fbpx

איך נתניהו שוב יוצא מנצח? / דנה ויס

0

יש משהו כל כך ראשוני בדרך המחשבה של בנימין נתניהו, שהופך אותה לכל כך קליטה ומשכנעת. בלתי מנוצחת. גם עכשיו, כשמדיניות ממשלת הימין מתנפצת מול הסכינאות ופיגועי הירי. מי שבנה על כך שהציבור יראה שלימין אין פתרון, שלקוסם אין שפן לשלוף מהכובע, וייפול אל זרועות המרכז–שמאל הרציונלי לכאורה, ראוי שיאפסן את התקוות. נתניהו, ארשה לעצמי להעריך בזהירות, לא יינזק בטווח הנראה לעין.

קחו את עניין איראן כמקרה מבחן. נתניהו התייצב מול כל העולם, ומול בת־הברית המשמעותית ביותר לישראל והאשים אותה בלא פחות מהפקרתנו. מה הוא לא אמר על הנשיא אובמה, מה לא תידרכו מקורביו על הקודקוד שהוא בין נאיבי לאנטישמי, שיושב בבית הלבן. כמה כסף ומשאבים הופנו לעניין, כמה תשומת לב וכמה קווים נחצו באופן שבו ראש הממשלה הרשה לעצמו להתערבב בפוליטיקה הפנימית בארצות הברית ולחולל שמות בגבעת הקפיטול; יחד עם הרפובליקאים ונגד נשיא מכהן. ומה בסוף? נאום אחד באו"ם, שבו שינן בפעם האחרונה את הסיסמאות השחוקות נגד ההסכם, ואז הודיע שזהו. חוזרים למסלול ומתחילים לדבר על התמורה. מה נקבל מאותו נשיא, שרק לפני דקה נחשב לשונא ומפקיר ישראל? תקפנו כי היינו צריכים להגן ועכשיו נביא לציבור את הסחורה בלי לשלם מחיר. כי ארצות הברית הולכת לבחירות וכי הרפובליקאים עושים עבורנו את העבודה; ואין אפשרות להגיע לבית הלבן מבלי להתחייב בכל הזדמנות לדאוג לאינטרסים של בעלת הברית שלנו. Win–Win. נתניהו גם דאג שלא ישלם מחיר ציבורי בישראל על הקטטה עם הנשיא.

אותו הדבר קורה עכשיו מול התבערה בשטחים. אותו אבו מאזן ה'בלתי רלוונטי בעליל', שהתפתח לדרגת 'מסית אנטישמי ושקרן', הוא עכשיו אותו אבו מאזן שאשם בכל מה שקורה. פתאום דווקא יש לו השפעה, כוח, יכולת לקבל החלטות. פתאום הציבור הפלסטיני שמתעלם ממנו לכאורה בעניין התהליך המדיני, יוצא עם סכין אל מותו בגלל ההסתה של אותו מנהיג 'לא רלוונטי'. ובמילים אחרות, כשיש ביטחון זה נתניהו ו־30 המנדטים שקיבל. הפיגועים זה כבר אבו מאזן וההסתה ברשות הפלסטינית. Win–Win. נתניהו הוא היחיד שיכול להביא לציבור שקט, ואם אין שקט יש תמיד את מי להאשים. איזה הסבר שלא קשור בנו, שנשמע מאוד ונקלט היטב בקרב ציבור מפוחד במצוקה אמיתית, שהורגל כבר שנים שהאלטרנטיבה היא השמדה נוסח השואה; שהפנים שאין לצפות לעתיד אחר, לתקווה או שלום. לכן אין לבוא בטענות אל המנהיג. כמו שאמר נתניהו לפני הבחירות ברגע של כנות, הציבור לא בוחן אותי על איכות החיים אלא על החיים עצמם.

מבחן ההצלחה, אם כן, הוא ההישרדות במרחב. וברוך השם במרחב הזה יש מספיק צרות, וזה עוד לפני שדאעש התיישבו לנו על הגבול. אי אפשר לבוא בטענות למי שמראש לא התחייב להביא שינוי או תקווה, ולכן גם לא ישלם מחיר פוליטי ברמת מהפך בקלפי על הידרדרות במצב הביטחוני. כמו שלא שילם מחיר נראה לעין מבחינת הציבור בסיפור עם איראן. במקום לשאול איפה יכולנו להיות עם מדיניות אחרת, השאלה הנשאלת היא רק 'דמיינו מה היה קורה אלמלא שיחק נתניהו את השוטר הרע?'. אותו הדבר מול הפלסטינים. יכולים ראשי השמאל–מרכז ללכת בין הטיפות ולטעון שהכישלון נובע מהעדר מדיניות ואופק מדיני, והציבור יגיד רק 'דמיינו מה היה קורה אם נתניהו לא היה שם עכשיו'. ממילא אבו מאזן הזה, הזקן הלא רלוונטי מהמוקטעה, הוא זה שאשם. ממשלת ימין צרה עושה רק את מה שאפשר, כדי לאפשר לנו כאן חיים. יותר מזה, במרחב הזה – כבר הפנמנו – אין למה לצפות.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

.

צילום: מדברים תקשורת, אימג'בנק

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook