פרולוג

תארו לכם, רק דמיינו, עולם מופלא שבו ילדים חוזרים הביתה מבית הספר ופשוט יוצאים להרפתקאות החיים הפרטיים והסודיים שלהם; משליכים את הילקוט איפה שהוא נופל בסלון, בועטים את הסניקרס בלי לטרוח לפרום שרוכים, עולים על זוג אופניים זרוק ומודיעים "נחזור כשיחשיך". ככה, בלי שעון, בלי טלפון סלולרי, בלי עניינים. פשוט נחזור כשיחשיך ויהיה בסדר. זה לא עולם דמיוני, הוא רק נראה ככה היום, ממרחק כמה עשורים משנות ה־80. יהיה פשוט בסדר, כי הכל היה בסדר, אז. בלי חגורות בטיחות, בלי כריות אוויר, בלי שומרים חמושים בבית הספר, בלי בדיקת תיקים בכניסה לקניונים. ילדים חופשיים חוצים כבישים בריצה מופרעת, מוגנים בכוח הביחד.

גם אם זה לא היה בדיוק־בדיוק ככה עבורכם במציאות, כך לפחות זה נראה לפי הטלוויזיה, לפי הסרטים של שבת בבוקר בקולנוע, שחיבקו את ילדי החורשות, ילדי הבחוץ (ילדי ה"למטה" בגרסה הישראלית של אותן שנים), והראו להם את עצמם. לכאורה לא היו מבוגרים חורשי רע, לא הייתה צרה שאי אפשר לה, שום דבר לא עמד בפניך ובפני החבורה שלך. והייתה לך חבורה כמובן; ילדים אחרים שערבבת איתם דם בקצה אצבע מלוכלכת, שחלקת איתם מכשירי ווקי טוקי (או אם לא היה לך דוד מאמריקה, לפעמים אלו היו פשוט שני גביעי קוטג' עם חוט שעבר דרך חלונות השיכונים), וחיפושי אוצרות והתגנבויות והברזות מבית הספר. וגם כשהייתם דחויים, הייתם דחויים יחד. וגם כשהתאהבתם – התאהבתם יחד. ולא היו עוד חברים כמו אותם חברים, של ילדי שנות ה־80. "רכים כמו פרחי לוטוס וקשים יותר מאבן", כפי ששרה ג'ואן באאז על אותם ילדים לפני שהם שכחו שהיו פעם לוטוס וזכרו רק את קשיות האבן.

חלק מהעניין של לגדול בשנות ה־80 הוא שהסביבה לא התאימה עצמה לילדים, הילדים הם אלה שהתאימו עצמם לסביבה; כמעט בלתי נתפס היום בסביבת ההורות החרדתית העירונית של שנות האלפיים שבכלל שרדנו, אבל עובדה ששרדנו. עם מגלשות לא בטיחותיות שעשויות מחלודה וטטנוס, המשליכות אותך בחבטה על משטחי חצץ ושברי זכוכיות ובשום אופן לא משטחי הנחיתה הקופצניים והנעימים של היום. עם דודים שמעשנים סיגריות לתוך נחירי הפעוט שלך ונותנים לך שלוק וויסקי כי זה "יהפוך אותך לגבר".

אף אחד לא חשב אז על קסדות לרכיבה על אופניים, על מקדמי הגנה נגד השמש הצורבת, על הגבלת שעות צפייה בטלוויזיה או על ריטלין. לכולם היה מפתח תלוי על הצוואר, לחם על השיש ושוקולד השחר במקרר, יש שיעורים לעשות ואז אפשר לרדת למטה לשחק עם יונתן, ואל תמותו או תיפצעו קשה מדי עד שאמא ואבא חוזרים הביתה, ובכל מקרה היוד והפלסטרים נמצאים במגירה השנייה בחדר האמבטיה. למעשה, ההוראה הבטיחותית היחידה שקיבלנו הייתה להשתדל שלא להינעל בתוך מקררים ישנים נטושים בחורשות ובשום אופן לא להרים עטים מהרצפה כי לאש"ף יש משום מה אובססיה עם פיזור עטים מתפוצצים.

