, ג'קלין קנדי־אונאסיס, לוחמות מהוללות, אלופות ספורט ומפגינות סופרג'יסטיות שדרשו שוויון זכויות לנשים בלונדון של ראשית המאה שעברה. ההערצה העולמית עומדת בסתירה דרמטית להתנהלותה הכוחנית של גולדה, שהובילה לדימוי של אישה דוגמטית, חסרת גמישות, עקשנית, בלתי סובלנית, תוקפנית וחסרת אמפתיה כלפי חלשים ומוחלשים.

אבל רבים שוכחים שגולדה, לצד נזקים שגרמה, תרמה חלק משמעותי לחקיקה חברתית אגב התנגשות מרדנית עם שרי אוצר קמצנים. היא הצליחה להעביר בכנסת חוקים משמעותיים, ביניהם חוק שעות עבודה, שעות מנוחה, עבודת נוער, עבודת נשים ואף הקמת הביטוח הלאומי תוך ניהול מאבקים קשים עם לוי אשכול שטען, בהיותו שר אוצר, כי זהו פרויקט יקר מדי. בן גוריון מיהר לכנות אותה "הגבר היחידי בממשלה", וגולדה הגיבה על כך בציניות: "נו טוב, הוא חושב שזאת מחמאה".

"הרבה פעמים כשמתקיפים אישה בפוליטיקה, מתייחסים יותר לאיבר מינה מאשר למוחה", אומר בן־אליעזר, "הכי קל לבוא ולהתעסק באיבר המין במקום להתעסק ברעיונות ובעקרונות", ומוסיף: "גבר שחושב לאט נחשב לשקול, ואילו אישה כזאת תוגדר הססנית. גבר שמקבל החלטות בתקיפות הוא תקיף, ואישה – ביץ'. גבר שמפגין רגישות כלפי העובדים שלו הוא מבין ומתחשב, ואילו אישה כזאת נתפסת כרגשנית. גבר שמתעסק עם נשים ללא חשבון הוא אחלה גבר, ואילו אישה כזאת סובלת מהסטיגמה של 'שרמוטה'".

במחקר על דמותה של מאיר טוענת פרופ' אניטה שפירא שגולדה, בהיותה אישה, נתקלה בביקורת ציבורית לא רק על מעשיה אלא גם על הופעתה החיצונית, כולל ההיטפלות ל"נעלי גולדה" המגושמות שבהן נאלצה להשתמש בשנות ה־50 מחמת מחלת ורידים. "אותן נעליים היו סמל לחוסר התחכום וחוסר האלגנטיות שלה", טוענת שפירא. ובהקשר זה אפשר להיזכר בתשובה של אלוני לשאלה למה גולדה לא סבלה אותה: "בעלי היה אומר: 'מה את רוצה? תראי את הרגליים שלה, תראי את הרגליים שלך'".

התקשורת הישראלית נהנתה לעקוץ את גולדה, תוך ערבוב בלתי הוגן בין תכונותיה החיצוניות, אופייה, מעשיה והשלכותיהם. בניגוד לתדמיתה האנטי־סקסית, שניזונה מהלבוש המיושן, תסרוקתה השמרנית, זקנתה ונעליה הכבדות, טוענים מקורביה כי הפגינה חיבה רבה כלפי גברים צעירים וחטובים בסביבתה כמו הגנרלים דוד (דדו) אלעזר, יצחק רבין ואלי זעירא, ומספרים כי כשהוזמנה להופעה של הגשש החיוור, התאכזבה מאוד ששלישיית הגברים החליטה, מפאת כבודה, לוותר על חשיפת תחתוניהם בשיר 'מים לדוד המלך'. "רגע, לא חסר משהו בקטע הזה?!", היא הביעה את אכזבתה, והתנחמה במאהבים רבי־השפעה כמו דוד רמז, שהיה בעל עוצמה רבה במפא"י של בן גוריון, וזלמן שז"ר, שאמנם לא היה עלם חמודות אך הקסים אותה בהשכלתו. לימים הייתה זו אלוני, שוב היא, שחשפה בפומבי את הרומן הזה של גולדה.

גם אלוני עצמה זכתה להכפשות שוביניסטיות. בימי חייה הכריז הרב עובדיה יוסף שיש לערוך משתה ביום שבו תמות, ולאחר מותה מיהר פעיל הימין הקיצוני ברוך מרזל להודיע שזהו "יום חג ליהודים". עם תחילת כהונתה הפרלמנטרית נחרדו כמה ח"כים חרדים מהלבוש של אלוני בכנסת, אך אלוני לא נרתעה. בכנסת היא נאבקה על זכויות האדם בישראל, נגד הכיבוש, נגד כפייה דתית ובעד מדיניות סוציאל־דמוקרטית, פעלה לקידום מעמד האישה כשסייעה להקמת מקלטים לנשים מוכות וחיתנה בעצמה "פסולי חיתון".

