fbpx

איך ולמה נפער הסדק בחברה שלנו // יונתן שם־אור

0

האנשים שחיו בפומפיי היו בדיוק כמו אלה שמילאו את מגדלי התאומים. לא היה להם מושג שתכף ייעלמו. אבל היו סימנים מוקדמים. בפומפיי הציפורים ומכרסמי השדה נעלמו הרבה ימים לפני שההר התפרץ. הארכיונים של האף.בי.איי מפוצצים בתזכירים ובמידע שנאסף זמן רב לפני שהמחבלים השתלטו על המטוסים. הם אמנם התרסקו על התודעה של כולם במפתיע, הביטוי "Out of the blue sky" מעולם לא הומחש ככה, אבל שום דבר ביקום לא נולד מאליו. משהו גורם לו. אם יש חושים, מכשירי מדידה, או סתם מישהו שיאסוף וינתח את המידע, אפשר לדעת שתכף תהיה רעידת אדמה, שעוד מעט יתרחש פיגוע ענק, שמשהו גדול מאוד יקרה.

מהפכה גדולה נרקמת עכשיו. היא עוטפת במהירות את העולם כולו כמו קורים על זחל מתגלם. עוד מעט הוא ייצא. המהפכה כבר מתחוללת. השנה הנוכחית תיזכר בהיסטוריה כמו 1916 או 1788. השנה שלפני. שנה אחר כך פרצו המהפכה הצרפתית והרוסית. בעוד שנה־שנתיים העולם ייראה שונה מאוד ממה שאנחנו משערים.

קרל ברנסטין, מצמד העיתונאים (יחד עם בוב וודוורד) שפעם הפילו את הנשיא ניקסון, ישב באולפן של ביל מאהר וניסה להסביר משהו. האמוציות מסביב היו סוערות מדי. זה היה עוד דיון על קמפיין ה#גםאני, וברנסטין השתדל לומר שמוכרחים לראות את הכל בתוך ההקשר. לא היה לו סיכוי. אפילו מאהר האינטליגנטי עד מאוד לא הצליח לגבור על המולת הרגש. אבל ברנסטין צודק. יש הקשר לכל מה שקורה. יש זיקה ברורה בין הנשיא טראמפ, שמאז ינואר יושב בחדר הסגלגל, ובין נתניהו שכבר שמונה שנים נאחז במטבח המתפורר ברחוב בלפור. בין הנשים שמחסלות במשפטי שדה גברים שפעם הטרידו אותן, ובין חברות התקשורת שמעיפות תוך שנייה כל מי שאיתרע מזלו ושמו נלכד. יש קשר בין מיליוני הצעירים שמפגינים ומוחים נגד טראמפ במעצמה הגדולה שמעבר לים, ובין האנשים שמתכנסים כבר שנה בכיכר גורן בפתח תקווה ומשדרים משם בפייסבוק למאות אלפים. יש קשר בין עידן הצדקנות וסתימת הפיות העולבים ברשת, ובין העוצמה הלא נתפסת של כמה חברות ענק שהשתלטו על כל עולם המידע החדש. יש קשר בין אלה למכלי האמוניה, לחורפים המשונים שתוקפים אותנו ביובש, ולקיצים שמתחממים והולכים. יש קשר בין הגידול בעושר האומות, ולפיזור המאוד לא אחיד שלו בין התושבים. יש קשר בין התרפקות על הדת ופריחה של מאות תיאוריות קונספירציה. יש קשר בין הקסם שמושך המונים לדאעש ובין ההתיימנות המעריצה של בני ציפר. הכל קשור. כל אלה אינם רק בקיעי ענק על האדמה המוכרת שעליה צעדנו עד אתמול. הם תוצאה של אותה הצטברות אנרגיית מעמקים שנבנית כבר יותר מ־200 שנה ותכף תתפוצץ על כולנו, כמו תא הסופר־מגמה שמתחת לפארק הלאומי בילוסטון. כשזה יתפוצץ, נהיה בתוך עולם שונה. ומה שתכף יתפוצץ עלינו, זו הדמוקרטיה.