פרק א: סרט לכל ילד

ובין המציאות והדודים מאמריקה, שמדי פעם הגיחו עם מוצרים זרים שמדיפים ריח של האפשרויות הבלתי מוגבלות, היה הקולנוע. בעיקר קולנוע, ומעט מאוד כבלים לא חוקיים ששידרו את 'רוקי' שוב ושוב. ובקולנוע, שנות ה־80 היו השנים הטובות של הילדים; סרטים שעשו אנשים שזכרו את החיים הסודיים של ילדים, העריכו וכיבדו אותם כחיים ששווה לחיות אותם ושווה לספר עליהם.

הטלוויזיה, שהייתה רק ערוץ אחד, יותר דיברה על הילדים ומעליהם, וניסתה לחנך או להשכיל או למשטר. אבל שבת בבוקר בקולנוע, כבילוי שהיה די נפוץ, הביאה קולות אחרים לחלוטין. ואילו קולות הם היו, איזה תור זהב ילדי ונערי שזה היה. צלולואיד שהתמזג עם הדנ"א שלנו ושינה אותו כמו ש – אילו מוצרי תרבות כבר שינו אותנו באותו האופן מאז?

שנה אחר שנה, הנפיקו שנות ה־80 קלאסיקות מודרניות עבור קהל הביניים (כבר לא פעוטות, ורגע לפני בריזת נעורים), שנדמה שקצת הוזנח מאז. באייטיז, העשור הראשון והמלא של עידן הבלוקבאסטרים, היו סרטי הרפתקאות, והיו סרטי קיץ, וסרטי אימה, והוא התחיל ונגמר בשני סרטי גיבורי־על – ולא סתם גיבורי־על, אלא שני גיבורי־העל החשובים ביותר בתולדות הקומיקס ('סופרמן 2' ב־1980, 'באטמן' של טים ברטון ב־1989). ובין לבין נכתב הטיימליין הקולנועי של האייטיז, והוא הרכיב את התפיסה הילדית שהולכת איתנו במיינד עד היום, ולא היה עוד עשור כזה, וגם אנחנו לאחריו כבר לא היינו אותו הדבר.

1980. עוד בקצה העשור הקודם עלתה הטרילוגיה המקורית של סרטי 'מלחמת הכוכבים', ששינתה לא רק את שנות ה־80, אלא ממש את פני הקולנוע. הסרטים שוחררו באופן מדוד ומחויב לקהל בכל שלוש שנים והכניסו לחיינו לתמיד את לוק סקייווקר, האן סולו, פרינסס ליאה, יודה ודארת' ויידר. בשנת האייטיז הראשונה הופיע 'האימפריה מכה שנית', שלוש שנים אחריו הצטרף 'שובו של הג'דיי', והיקום ישקוט עוד 16 שנים עד שג'ורג' לוקאס יעלה אותו באש עם הוויכוחים המעיקים והבלתי נגמרים על 'אימת הפאנטום'.
1981. 'שודדי הזמן', הסרט של חלק מחבורת מונטי פייתון, התאזרח פחות טוב בישראל ולא זכור במיוחד, אבל הוא היה מחווה נדיבה של חבורת המופלאים הקולנועיים לקהל של ילדים לא פחות מאשר להוריהם. למרבה החרדה והשבח לאל, האייטיז לא הצטיינו בפוליטיקלי קורקטיות, מה שהעמיד במרכז הסרט חבורת גמדים שחוברים לילד אנגלי כדי לנסוע בזמן ולפגוש מנהיגי עולם.
1982. יקום ויצביע באצבע אדומת קצה מי שעבר דרך שנות ה־80 ולא הייתה לו בובת אי.טי קצת מקריפה בחדר. הקסם של 'אי.טי: חבר מכוכב אחר', חוץ מאובססיית החלל והחייזרים שהכתה ביתר שאת באותו עשור, נבע מנקודת הפתיחה האוטוביוגרפית של היוצר סטיבן ספילברג. הרפתקאות אליוט, הילד הרגיש והבודד, עם החייזר הידידותי והמשונה, התבססו על החבר הדמיוני שהמציא לעצמו ספילברג לאחר שהוריו התגרשו. באופן ישיר ועקיף, דאג הבמאי שלא יהיה עוד ילד נטול חבר להעביר איתו ימים קשים.
1983. אי אפשר לטעון ש'פלאשדאנס' הוא סרט ילדים, אבל הוא הצטרף בקלות למוטיב האייטיזי המשמעותי של סרטי "כל דבר אפשרי", שהתחיל עם סדרת סרטי רוקי בלבואה עוד בעשור שלפניו, ונתן גם לילדות חלום בר הגשמה. אלכס (ג'ניפר בילס) היא רתכת קשוחה בימים ורקדנית קשוחה בלילות שחולמת להתקבל לבית ספר לריקוד. כמה מונטאז'ים לאחר מכן זה יקרה. הגרסה הילדית לסיפור החניכה הזה תפציע בהמשך עם 'קראטה קיד' ובגרסת הנערות הלא יפהפיות שאף אחד לא ישים בפינה עם 'ריקוד מושחת'.
1984. 'הסיפור שאינו נגמר', סרט המבוסס על הספר המכושף של מיכאל אנדה, בישר לכל אותם ילדים בודדים, דחויים, יתומים, שיש איפשהו מקום שבו הם גיבורים. וגם שקריאת ספרים זה קול. משהו בסגנון "תקרא – תצליח, להציל יקומים מקבילים". לפני שדחפו לילדים ריטלין ואנטי־ דפרסנטים, צפייה חוזרת בסרט הזה הייתה טיפול מציל חיים. לא פחות.
1985. הייתה זו שנה טובה במיוחד לקולנוע, ולקהל הצעיר שלו בפרט. שנה קולנועית שמניבה את 'מועדון ארוחת הבוקר', 'בחזרה לעתיד' ו'הגוניס', היא לא פחות מנס תרבותי. אפשר להתייחס אליה כאל גרגר החול שמייצג את כל החוף כולו מבחינת התמות שהעסיקו את יוצרי וצרכני תרבות הנעורים בשנות ה־80: האינדיבידואליזם הוא רק חלק מהזהות שלך ("המוזרה"; "העשירה המפונקת"; "הספורטאי"; "החנון", "המופרע"), ולמעשה, אתה חזק כחוזק החבורה שלך. וכן, אתה זקוק לחבורה, כל אחד זקוק לחבורה. זוגות מוזרים הם בסדר גמור, יותר מזה. גם אם מדובר בצעיר הרפתקן ומדען קשיש ומטורף. ומה עוד? הטכנולוגיה תשנה אותנו, ואנחנו מחכים לזה בזרועות פתוחות, וברעד קל בלב. אנחנו עדיין ממתינים לאותו סקייטבורד מרחף, לא שכחנו ולא נוותר.
1986. והנה עוד שנה מצוינת לקולנוע, הפעם במיוחד עבור נערי שנות ה־80 שהתבגרו דרכה. "הספורטאים, האופנוענים, החנונים, הסטלנים, הפריקים, השרלילות – כולם מעריצים אותו", מזהירה מזכירת מנהל בית הספר התיכון של פריס ביולר מהשערורייה שמאיימת להרים ראש ב'שמתי ברז למורה' של ג'ון יוז. וכולם באמת העריצו את נער התיכון המתוחכם, המבריזן, הגאון והנרקיסיסט. בצד השני של חסרי המזל היו נערי 'אני והחבר'ה' הפגועים, הרגישים והמהורהרים, שיוצאים למסע עגום לחיפוש גופה של נער בן גילם.
1987. הסרט 'הנסיכה הקסומה' מצליח בטריק לא פשוט: הוא פונה לילדים בסיפור שלמעשה אין בו ילדים ולא בהכרח נועד להם. זה עובד בגלל סיפור המסגרת שבו סבא חביב מקריא לנכדו סיפור על באטרקאפ, נסיכה יפהפייה (רובין רייט, שהייתה התגלמות כל השאיפות של כל מי שנולדה באייטיז) ואהובה המסור ווסלי. הומור, חוצפה, רומנטיקה ואפילו רמיזות שובבות – מסתבר שכשמתווכים לך הכל כאילו היית אדם אינטליגנטי ולא זאטוט מאותרג זה עובד בכל גיל.
1988. 'ביג' הצליח לעשות עבור ילדים את מה ש'טוטסי' עשה עבור נשים. גם אנחנו היינו קצת כמו ג'וש בסקין (טום הנקס, בליהוק מושלם של ילד־גבר אמין עד קצות השערות), מתוסכלים מזה שמתייחסים אלינו כאל קטנים בזמן שכל מה שרצינו זה להיות גדולים, עצמאיים ומרשימים. אחרי שמכונת משאלות מכושפת ביריד שעשועים הגשימה לג'וש את המשאלה והוא מתעורר בגופו של גבר בן 30, הוא מגלה שיש משאלות שעדיף לתת לזמן להגשים.
1989. זו הייתה שנה של המשכונים. צפינו בהם, אהבנו אותם, אבל הם לא התעלו לדרגת המפגש הראשון עם מושאי הקראש שלנו. צפינו ב'קראטה קיד 2', בהמשך של 'בחזרה לעתיד', בסרט השני בסדרת 'מכסחי השדים', בסרט המי יודע כמה של 'סיוט ברחוב אלם', שהיה מזעזע ולא לגילנו, ובכל זאת התגנבנו אליו. אבל היו גם פנינים, כמו 'ללכת שבי אחריו', שלימד אותנו קארפה דיאם מהו וגם על התאבדויות בגיל הנעורים; ואפילו 'בת הים הקטנה', לפני שלמדנו בדרך הקשה לא לוותר על הקול שלנו בשביל חיבה של בן.