לעומת אופייה הנשכני של אלוני, העדיפה חנה זמר, העורכת המיתולוגית של 'דבר' מתחילת שנות ה־70, לנסות לחולל שינוי פנימי במערכת רבת־הכוח. בזכותה מילאו נשים תפקידים מרכזיים במערכת העיתון, וטלי ליפקין־שחק אף הפכה אצלה לאישה הראשונה בתפקיד כתבת צבאית בישראל. אמנם זמר הבורגנית נשבעה לקוראיה, בספרה 'חצי תה חצי קפה' (1969), "בהן צדק שאינני פמיניסטית", אך מיהרה להסביר: "אם אכפת לי שהנשים שוקעות בין סירים לבישול ותכשירים לאיפור עיניים, זה רק מפני הבזבוז המשווע של פוטנציאל אנושי. חברה מודרנית איננה יכולה להרשות לעצמה מותרות כאלה. אינני פמיניסטית, ובכל זאת מרגיז אותי יחס הזלזול של הגברים כלפי הנשים".

שנות ה־80: מרדנותה של יונה וולך

האישה המיינסטרימית של שנות ה־80 התענגה בתחילת העשור מספר השירים הנוגה והמצויר של ורד מוסינזון הצעירה, 'דברים שצריכים לעבור', אך במהרה אימצה קודים גבריים כוחניים למדי בעבודה, בעסקים, בפוליטיקה ובתרבות. זה היה העשור של נשים בבלייזרים או בז'קטים עם כתפיות מרופדות ששיוו להן מראה של גנרליות שלא לוקחות שבויים. המיינסטרימית החלה לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה, וקשיחות, שמרנות, עגמומיות וקיטש נוסח להיטי הפופ של צמד דיבור חדיש התערבבו אצלה זה בזה. היא אימצה את תוצרי העשור הארור ביותר בתולדות האופנה הישראלית, רבצה בסניפים של ראש אינדיאני, אריסטו שמט וטופר, עטפה קרסוליה בחותלות צבעוניות מצמר, עטתה כפפות נטולות אצבעות, התעטפה בחולצות ערב מבדים מבריקים מרובי קפלים והקפידה על סלסול פרמננטי. בתה המתבגרת אימצה בהתלהבות לבוש אקלקטי, צעקני ומקושקש בהשראת הזמרת העולה מדונה, עת כיכבה בסרט 'סוזן סוזן' ובקליפים 'כמו בתולה' ו'כמו תפילה', כשהגוף המתפתל שלה עמוס במחשופים, מכנסיים צמודים, המוני שרשראות ועגילים, בלונד מסנוור וליפסטיק בוהק. המיינסטרימית הקדישה עצמה לבניית קריירה והגשמת הרצון לעוצמה. התלהבותה מהפלישה ללבנון התפוגגה כעבור כמה חודשים, והיא יצאה להפגין בכיכרות תחת הסיסמה "החזירו את החיילים הביתה". היא אהבה את ירדנה ארזי ועפרה חזה, או להפך, התחברה לתקופה המסחרית־נוסחתית של דיוויד בואי ('Let's dance') והתענגה על קו טלפון פרטי של בזק שכעת הותקן תוך זמן קצר יחסית. מדי פעם היא הרשתה לעצמה לזלול עוגת קצפת בקפולסקי או בשרי. הבת שלה העדיפה לנשנש בבייגל נאש, לרקוד עם עצמה מול מראה מנוכרת בפינגווין, ללבוש שחורים, להעריץ להקות עם שמות משונים כמו איינשטירצנדה נויבאוטן וטוקסידו מון, ולהיות מוקסמת משפתה המהפנטת של המשוררת הזו שכולם מדברים עליה.

יונה וולך החלה לפרסם שירה כבר בשלהי שנות ה־60, כשהתחברה למשוררים כמו מאיר ויזלטיר, יאיר הורוביץ ורוני סומק, אך התפרסמה בתקשורת הישראלית רק ב־1982 כשהופיע ב'עתון 77' השיר שלה 'תפילין' המתאר שימוש פורנוגרפי סאדו־מזוכיסטי למדי ברצועות העור הפולחניות: "הַעֲבֵר אוֹתָם עַל הַדַּגְדְּגָן שֶׁלִּי/ קְשֹׁר בָּהֶם אֶת מָתְנַי/ כְּדֵי שֶׁאֶגְמֹר מַהֵר/ שַׂחֵק אוֹתָם בִּי".