 

מה כבר ההבדל

מרד אישי הוא מקרה נדיר. הוא מתרחש כאשר המצב שבו אנחנו נמצאים נתפס כבלתי נסבל. אין לנו מושג אמיתי מה יקרה כאשר ניפרד מהמצב הזה, אבל אנחנו מרגישים כי ההימור על הלא ידוע טוב בהרבה על הישארות במציאות הקיימת. כאשר קבוצה שלמה מפתחת יחד תחושה כזו, פורצת מהפכה. הן נדירות מאוד בהיסטוריה, המהפכות. חילופי שלטון אלימים היו מאז ראשית התרבות האנושית, אבל אלה הן הפיכות. איזה טוען לכתר מחסל את השליט ומתיישב במקומו על כס המלוכה. המהפכה הדמוקרטית הראשונה הייתה בצרפת. היא התרחשה כמעט 20 שנה אחרי מה שקרוי, בטעות, המהפכה האמריקאית, אבל שם זה היה בעצם מרד של נתינים שהחליטו לא לשלם יותר מיסים למלך שישב בלונדון. מרידות כאלה, כמו שאנחנו יודעים מההיסטוריה היהודית, הן עניין עתיק ונפוץ.

המהפכה הצרפתית הביאה את הדמוקרטיה לאירופה. יחד עם מורשת המרד האמריקאי והכרזת העצמאות, ותוך הצצה אל הנעשה באי הבריטי שפיתח בהדרגה שלטון מתון במשך 800 שנה, נוצר דפוס חדש. אומות לאום שמנהלות את ענייניהן באמצעות פרלמנטים וממשלות שנבחרות בידי העם. פותחו הרבה מאוד שיטות וטכניקות ליישום העקרונות האלה. הדמוקרטיה הייתה חלקית, ללא השתתפות של נשים, עניים וכמובן עבדים (בארה"ב), וזה לא היה רציף. הדמוקרטיה נסוגה פעמים רבות במשך 228 השנים שעברו מאז שהמוני פריז החריבו את הבסטיליה. היא נמוגה והתגלתה, נמוגה והתגלתה, כמו טבוע שמוציא את הראש מהסערה ושוב צולל. זה קרה בצרפת עצמה, באיטליה, בגרמניה, בספרד, בעוד מקומות רבים. היא הציצה לשנייה ברוסיה, עם קרנסקי והמנשביקים שלו, עד שלנין והבולשביקים חיסלו אותה אחרי שמונה חודשים. הדמוקרטיה היא היצור החברתי המורכב ביותר בהיסטוריה, ולוקח לו המון שנים עד שיהיה מסוגל לצעוד וללכת בלי למעוד.

אחרי מלחמת העולם השנייה, ובעיקר מאז שברית המועצות נעלמה, נוצר רושם כי היצור החדש כבר גדול מספיק כדי לרוץ. הוא גבר בכל המלחמות על כל האויבים שלו, והוא הצליח, כלכלית, יותר מכל מתחרה באקו־סיסטם הפוליטי של העולם. כאשר התחלף המילניום כולם עצרו את הנשימה. האם באג 2000 יקריס את כל מחשבי העולם. זה לא קרה. במקום זה, התגלה באג אחר, חמור בהרבה. משהו עמוק ויסודי בשיטה הדמוקרטית הפסיק לעבוד. השלטון, התברר לנו, גם זה שאנחנו בוחרים במו ידינו, לא מצליח לייצג אותנו. למדנו לומר שזו אולי שיטה גרועה, אבל היא טובה מכל האחרות. הדור הצעיר פחות מתחבר לתובנה הזאת. אלה שמפגינים עכשיו נגד טראמפ בקמפוסים של אמריקה, בכלל לא טרחו להצביע עבור היריבים שלו. לא לסנדרס, בטח לא להילרי קלינטון. מה זה כבר משנה באמת.