פרק ב: כחומר ביד הבייבי בומר

אלו היו הסרטים, והם היו מופלאים, אבל במה בעצם הם עסקו? מה העסיק אותנו אז? אז, כשהיינו ילדים, לכאורה עול העולם לא על כתפינו, כביכול משוחררים מדאגות. אם נסכים שאמנות היא עיסוק חשוב במה שחשוב, מה היו הנושאים שחשוב היה ליוצרים של שנות ה־80 להעביר? תמיד שאלנו, שטופי נוסטלגיה, איך זה היה עבורנו לחיות כילדים שגדלו אל תוך האייטיז, אבל בעצם השאלה מתחילה עוד קודם לכן – מי היו האנשים שעיצבו את הדימויים שצרכנו. בשביל זה צריך להבין מאילו חומרים היו עשויים היוצרים שהניעו את גלגלי שנות ה־80.

אם לחזור למגרשי המחניים, שם בוחרים בחירות אסטרטגיות לצד בחירות של הלב, נתמקד בג'ון יוז, סטיבן ספילברג וסטיבן קינג (האחרון – בחירת הלב הלא ברורה מאליה, שעוד תנומק בהמשך). שלושת היוצרים הם מדור הבייבי בומרס, שנולדו בארה"ב בין השנים 1946–1964 למשפחות תפקודיות, אבל מודחקות ושמרניות למדי, למודות ופצועות מלחמה (ממלחמת העולם השנייה דרך מלחמת קוריאה ועד מלחמת וייטנאם). ילדי הבייבי בום עצמם גדלו אל תוך מהפכת האהבה של שנות ה־60, התנסו ברדיקליות המחשבתית והמוזיקלית של שנות ה־70, פיתחו תודעה פוליטית וחברתית, התנסו בסמים קלים וגם בהזייתיים, יצאו מגבולות ארה"ב וראו עולם, ובאופן כללי עשו צרות להורים שלהם.

הניתוחים הפסיכולוגיים ההשוואתיים שנערכו על דור הבייבי בום, נטו לייחס להם מאפיינים שאפשר לראות בנקל איך הם משתקפים ביצירות של יוז, ספילברג וקינג, ובכלל באמנות ובתרבות שייצרו בני הדור הזה. פציפיסטים, או רודפי שלום, ובכל מקרה מודעים על בשרם לנזקים בכל המישורים החברתיים והנפשיים של מלחמה. חשדנים כלפי הממשל ונציגי זרועותיו השונות. אופטימיים. מאמינים ביכולת שלהם "לעשות שינוי", בשליחות אישית, בכוח האישי של האדם ושכל דבר אפשרי אם רק תרצה ותשקיע בו מספיק. מעורבים חברתית, תומכי שוויון זכויות והזדמנויות, נרתעים מעוולות חברתיות או מניצול, ממציאי הפוליטיקלי קורקט. נאמנים לילדים שלהם (ולא בהכרח לבני הזוג; דור הבייבי בום שבר שיאים בשיעורי גירושים ובנישואים שניים). מעריצי נעורים, צרכני תרבות צעירה, לא סומכים על "מבוגרים" (כל מי שעבר את גיל 30, כל מי ששכח מה זה להיות ילד). מצטיינים בעבודת צוות, מצטיינים בפתרונות יצירתיים. אלו המאפיינים שנקבעו במחקרים הסוציולוגיים והפסיכולוגיים לדור הבייבי בום. וברובם, הם בהחלט תואמים את מאפייני שלישיית היוצרים הזאת.

ג'ון יוז: מנפץ הסטריאוטיפים של הנעורים

ג'ון יוז לא בהכרח זכה להכרה התרבותית גבוהת המצח שהגיעה לו. הבמאי והתסריטאי, שהלך לעולמו ב־2009, היה אחראי לכמה וכמה סרטי נעורים שהגדירו את שנות ה־80, כמו 'בת 16 הייתי', 'יפה בוורוד', 'מועדון ארוחת הבוקר', 'שמתי ברז למורה' ורבים אחרים. הילד שגדל בפרבר שקט במישיגן העיד על עצמו: "הייתי ילד די שקט. לא היו בנים בגילי בשכונה, אז ביליתי הרבה מאוד זמן לבד, מדמיין דברים. ובכל פעם שכבר היינו משתקעים היכן שהוא, היינו עוברים דירה. החיים רק התחילו להשתפר כשהייתי בכיתה ז' – ואז עברנו לשיקגו. הגעתי לבית ספר תיכון גדול מאוד, ולא הכרתי שם אף אחד".

בראיון שהעניק לכוכבת הסרטים הצעירה שלו מולי רינגוולד ב־1986 (והתפרסם בעיתון הנערות 'סבנטין'), ציין יוז את שתי דמויות מסרטיו שהוא הכי דומה להן: סמנתה, הדמות הראשית ב'בת 16 הייתי' (בגילומה של רינגוולד עצמה); ואליסון, דמותה של אלי שידי, ה"מופרעת" מ'מועדון ארוחת הבוקר', וסיים את תשובתו בהודאה: "הייתי אף אחד". את הסנטימנט הזה, הסיפור של להיות מושא החרדה הנערית האמריקאית – לוזר; ואת חרדת הבדידות, האחרות והשוליות בעולם, יוז תמיד היטיב להעביר בסרטיו. וכמו בביוגרפיה האישית שלו, גם דאג תמיד לייצר קתרזיס של גאולה דרך הביבים. העובדה שמדובר "רק" בבני נעורים אף פעם לא מנעה ממנו לקחת את הסיפור והמצוקה שלהם בשיא הרצינות. "אנשים שוכחים שכשאתה בן 16 אתה ככל הנראה הכי רציני שתהיה אי פעם", אמר בשיחה שקיים עם מבקר הקולנוע רוג'ר איברט על סט צילומי הסרט 'מועדון ארוחת הבוקר', "אתה חושב לעומק על שאלות כבדות משקל".

בעבר סיפר יוז על התגובה הראשונה וחסרת האמון של האולפנים ל'מועדון ארוחת הבוקר'. "הם חשבו שזה יהיה 'חוות החיות' פוגש את 'ארוחת ערב עם אנדרה'", אמר יוז, אבל בסוף ההקרנה קמו המפיקים ולא הוציאו מילה, עד שאחד מהם אמר: "זה חתיכת חרא. זה נורא. פשוט חבורת ילדים בבית ספר, מדברים". הסרט, ששוחרר לאקרנים בפברואר, שמשמש בדרך כלל בית קברות לסרטים שאיש אינו חפץ ביקרם, גרף יותר מ־50 מיליון דולר.

הסיפור של הילד הבודד שנתלש מהפרבר המנומנם במישיגן אל שיקגו המאיימת ועצומת הממדים נסתיים אף הוא בטוב, כפי שאנחנו יודעים מסיפור ההגשמה העצמית של יוז. "לא הכרתי נפש חיה. אבל אז הביטלס הגיעו. זה שינה לי את החיים. ואז בוב דילן שינה אותי. הגיבורים שלי היו דילן, לנון ופיקאסו, כי כל אחד מהם קידם את המדיום שבו הוא פעל, והניע אותו קדימה. וכשהם הגיעו לנקודה שבה הרגישו בנוח, הם תמיד זזו משם".