ההשתוקקות של וולך לקשור את רצועות התפילין ל"מַשֶּׁהוּ יַצִּיב" בגופו של בן זוגה הומחשה בסדרת תצלומים פרובוקטיביים שפרסם מיכה קירשנר במקומון 'תל אביב', המציגים את המשוררת ישובה על כיסא גבוה בשמלת מיני כחולה ובכובע אדום רחב שוליים, וגבר עירום למרגלותיה, חושף את ישבנו השרירי כשרצועות תפילין מלופפות סביב זרועו השזופה. זה היה הרבה יותר מדי עבור סגנית שר החינוך והתרבות, ח"כ מרים גלזר־תעסה מהליכוד, שמיהרה לכנות את וולך "בהמה מיוחמת".

"אופק הציפיות של הקוראים בשנות ה־60 בכלל לא התאים לשירה של וולך, והיו צריכים לעבור שני עשורים עד שהקהל יהיה במצב שבו הוא יכול להעריך את שירתה", מסבירה ד"ר נורית בוכוויץ, חוקרת ספרות וסגן הדיקן של הפקולטה לחברה ולתרבות בבית ברל. "כאשר משוררים כמו עמיחי וזך העזו להפנות את הזרקור מהלאומי אל האישי, זה היה בגבולות הקונצנזוס. לעומתם, וולך העזה להאיר צדדים לא קונצנזואליים של הנפש. נוסיף לכך את העיסוק שלה בנושאים האישיים שהיו באמת האישיים ביותר כמו 'אבשלום' שעוסק בהפלה שהיא עברה, והשיר 'יונתן' שמדבר על החריגות שלה ועל הזוועות כמו 'אני מוכן לחור של נעץ/ אבל הילדים רוצים'. המשוררת רחל כתבה 'צריחות שצרחתי נואשת כואבת בשעות מצוקה ואובדן/ היו למחרוזת מילים מלבבת בספר שיריי הלבן'. לעומתה, וולך מסרבת להפוך את הצרחות למחרוזות מלבבות. היא קיצרה את המרחק בין המחבר ובין הדובר".

בין כוכבות הפופ פורקות העול בתרבות הישראלית של האייטיז היו זמרות שסירבו להבליג על ההתבוססות בבוץ הלבנוני ועל הדיכוי המתמשך של העם הפלסטיני, והעזו למרוד בכללי השואו־ביז הבורגניים תוך נטילת סיכונים מסחריים לא מבוטלים. ירדנה ארזי קראה בשיר 'הביתה' להוציא את החיילים מלבנון, נורית גלרון הזהירה כי 'אחרינו המבול', ואילו חוה אלברשטיין ספגה איומים עקב גרסתה הפוליטית ל'חד גדיא'. דברים בוטים יותר השמיעה אליוט (שרון בן־עזר) מפוליאנה פרנק, הלסבית הגלויה הראשונה בתולדות הפופ הישראלי, כשהתוודתה על תשוקתה להיות 'גיבור צבא ההגנה' כדי שגם לה תהיה אישה נורא יפה שתחכה לה במיטה. שיר המחאה המפורסם ביותר באותו עשור היה 'יורים ובוכים' שבו תהתה סי היימן מתי בכלל למדנו איך קוברים אנשים חיים, ומתי שכחנו שגם לנו הרגו ילדים. היימן שילמה מחיר כבד, לאחר שהימניים שבמעריציה התקשו לסלוח לה על השיר, ומאז היא נוטה שלא לבצע אותו בהופעותיה.

כתמונת מראה למחאת השמאל, מוולך ועד אלברשטיין, ניצבת דמותה של דניאלה וייס ששימשה חמש שנים כמזכ"לית גוש אמונים. במאי 1987, בעקבות פיגוע טרור שבו נרצחו טל ועפרה מוזס מהתנחלות אלפי מנשה באמצעות, השתתפה וייס בהתפרעות מתנחלים בקלקיליה שבמהלכה ניפצה בקבוקי זכוכית על קירות הבתים. שני עשורים לאחר מכן תגלה וייס על המסך דמות קיצונית יותר – המתנחלת רוחל בגילומו של טל פרידמן, שהתאפיינה בפנאטיות גזענית, אובססיה משיחית ולהט ארוטי מתפרץ, הן כלפי אדמת הגדה המערבית והן כלפי יוקנת, הנגנית הענוגה שלה.

ההבחנה בין עוצמה נשית מלאת אומץ ובין פנאטיות נשית קיצונית אינה מתיימרת להיות שקופה או אובייקטיבית. כאשר השחקנית שרית וינו־אלעד נשאלת אם היא מסוגלת להעריך נשים כמו דניאלה וייס (לצד נשים שהפציעו בעשורים הבאים דוגמת מירי רגב, אנסטסיה מיכאלי, או התלמידה ספיר סבח מקריית טבעון), היא מקפידה להתנסח בעדינות: "כשנשים מתחילות להיכנס לעולם הגברי ומאמצות לעצמן את האלימות הגברית ואת הדרך הטסטוסטרונית, הן פחות זוכות להערכה שלי. שבעתי מההגמוניה הגברית ומהדרך הגברית לפתור בעיות. הדרך הנשית לנצח צריכה להיות דרך של אהבה, גם כשזה במלחמה. לכן כל אותן נשים שהזכרת כרגע הן חוטאות בעיניי". 