 

המלכוד

הדיונים הלא נגמרים על מדינה שהיא יהודית־דמוקרטית הם כמו הרצאה בקונגרס נוירולוגים על תליית שיני שום במטבח כאמצעי לשיפור הזיכרון. זה אולי מסייע כמו כל תרופת פלצבו, אבל עצם השיח לא שייך למחקר המדעי. הדמוקרטיה חיסלה את התפקיד המרכזי של הכהונה הדתית. אלוהים כבר לא מלך מלכי המלכים. מי שהחליף אותו בתפקיד המושח הוא אתה. פתאום, על תקרת הקפלה הסיסטינית יושב אדם ושולח יד בוראת אל אדם כמוהו. הדמוקרטיה שסילקה את האל מוועדת המינויים היא חילונית מלידה.

הכמיהה המחודשת לדת לא מעידה על ריקנות עגלת החילונים, אלא על משבר בדמוקרטיה. אם רוצים להחליף אותה במשהו אחר, סימן שהיא לא מספקת יותר את הסחורה השלטונית, לא הרעיונית. לב הרעיון של השיטה הדמוקרטית איננו רק הטכניקה שבה ממנים את השליט, אלא זכויות הנשלטים. האזרחים. הפרט הוא המרכז, ואין שום פרט נעלה או נחות מהיתר. ההבדלים בין הדמוקרטיות וכל סוגי המשטרים האחרים, כמו גם השיטות הדמוקרטיות עצמן, ממלאים אינספור ספריות ועבודות דוקטורט. אבל למרות כל אלה, מבקר ליום מכוכב אחר שיצטרך לדווח לאנשים בבית על אופי השיטה החברתית בכוכב הכחול, יסכם אותה במשפט אחד. כולם חיים שם תחת שלטון שגם דואג לאזרחים שלו וגם אומר להם מה לעשות.

כמו בגן הילדים, גם כאן יש אבא של שבת, אבא של המדינה, וכמו בגן, הוא מתחלף כל פעם. אבל המבנה היסודי, הבסיסי, לא שונה מאז שראש שבט הציידים־לקטים שם על הראש שלו כתר של זנב שועל והכריח את כל השאר למלא פקודות. מה שהשתנה הם החוזים. בעבר, השלטון היה תלוי בקיום חוזה בין המלוכה, האצולה והצבא. בדמוקרטיה, כמו בביטוח הישיר, דילגנו על שוקה. יש חוזה בינינו ובינם, אלה שנמצאים שם למעלה.

פעם, כאשר הופר החוזה בין המלך לאצילים שלו, עשו הפיכות. הדמוקרטיה יצרה מלכוד גדול. גם בה הפיכות ממשיכות להתרחש כל הזמן, בכירים במפלגת השלטון מעיפים את המנהיג שלהם ומחליפים אותו בקנוניות מסדרון, בהלשנות למשטרה או סתם בלכלוכי פייסבוק. אבל אי אפשר לבצע מהפכה במשטר דמוקרטי. העם לא יכול לעלות על מוסדות השלטון. אם זה קורה, הדמוקרטיה מתה. זה המלכוד.

כאשר השליטים בדמוקרטיה מפרים את החוזה עם האזרח, מחליפים אותם בבחירות. כאשר גם המוחלפים ממשיכים להפר את החוזה הזה, מחליפים גם אותם. כאשר החילופים האלה מתרבים ונערמים לאורך כמה עשרות שנים, ובכל זאת דבר לא משתנה, המהפכה בדרך. שאלת־תשובת ההתנצחות הרגילה, "מה, מי שיחליף אותו יותר טוב?", היא עדות למצב הגסיסה של השיטה. כאן אנחנו נמצאים.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook