הגיע הזמן ליטול את היוזמה בחזרה. לטרור המדיני נגד מדינת ישראל יש מחיר יומיומי כבד – מדיני, כלכלי ותדמיתי. הטרור הזה לא רק גורם לנו נזק בינלאומי, אלא גם מפלג אותנו פנימית, מחזק את אלה שחפצים בנפילתנו ומעניק ניצחונות מורליים לשונאי ישראל בזירות השונות. על כל שקל שאנו מנסים לחסוך היום במערך החוץ של ישראל, אנו עלולים לשלם פי עשרה אם אויבי ישראל יצליחו להעביר רשימות שחורות או חרמות.
אך עם זאת, נראה שבעוד מדינת ישראל מקצה משאבים ניכרים למאבק בטרור הקלאסי, היא נפקדת מזירת הלוט"ר (לוחמה בטרור) המדיני. תקציב המדינה לשנת 2019 שאושר לאחרונה בממשלה מניף גרזן על שירות החוץ, כאשר משרד האוצר קיצץ באופן שרירותי בתקציבו.
איש לא היה שותק מול מצב שבו האוצר היה כופה על צה"ל לסגור גדודי סיור, אך כאשר הוא כופה על משרד החוץ לסגור את המוצבים הקדמיים שלו – הדבר מתקבל בשתיקה. זאת לא הסברה אלא מרכיב בלתי נפרד מהביטחון הלאומי של ישראל, ואם לא נשכיל להבין זאת ולפעול בהתאם, נפסיד במערכה.
יוני 2015. אלו היו החודשים האחרונים שלי כשגריר ישראל באו"ם, ואחרי ארבע שנים שם כבר חשבתי שדבר לא יכול להפתיע אותי. מדי יום מדינות ערב והארגונים המוטים ניסו לפגוע בישראל, ותמיד הצוות שלי ואני היינו דרוכים להיאבק בהם. אך מה שהתפרסם באותו חודש היה שונה. ליילה זרוגי מאלג'יריה, שכיהנה כשליחת מזכ"ל האו"ם לילדים במצבי סיכון, כתבה דו"ח שקבע שבמהלך מבצע 'צוק איתן' ישראל פגעה בילדים עזתים בצורה מכוונת, נרחבת ושיטתית. לא סתם היא בחרה בשילוש המילים הלא קדוש הזה – האשמות אלה, לו היו מאומצות על ידי מזכ"ל האו"ם, היו יכולות לשלוח את ישראל, את מנהיגיה ואת קציניה היישר לאולמות בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג – ICC, המקום שאליו מגיעים פושעי המלחמה הגרועים ביותר. איום כזה הוא לא פחות מטרור מדיני נגד ישראל, והיו לנו 48 שעות לנטרל אותו. הפעלתי מערך תגובה מיידי שכלל פעילות משולבת בשלוש רמות – ראשית, מקבלי ההחלטות בעולם. יחד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו הגענו לנשיא אובמה, ליועצת לביטחון לאומי סוזן רייס ולשגרירת ארה"ב באו"ם סמנתה פאוור. שנית, מקבלי ההחלטות באו"ם, שם הגענו עד למזכ"ל הארגון באן קי־מון, ושלישית, דעת הקהל הבינלאומית, שם ניהלתי קרב תקשורתי ישיר מול אותה ליילה זרוגי. אותה שליחת האו"ם שטענה כי "שגריר ישראל מפעיל לחצים על המזכ"ל לגנוז דו"ח מקצועי של סוכנות או"ם". בסופו של דבר מאמצינו הצליחו ומזכ"ל האו"ם לא אימץ את מסקנות הדו"ח.
.
כל מומחה לטרור יודע להגיד שמטרת הטרור הקלאסי היא לקדם תכלית מדינית, אידיאולוגית או דתית. ליצור אפקט של פחד ובהלה בקרב הציבור, ובכך לאלץ את מקבלי ההחלטות לשנות מדיניות. אותן מטרות נכונות גם למה שאני מכנה ה"טרור המדיני" המופעל נגד ישראל על בסיס יומיומי בזירה הבינלאומית על ידי הפלסטינים, מדינות ערב ולעיתים גם מדינות מערביות. אם נגד הטרור הקלאסי ישראל יודעת להפעיל היטב את הכללBoots on the Ground , הרי שכנגד הטרור המדיני היא עדיין לא השכילה להפעיל לוט"ר מדיני – Suits on the Ground, הפועל בשדה המערכה המודרני.