שנות ה־90: נשיותה של דנה אינטרנשיונל

האישה המיינסטרימית של שנות ה־90 הייתה מרושתת למדי. היא גילתה את סודות מדורי ההיכרויות באינטרנט, החלה להשתמש בדואר אלקטרוני, התחברה לדור הראשון של הטלפון הנייד ונאלצה למחשב את סביבת עבודתה. הרגלי הפנאי שלה השתנו בעקבות תחילת השידורים בערוץ 2, והשתנו אף יותר עם התחברותה לטלוויזיה בכבלים ואחר כך לטלוויזיה בלוויין, שגבו תעריפים גבוהים תמורת העשרת עולמה בעשרות ערוצים שרובם לא עניינו אותה מעולם. עולמה התרבותי של המיינסטרימית התרחב קמעה עם הופעתן של מגה־סטאריות חדשות כמו כריסטינה אגילרה, הספייס גירלז ובריטני ספירס. המיינסטרימית נהנתה לצפות בסדרות כמו 'היפים והאמיצים', 'משמר המפרץ', 'בוורלי הילס 90210', באופרת הסבון הישראלית החלוצית 'רמת אביב ג" ובקומדיית המצבים הנצחית 'חברים', ואף הקפידה על תספורת בסגנון ג'ניפר אניסטון. היא התלבשה בהתאם לצו האופנה הגרועה של העשור, כולל הכלאות מזעזעות בין שמלה אביבית צבעונית מדי, חולצת ג'ינס רחבה מדי ונעלי דוקטור מרטינס קשוחות מדי. בבחירות 92' חיכתה המיינסטרימית לרבין. שלוש שנים מאוחר יותר הלכה בתה להדליק נרות בכיכר.

בין הנשים פורצות הדרך המרכזיות בשנות ה־90 נמצאת הזמרת הטרנסג'נדרית דנה אינטרנשיונל, שזכתה באירוויזיון 1998 עם הלהיט 'דיווה'. עוד טרם הזכייה התפרסמה אינטרנשיונל בפריצת גבולות מגדריים ומיניים יצירתית למדי, כמו בקליפ 'צ'ינקווימילה', שבו הופיעה באיפור מפחיד, פוערת עיניים ופולטת משפטי ג'יבריש מהפנטים אגב התנדנדות על גבי בננה ענקית, הלועגת לדיון הציבורי החטטני על הבננה של דנה.

במאמר שפרסמה עמליה זיו בכתב העת 'תיאוריה וביקורת' כשנה לאחר אותה זכייה היא טוענת כי עד להופעתה של דנה אינטרנשיונל, ייצוג הטרנסקסואליות בישראל נשלט על ידי דמותו של זלמן שושי שזוהה בתקשורת הישראלית עם זנות, אלימות ומופרעות נפשית. "דנה אינטרנשיונל הפכה ייצוג זה על פיו", מסבירה זיו. "היא ניצבת בקוטב הנגדי לזלמן שושי – כוכבת זוהרת ומצליחה, אלילת נוער, שזוקפת לזכותה לא רק אלבומי זהב ופלטינה ותוארי זמרת השנה, אלא גם אישורים מקיר לקיר של נשיותה וקסמה ההטרוסקסואלי".

ברוח העצמאות הנשית של שנות ה־90 הרבתה תכנית המערכונים 'החמישייה הקאמרית' לשים בפיה של קרן מור, האישה היחידה בחבורה, התבטאויות מיניות פרובוקטיביות. כך למשל, במערכון המבקר את החלטתו של נתניהו לפתוח את מנהרות הכותל, היא מגלמת זונה המתחננת: "תפתח אותה, ביבי, תפתח את המנהרה". לכאורה, מערכונים אלה מאשרים מחדש את דימוייה של האישה כאובייקט מיני וזנותי, אבל למעשה, הם לועגים לעצם קיומו של הדימוי המכפיש, מגזימים אותו באופן פוליטי, והופכים כך את השוביניזם הלאומני הגס והנפוץ – ולא את הנשים הסובלות ממנו – לבדיחה.

שנות האלפיים: לוחמניותה של שלי יחימוביץ'

האישה המיינסטרימית בעשור הראשון של שנות האלפיים הייתה מחוברת במיוחד לעולם הגדול: היא ערכה קניות מגוונות באינטרנט, ביקרה בחו"ל לפחות פעם בשנה, התלבשה בזארה, מרחה גלוס על השפתיים וסרום על השיער, התאבלה על מות אליל נעוריה מייקל ג'קסון, השתתפה בצערה של סבתה על מותו של ג'ורג' הריסון מהביטלס, והתוודעה לדור השלישי של הטלפונים הניידים, שאפשר לה לנווט כמעט בכל מקום בעולם ולהיות מחוברת 24 שעות בלי הפסקה לדואר האלקטרוני. כשראתה חתולים חמודים ביוטיוב, היא חייכה. כשחברת ילדות שהיא לא ראתה שנים העלתה לפייסבוק מתכון דל קלוריות לקציצות, היא עשתה לייק. בן זוגה המילואימניק שב משדה הקרב של מלחמת לבנון השנייה עם סיפורים על הררי מחדלים גדולים ובינוניים. אחרי אסון התאומים, שזעזע אותה בתחילת העשור, היא קיוותה שהנשיא החדש אובמה יביא עמו רוח חדשה למזרח התיכון, ותמכה בתכנית ההתנתקות של שרון מרצועת עזה ובהחזרת המתנחלים הכתומים לחיק הקו הירוק. כעבור שלוש שנים היא תמכה במבצע 'עופרת יצוקה' שבו נכנס שוב צה"ל לעזה. בבחירות 2006 היא נזכרה בקשישים במשפחתה והצביעה למפלגת הגמלאים, שזכתה בשמונה מנדטים למרות שהציבה בראש הרשימה את רפי איתן, האיש שסירב להעניק מקלט לג'ונתן פולארד מרודפיו.

ויקי קנפו, אם חד־הורית קשת יום ממצפה רמון, החליטה לצאת בקיץ 2003 לצעדה רגלית של כ־200 ק"מ ממקום מגוריה עד למשרד האוצר בירושלים. ימים ספורים קודם לכן הצהירה באמצעי התקשורת על כוונתה, והסבירה כי אינה יכולה לממן כרטיס נסיעה לירושלים כדי לבטא עם חברותיה את מחאת האמהות החד־הוריות בפני שר האוצר.

במחקר שפרסמה החוקרת והאקטיביסטית הפמיניסטית המזרחית ד"ר הנרייט דהאן־כלב, מהתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת בן גוריון, על פוליטיקת ההתנגדות של ויקי קנפו, היא טוענת כי במהלך הזה ובדברים שאמרה הדהד דחף ספונטני של חוסר רצון להמשיך לפעול על פי כללי המשחק וסירוב לשיתוף פעולה צייתני. "האישה שיצאה לפעולה אישית הפכה למעין מנהיגה בעל כורחה", טוענת דהאן־כלב. "נחישותה שלא להתמסר עוד לדפוס הצייתני של 'אזרחית טובה', ומאמציה לתפקד כראוי כ'אמא טובה' חרף המצוקה, הדריכו את פעולותיה ואת התבטאויותיה בימי שהותה במחנה המחאה. קנפו הפכה לאייקון שלרגע העשיר את השיח הציבורי על התפרקותה של מדינת הרווחה".

פרסומאים, יזמים וחברות מסחריות השתמשו בקנפו, בפניה, בגופה, בקולה, בדמותה וביבלותיה על מנת לקדם את עסקיהם, ובספטמבר 2004 אף התפרסמו תמונות עירום שלה באתר פורנו כאשר סיסמאות מחאה מרוחות על שדיה ועכוזה. "מה שאנשים לא רצו לשמוע, הם יראו חרוט על העור שלי", השיבה קנפו למבקריה. "הממסד דפק אותי. ידעתי שאני אדם מת מהלך ואין לי מה לאכול, וחשבתי שמה שנשאר לי לעשות זה להתאבד".

אבל היו נשים שהתקדמו באופן בולט במיוחד בתוך הסדר החברתי הקיים בישראל. אחת מהן היא פנינה רוזנבלום, שחשפה אינספור פעמים בתקשורת את סיפור הסינדרלה הפרטי שלה – מחייה המוקדמים בצריף דל בפתח תקווה, דרך פגישתה המאוחרת עם האב שנטש את המשפחה בילדותה ועד עלייתה המטאורית כאשת עסקים ואפיזודה קצרה כחברת כנסת מטעם הליכוד.

בראיון שהעניקה לשבועון 'לאשה' ב־2006 הצהירה רוזנבלום: "אני רוצה להיות שרה. לא פחות. אני רוצה לטפל בנושאים חברתיים־כלכליים ומקווה שיום אחד אוכל להשפיע באמצעות כוח הרצון והבולדוזריות שלי". שלוש שנים לאחר מכן פיטרה רוזנבלום 80 נשים שעבדו אצלה כדיילות יופי, והסבירה לתקשורת שדרישת הרשתות לדיילות בסניפים כרוכה בעלות גבוהה שהפכה את התחום לבלתי כדאי עבורה.

בספרה 'פמיניזם זה לכולם' (2000) טוענת בל הוקס, פרופסור ללימודים אפריקאיים ואפרו־אמריקאיים, כי ככל שנשים התקדמו בתוך הסדר החברתי הקיים, מתוך היענות לפיתויי הכוח והמוביליות המעמדיים, פחות ופחות מהן היו מעוניינות לפעול למען פירוק המערכת הזאת. "הדאגה והתמיכה שמפגינות נשים בתוך קבוצות הזדהות אתניות או גזעיות איננה באה לידי ביטוי מול נשים שכלפיהן הן אינן חשות הזדהות, סולידריות או אמפתיה", היא מסבירה. "בתוך זמן קצר החלו נשים בעלות פריווילגיה מעמדית לדאוג לשימור מצב השעבוד של נשים עניות ובנות מעמד הפועלים".

דוגמה נוספת לכך שנשים בעמדות בכירות לא בהכרח חומלות על עובדיהן יותר מגברים בעמדות זהות היא שרי אריסון, שהתכוונה ב־2002 לפטר כ־900 מעובדי בנק הפועלים (ולבסוף ריחמה על 100 מהם) וספגה ביקורת ציבורית נוקבת. יו"ר ההסתדרות דאז, עמיר פרץ, יזם קמפיין שבמהלכו הופיעה על שלטי ענק הסיסמה "שרי אריסון צוחקת, 900 משפחות בוכות". שלי יחימוביץ', אז עדיין עיתונאית, הייתה בין אלו שהתקוממו במיוחד מול פיטורי הענק. רני רהב, איש יחסי הציבור ששירת נאמנה את הממסד הקפיטליסטי, לא חסך שבטו מיחימוביץ', שהעזה לצאת נגד הלקוחה שלו אריסון, כשאמר עליה: "היא רעה, רעה, רעה". זמן לא רב לאחר מכן צצה ב'ארץ נהדרת' דמות בשם חלי גונזלס, בגילומו של טל פרידמן, שהתאפיינה בנוקשות אידיאולוגית, קפריזיות מתפרצת, לוחמנות וטרחנות, ולא חדלה "לצאת חוצץ" נגד כל עוולה אמיתית או מדומה.

יחימוביץ' הצליחה, יחד עם ח"כ זבולון אורלב, להעביר כחברת כנסת את "חוק הקופאיות", המאלץ את המעסיק לאפשר לעובדיו לשבת במקום עבודתם. במקביל הגיעה למסך קופאית בולטת במיוחד, אף היא ב'ארץ נהדרת' – לובה, זבנית ממורמרת ונרגנת ("אין עבֵדה, אין שפה, קשה, קשה"), החובשת פאה בלונדינית מתולתלת, חלוק אדום המכופתר ברישול, משקפיים עבים וליפסטיק אדום בוהק, ואינה מסוגלת לסבול אף הפרעה בתהליך הקנייה. לובה תפקדה הן כקורבן עילג ומתבכיין, והן כמי שמקַרבנת את זולתה, באופן גס וצעקני במיוחד. הדמות הפופולרית דרדרה עוד יותר את הדימוי של מאות אלפי מהגרות דוברות רוסית בחברה הישראלית, שבגללה נאלצו להתמודד לא רק עם דימוי "הזונה" אלא גם עם דימוי "האנטיפתית".

באותו עשור, עם פרוץ עידן הריאליטי גם בישראל, החלו נשים "רגילות" לחדור את מעטה האנונימיות ולהפוך לאייקונים פופולריים. אם גיבורת הריאליטי הראשונה, נינט טייב, עוד נחשבת קורבן של השיטה, סמל לאשליה פריפריאלית בוסרית שטומנת בחובה אפשרות לכבוש את העיר הגדולה אך נכנעת להיטמעות הפתיינית תוך השלת כל ממד אותנטי מאישיותה המקורית ועד להכנעתה תחת נטל התואר "המאמי הלאומית", הרי שדווקא הנשים שמצאו את עצמן בבית 'האח הגדול' הצליחו להביא משהו חדש למסך: עינב בובליל נשאה ביחד עם אביה את דגל המזרחיוּת במאבק נגד האשכנזים, ה"פרידמנים", גם אם לא תמיד הסגנון מצא חן בעיני כולם; אורטל בן־דיין ניהלה מלחמת פמיניזם קצרה עד שהודחה; טל גלבוע הצליחה בכישרון רטורי להביא לשולחן את אג'נדת הטבעונות; שפרה קורנפלד המאופקת והאינטליגנטית מינפה את זכייתה לקריירה ספרותית בניגוד גמור לעיקרון 15 דקות התהילה של פליט הריאליטי הממוצע. ובאופן כללי, למרות שבכל פריצה לשידור החי של ערוץ 2, נדרש מהן מפורשות "נא להתנהג בהתאם", אותן נשים עשו הכול כדי להמשיך להתנגד, להיאבק ולמרוד.