יוז עצמו ניסה תדיר לזוז מאזור הנוחות שלו, אבל היסטורית הוא נותר בכל זאת ברחבה של סרטי הנעורים. מסך הראיונות שהעניק, נדמה כי יוז באמת ובתמים נדהם מהאטימות של היוצרים לחיי הנפש של נערים ונערות. נערים ונערות "אמיתיים", עם בעיות אמיתיות. "לפתע פתאום יש סרטים על נערים שהם ילדים רגילים", אמר איברט על גיבוריו של יוז, "איזו הקלה אחרי כל אותם סרטים על בני נוער שהם רוצחים, קורבנות, מוטרפי תאווה, מכורים לסקס, זונות, פרחחים, שרלילות ובריונים".

הסרטים של יוז נתנו את הקול המייצג והמענה המנחם לכל אותם סטריאוטיפים. וכדי לסכם את הגישה ההומנית והמכילה של יוז, אפשר לקחת מרפליקת הסיום הנאיבית והיפה של 'מועדון ארוחת הבוקר', אותו חיבור משותף שמגישים יחד מרותקי שבת בבוקר למנהל בית הספר הסדיסטי שלהם: "מר ורנון היקר, אנו מקבלים את העובדה שנאלצנו להקריב שבת שלמה בריתוק כדי לפצות על מעשינו הרעים, יהיו אשר יהיו; אבל כולנו חושבים שאתה משוגע בכך שאתה מכריח אותנו לכתוב חיבור שיסביר לך מי אנחנו. אתה רואה אותנו כפי שאתה רוצה לראות אותנו, במונחים הפשוטים ביותר ובהגדרות הנוחות ביותר. אבל גילינו שכל אחד מאיתנו הוא מוח… וספורטאי… ומשוגעת… נסיכה… ופושע. האם זה עונה על שאלתך? בכבוד רב, מועדון ארוחת הבוקר".

סטיבן ספילברג: הלוחש לילדים האבודים

הקריירה הפילמוגרפית של סטיבן ספילברג החלה כשהיה ילד שצילם במצלמת 8 מ"מ התרסקויות של רכבות הצעצוע שלו. אם הדימוי הזה מוכר לכם, הרי זה מכיוון שהוא זכה ליותר מאזכור קולנועי אחד, ובמיוחד בסרט 'סופר 8' שביים ג'יי ג'יי אברהמס, במחווה לסרטי שנות ה־80 הילדיים של ספילברג, ושהפיק – איך לא – ספילברג עצמו.

'אי.טי', כאמור, הוא לאו דווקא סרט על חייזר שנקלע לכדור הארץ. מבחינת ספילברג עצמו, זהו סרט שתחילתו בסיפור הגירושים של הוריו, ב"ילדות אבודה" כהגדרתו. הסיבה להפיכתו של 'אי.טי' לסרט על חייזר משונה וידידותי נעוצה בעניין הקבוע שיש לספילברג בז'אנר המדע הבדיוני ובתפקידו הסימבולי של אי.טי: "אם יכולת ללמוד לאהוב משהו שנראה ככה", אמר ספילברג, "הרי שזה פתח את היכולות האמפתיות שלך בכל כיוון, מה שכולל החלמה ותיקון הנזק שנגרם מגירושים". עד כדי כך חשוב היה לספילברג הממד האמוציונלי האותנטי של הסרט, שהסצנות צולמו באופן כרונולוגי כדי שצוות הילדים המככב יוכל להגיב רגשית לעלילה המתפתחת באופן שאינו נפגם על ידי קיטוע מלאכותי.

בראיון שנתן השנה ל'גרדיאן', דיבר ספילברג על הסיפורים שהוא אוהב לספר לנכדיו ועל הסיפורים שלמעשה תמיד אהב לספר גם בסרטים שלו – אלו שביים (כמו 'אי.טי' או סרטי 'אינדיאנה ג'ונס'), אלו שהפיק (כמו 'בחזרה לעתיד'), או אלו שהעניק להם את הסיפור הגרעיני (כמו 'הגוניס'). "כל העניין", הסביר, "זה לגרום לילדים להבין שהם יכולים לעשות הכל, שאין דבר שהוא בלתי אפשרי".

בפעם אחרת, בהרצאה שהעביר לבוגרי אחת האוניברסיטאות, אמר ספילברג מה שנשמע כמו תמצית כל היצירה שלו, ובעיקר זו שפונה לילדים ולנוער: "תמיד אמרתי לילדים שלי שהדברים שהכי קשה להאזין להם – האינסטינקטים, האינטואיציה האנושית והאישית – תמיד נלחשים. הם אף פעם לא צועקים, תמיד קשה לשמוע אותם". ובאשר לאינטואיציות של ספילברג עצמו – ככל שהוא מתבגר, הודה הבמאי, נוטה הקול הלוחש הקטן הזה למקומות שפורטים על מיתרי ילדותו. ונדמה שהתפיסה הספילברגית חודרת גם לסרטים שבהחלט לא פונים לקהל הילדים, כמו 'רשימת שינדלר' למשל. אפילו בהם יש תקווה, אם רק יש ילדה קטנה במעיל אדום בעולם שכולו אפור.

סטיבן קינג: מגרש הפחדים הילדיים

סטיבן קינג הוא הבחירה התמוהה בין שלושת היוצרים שעיצבו חלק מתפיסת שנות ה־80 שלנו, ובעיקר חלק מהאופן שבו למדנו לספר את עצמנו דרכם. אבל הוא בכל זאת בחירה הכרחית, וזאת מכיוון שאדם כמו קינג, שתמיד היה מחובר באופן לגמרי לא מתנצל אל האופל שבו, ראה בילדים את הדבר שעוד יציל את העולם מעצמו, מקור של אור בתוך עולם שהחשכה מאיימת לעטוף כל הזמן. בין אם היו אלו הילדים האמיצים עד השתאות בספר מ־1986 שהפך לסרט האימה על הליצן המפלצתי, 'זה'. הילד המיוחד ובעל היכולות הטלפתיות דני טורנס, שבספר 'הניצוץ' יש לו תפקיד הרבה יותר משמעותי וגדול בהנעת העלילה וגם בפתרון הסיפור מאשר בסרט המבוסס עליו. טרישה, הילדה מלאת התושייה, ההולכת לאיבוד ביער בספר 'הילדה שאהבה את טום גורדון'. וכמובן, חבורת הילדים־נערים הבלתי נשכחים, המורכבים ומעוררי האמפתיה של 'אני והחבר'ה', העיבוד הקולנועי לספרו 'הגופה'.

את גורדי, כריס, טדי ו־וורן, שנפגוש על המסך בשנות ה־80, קינג עצמו פגש כמה שנים קודם לכן כשהיה בן 11. הוא למד בכיתה זעירה של חמישה ילדים בלבד, וכל אחד מהם, בשינויים אמנותיים כאלו ואחרים, מצאו את דרכם אל הנובלה 'הגופה'. את קינג עצמו אפשר למצוא בדמות וורן, הילד השמן והדחוי בחבורה. "הייתי טרף להרבה רגשות סותרים כילד. היו לי חברים וכל זה, אבל לעתים קרובות הרגשתי שונה ולא מאושר, מנוכר מילדים אחרים בני גילי. הייתי ילד שמן – 'חסון' בלשון הנקייה שהשתמשו בה בחנויות הבגדים – וגם בעל קואורדינציה עלובה. תמיד האחרון להיבחר למשחקי הספורט. הייתי מבועת ומרותק על ידי מוות. מוות באופן כללי והמוות שלי במיוחד".

בראיון ל'ניו יורק טיימס', סיפר קינג איך החל הרומן שלו עם ז'אנר האימה. וגם הסיפור הזה, כמובן, לוקח אל הילדות המוקדמת: "כשהייתי בן שמונה או תשע, אחי ואני חיטטנו בארגזים שהיו בעליית הגג והכילו דברים של אבי. היו כמה ספרים בכריכה רכה ועל אחד מהם היה ציור של מפלצת ירוקה שזוחלת מתוך קבר פתוח. אחי זרק את זה מיד ואני הסתכלתי וחשבתי: 'זה שלי. אני רוצה לדעת מה זה'. בילדותי רציתי לראות כל סרט אימה שיצא לאקרנים. אחי, הגדול ממני בשנתיים, היה מכסה את העיניים בכובע. אני אף פעם לא כיסיתי את העיניים בכובע".