כפי שלא ניתן להילחם בטרור קלאסי ולנצח במלחמה רק מאחורי מסכי פלזמה במפקדות, כך לא ניתן יהיה להכריע את הטרור המדיני מבלי להיות בשטח ולהפעיל את עקרונות הלוט"ר:
דבקות במשימה לאור המטרה – צר לי לומר זאת, אך בלחימה בטרור המדיני כיום, פעמים רבות מדי ישראל עולה עם גדוד פרשים לקרב שריון. רוב הזמן אנו פועלים באופן תגובתי, לא מסמנים את קו החזית הרלוונטי, לא מזהים היכן אנחנו יכולים להצליח ולא באמת מבינים מהי המשימה ומהי המטרה, שצריכה להיות ברורה: מניעה וסיכול של הטרור המדיני נגד ישראל בזירה הבינלאומית בכדי למנוע פגיעה במעמדה הבינלאומי ובריבונותה.
סיכול משולב – במשך השנים למדה ישראל לייצר מערכה חכמה מול הטרור הקלאסי, שמשלבת שימוש ביכולות הייחודיות של כלל הזרועות. גם לוט"ר מדיני דורש שילוב של מספר מערכים ושיטות, החל מדיפלומטיה בין־אישית "מסורתית", דרך איסוף ועיבוד מודיעין חכמים, שימוש במדיה חדשה וכלה בהנעת משאבים בשטח.
ריכוז מאמץ – הקמת מטה לוט"ר מדיני היא הדרך הטובה ביותר לייצר רציפות, המשכיות ואפקטיביות במלחמה באיום זה. מטה זה צריך להוות את זרוע הפעילות האופרטיבית של משרד החוץ, ולרכז את ממשקי העבודה בין זרועות החוץ והביטחון בארץ לבין נציגויות ישראל בעולם.
את העקרונות האלה יש לתרגם גם לשלב היישום: יישום הלוט"ר המדיני מתבסס על שלושה שלבים פשוטים ומתמשכים המשלימים זה את זה – מודיעין והתרעה, מנופי לחץ ותקיפה.
.
אסור למדינת ישראל להיתפס עם המכנסיים למטה ועליה לאתר פעולות אנטי־ישראליות כשהן עוד בחיתוליהן. הכישלון של מדינת ישראל לתת התרעה מספקת על הפיגוע המדיני שהתקיים בחסות מועצת הביטחון של האו"ם בסוף דצמבר 2016 (החלטה 2334) הוא דוגמה מובהקת למה מודיעין איכותי בזמן אמת היה יכול לעשות. לראיה, במהלך 48 השעות שקדמו להחלטה, כשכבר הבנו את האיום, הצליחה מדינת ישראל לגרום למצרים למשוך את הצעת ההחלטה שלה. תארו לכם מה יכלה מדינת ישראל לעשות עם התרעה ארוכה יותר.
ברגע שמאתרים סכנה מדינית, יש לזהות מנופי לחץ אפשריים, לתקוף ולהגיב מיידית, בין אם עצמאית ובין ביצירת קואליציות עם מדינות החולקות איתנו שותפות אינטרסים. החלטה 2334 היא מקרה שבו נחישות הממשל האמריקאי בראשות הנשיא אובמה, שפעל בצורה אגרסיבית מאחורי הקלעים לגייס מדינות להצביע נגד ישראל (ניו זילנד, אוקראינה ועוד), הייתה מובהקת וכמעט ולא היה ניתן לעצור אותה. עם זאת, לו היה לנו שבוע התרעה, אולי היה ניתן לנצל את האיבה הפוליטית בין פוטין לאובמה. לשכנע את הרוסים בתמורה מסוימת (כמו למשל הסכמה לקיום ועידת שלום בינלאומית במוסקבה) להטיל וטו על הצעת ההחלטה שנתמכה על ידי ארה"ב. אני לא יודע אם היינו מצליחים למנוע את ההחלטה, בדיוק כפי שאין מאה אחוז סיכול של אירועי טרור קלאסי. אני כן בטוח שסיכול יעיל היה גובה מחיר כבד יותר מה"מפגעים".
.
אהבתם? עדין לא מנויים שלנו? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