2015: בדידותה של חנין זועבי והדרתה של עדינה בר־שלום

האישה המיינסטרימית של תחילת העשור הנוכחי מיואשת ואפופת יגון בעקבות שריפת הענק בכרמל. היא התעצבנה על משט ספינת המרמרה, שבו ניסו פעילי שלום טורקים ובינלאומיים, כולל ח"כ חנין זועבי, למחות על הסגר שהטילה ישראל על רצועת עזה בניסיון למנוע הזרמת נשק לחמאס. כעבור שנה התחלף הייאוש בתקווה, והמיינסטרימית הקפידה להגיע לכל ההפגנות של אנשי המחאה החברתית והביעה הזדהות עם מאהל רוטשילד ומאהלים נוספים שהוקמו ברחבי הארץ תחת הסיסמה "ב' זה בית". היא הקפידה להגיע לכל מופעי האמנים, כולל המופע של שלמה ארצי ליד הקריה בתל אביב, וחשבה שהנה, "האביב הישראלי" עוד רגע כאן וממשלת נתניהו תחדל סוף־סוף מאטימותה החברתית ומהתנשאותה הכלכלית על השכבות המוחלשות. המיינסטרימית צהלה ושמחה על שחרורו של גלעד שליט משבי החמאס במחיר שחרורם של 1,027 אסירים ביטחוניים שחלק לא קטן מהם עם דם על הידיים. היא גם תמכה במבצע 'עמוד ענן', במהלכו נורו על ישראל 1,506 רקטות, שגרם למיינסטרימית לרוץ למקלט לפחות פעמיים ביום ולהמשיך לחזק מהעורף את הממשלה ואת אנשי צה"ל. בבחירות 2013 נזכרה המיינסטרימית במחאה החברתית, ביקשה להעניש את הקפיטליזם הדורסני של נתניהו, ולפיכך הצביעה בעד הקפיטליזם הדורסני של יאיר לפיד.

בין הנשים פורצות הדרך הבולטות בשנים האחרונות ישנן שתי דמויות המשתייכות לקבוצות מיעוט: ח"כ חנין זועבי ועדינה בר־שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף. בשנים האחרונות הוכרזה זועבי כ"מכשפה" הכמעט רשמית של מדינת ישראל. הח"כית שהשתתפה במשט המחאה של ספינת המרמרה הפכה בן לילה לדמות השנואה ביותר על ישראלים רבים. העוינות כלפיה גברה בעקבות התעקשותה לגלות הבנה כלפי הפלסטינים חוטפי שלושת הנערים היהודים בשטחים בשנה שעברה: "הם לא טרוריסטים, גם אם אני לא מסכימה איתם", אמרה זועבי. "הם אנשים שלא רואים פתח לשנות את המציאות שלהם. הם נאלצים להשתמש באמצעים האלה עד שישראל תתפכח קצת". גם אם רוצחי הנערים נחשבים בעיני זועבי לנכבשים מיואשים, אמירה כמו "הם לא רוצחים" בראיון לתחנת רדיו ישראלית אינה מעידה על תבונה פוליטית יתרה. ברשתות החברתיות היא מתוארת לעתים קרובות כמכשפה צוררת יהודים שיש להיטפל באופן הפולשני ביותר לחייה האישיים, למצבה המשפחתי, לרווקותה ולמצב בתוליה – הסתה גזענית שאף הובילה להתזת מיץ על פניה כשהתארחה במכללה למשפטים ברמת גן.

בציבור החרדי, המנהיגה המשפיעה ביותר בעשור הנוכחי היא בר־שלום, שהקימה מכללה ירושלמית גדולה להכשרה מקצועית של נשים חרדיות. היא התבטאה באומץ בזכות יוזמת ז'נבה ונסיגה ישראלית לגבולות 67', ומתנגדת בקול להדרת נשים חרדיות באוטובוסים. "שאבתי את האומץ מאבא", אומרת בר־שלום ל'ליברל'. "אבא מרד בהרבה רבנים גדולים שהיו המרא דאתרא בדורותיהם, והוא החליט מה שהחליט, והתעלם מהפסיקות שלהם לחלוטין. הוא היה הדוגמה הכי טובה. שמעתי אותו מדבר בנושאים האלה, ושאבתי את האומץ מהפסיקה שלו".

את מגדירה את עצמך פמיניסטית?

"במובן מסוים כן. למה אני אומרת 'במובן מסוים'? מהסיבה הפשוטה שפמיניסטית חושבת קודם כל על עצמה ורק אחר כך על המשפחה שלה. אני חושבת קודם על המשפחה שלי ורק אחר כך על עצמי. אני לא אפגע במשפחה שלי.

"התרגלו לזה שאנחנו צריכות לשמוע ולשתוק. התורה מייחסת לשתיקה משמעות של חוכמה, סייג לחוכמה שתיקה, אך אצלנו בבית התייחס אבי לדעתן של בנות בדיוק כמו לדעתם של בנים. מעולם לא שמענו ממנו איזושהי ביקורת על אישה שמביעה עמדה או דעה. הוא בדרך כלל ביקש לשמוע את דעתה של אמא, וכאשר אנחנו, בנותיו, בגרנו, הוא שאל גם לדעתנו. אבי לא היה בין אלה שהדירו נשים".

בכל זאת, היו נשים שהרב עובדיה יוסף לא סבל. איך את מסבירה את הכרזתו לגבי שולמית אלוני, "ביום שתמות צריך לעשות משתה"?

"מצד אחד, הוא אמר את הדברים הקשים האלה, ומצד שני, הוא כתר לה אינסוף כתרים של אישה מלומדת, אישה טובה שיש ללמוד מנדיבות הלב שלה. אבא שלי היה גם וגם. כשאדם עשה מעשה שהשחיר, הוא השחיר, וכשאדם עשה מעשה שהלבין, הוא שיבח אותו".

את מייחלת ליום שבו גם נשים חרדיות אורתודוקסיות יוסמכו לרבנות?

"לא נראה זאת בימינו. אני חושבת שהחינוך החרדי וגם הרבנים לא יקבלו זאת. מאחר שהאישה היא רכה יותר, יש פחד שהיא לא תפסוק כהלכה, היא תערב רגש. למשל, כשעני ועשיר רבים על כסף, ייתכן מאוד שהיא תמליץ שהעשיר ייתן את כספו, מתוך רחמים, ולא תפסוק כהלכה. אישה גם פסולה לעדות, ולכן לא יכולה להיות רב שפוסק הלכות. הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה שבה נאמר 'אלה החוקים והמשפטים'. מה ההבדל? 'משפט' אתה יכול להבין, ו'חוק' אתה צריך לקבל כלשונו, גם אם אתה לא מבין אותו. מאחר שאני יראת שמים, אני מקבלת את החוק הזה ולא מערערת עליו".

–

קשה מאוד להיות אישה סוררת, מורדת, פורקת עול ובלתי ממושמעת בחברה הישראלית. נשים מחליטות לפרוק עול ולפרוץ דרך, על אף הסטיגמות, כיוון שהן חשות שאינן יכולות להמשיך לשתוק מול מערכות כללים צבועות ומפלות. כמעט מרגע הולדתן, נשים לומדות כיצד לציית לנורמות שגברים המציאו וכופים עליהן ללא רחמים: לחשוף את הגוף או להסתיר אותו, לצבוע את פניהן או להסתיר את שערותיהן, לשמור את בתוליהן או למהר להיפטר מהם, לרזות או להשמין.

אי הציות של נשים לדיכוי המופעל עליהן הוא עניין יחסי. פתיחת מכללה גדולה להכשרת נשים להיי־טק, למשל, אולי נתפסת בציבור החילוני כדבר של מה בכך, אך בקרב ציבור הנשים החרדיות זו ממש מהפכה. בדומה, צעדה של אם חד־הורית קשת יום ממצפה רמון לירושלים אולי נתפסת על ידי ציניקנים כמעשה פתטי, אך עבור נשים מזרחיות קשות יום בערי הפיתוח, שלעתים נדירות בלבד מוגש להן המיקרופון, זהו מעשה אמיץ מאין כמותו.

אין טעם להלל באופן אוטומטי כל מרידה, רק משום השתייכותה של המורדת למין הנשי. מרדנות רק לשם מרדנות, שאינה מתבססת על צדק, היגיון והומניזם, היא פתטית ואף מסוכנת ממש כמו תמיכה באישיות ציבורית כלשהי רק מכיוון שהיא אישה, או רק מכיוון שהיא כותבת ביד שמאל, או רק מכיוון שהיא אוהבת צבע ירוק, או רק בגלל גוון הליפסטיק שלה. מאבק נגד דיכוי נשים הוא קודם כל מאבק בעד זכויות האדם, בדרישה להכיר בכך שנשים אינן מכשפות; לאחר שהגברים קיצצו להן את הכנפיים, נותר להן רק מטאטא. הן יכולות להפוך את המטאטא הזה לפגיון בידי אספסוף מוסת, או להבדיל, לשרביט המפזר אבק כוכבים של חמלה, לכלי שימושי לעינוג עצמי ולכלי ניצוח על מלאכת התיקון החברתי. הן יכולות לשנות עולם.

–

• מרימות מסך // דמויות הנשים ששינו את העולם
• הפיכת היוצרות // כך השתלטו הנשים על אחורי הקלעים של הטלוויזיה // לילך וולך