קינג מספר עוד, כמעט כלאחר יד, שכאשר היה בן ארבע היה עד למותו הנורא של חברו בתאונת רכבת כשהשניים שיחקו על המסילה, ולא היה אף אחד נוסף לידם. אבל הוא לא תולה באותה חוויה איומה את הפסינציה שלו עם מוות, או את הסיפור על חיפוש גופת הילד ב"אני והחבר'ה". הוא אפילו נפנף זאת בראיונות כפסיכולוגיזציית יתר של עיתונאים ומבקרים. כך או כך – אותן דמויות של ילדים שהוא יצר, גם אלו שבסרטי האימה שבפירוש לא נוצרו עבור ילדים, הפכו איקוניות לאייטיז. ועם שאר הדימויים של היוצרים האחרים שבחבורה, הדמויות של קינג הוסיפו לעגל את עיצוב התמות של אותן שנות יצירה.

פרק ג: ובסוף האייטיז – מציאות נושכת

ואז הסתיימו שנות ה־80. כמעט בטריקת דלת. כל אותם דימויי פופ צבעוניים רעשניים, המוזיקה המוגזמת וקצת חסרת המודעות. כל אותם סרטים וסדרות ופרסומות שהורו לצופים "פשוט תעשו את זה!". הסרטים המטופשים ומלאי ההשראה על חבורות של מחליקי סקטים או נבחרות ספורט שפתאום מעפילות לגמר. ההצלחה האדירה של סדרת הפיק מי אפ המושלמת 'תהילה'. כל המסרים החברותיים על הכוח של קבוצה, כמו ב'צוות לעניין'. האפשרות להיחלץ מכל צרה עם קצת תושייה ואביזרים יומיומיים, כמו ב'מקגייוור'. חייזרים ורובוטים ידידותיים, כמו 'אלף' או 'ילדת הפלא'. כל אלו התחלפו בקדרות המהורהרת וברצינות התהומית והנרקיסיסטית של שנות ה־90.

אולפני וולט דיסני השתלטו על נישת סרטי הילדים, בעיקר מצוירים ('מלך האריות', 'אלאדין', 'מולאן'). כבר לא ממש נעשו סרטים משמעותיים לילדים־נערים – אין ממש מה להשוות את 'שכחו אותי בבית', 'לשחרר את ווילי' או 'סטיוארט ליטל' לסרטים שנעשו עבור ילדים בעשור הקודם. ונכון שנעשו גם 'המספריים של אדוארד' ו'בתולות הים' ממש בתחילת הניינטיז, ואפילו 'ברוכים הבאים לבית הבובות' באמצעם, אבל רוב סרטי הנעורים שוברי הקופות ('הצלצול', 'אמריקן פאי', 'צעקה') חזרו לתבניות המעיקות שאליהן התכוון איברט כשהתלונן על כך שבני הנוער על מסך הקולנוע הם רוצחים, קורבנות או אהבלים שטופי זימה.

העולם התחיל להשתנות, במהירות. שנות ה־90 התחילו במלחמת המפרץ. ב־1993 התפוצץ טנדר של אל קאעידה בחניון של מרכז הסחר העולמי, פיגוע שיבשר את קריסת מגדלי התאומים שמונה שנים לאחר מכן. ברואנדה הושמד עם. צ'צ'ניה בערה, גם קוסובו ויוגוסלביה. בישראל, שכמובן לא השפיעה על תעשיית הקולנוע והטלוויזיה האמריקאית, התפוצצו אוטובוסים בערים ונרצח ראש ממשלה. "לרדת למטה לשחק" הפך להיות עניין שלגמרי לא ברור מאליו; לעזאזל, אפילו לעלות על אוטובוס לא. מחשבים נעשו זולים, פתאום לכל ילד שהיה קודם לכן רק ערכת D&D היה מחשב אישי. לפתע היו פלאפונים, וכולם יכלו לתפוס אותך כל הזמן. שעות העבודה התארכו. לטלוויזיה היו יותר ערוצים, כולנו הפכנו מכורי חדשות. הדימויים השתנו. 'מציאות נושכת' היה הסרט של דור ה־X – אבודים, תלושים, מיוסרים ועניים, חיים בתחושת חוסר אונים, שבויים במנטרת ה"אבל מגיע לי", כאילו שהעולם הבטיח משהו שהוא לא מתכוון לקיים. כן, הייתה שר הורוביץ ב'קלולס', וגם טרייסי פליק מ'בחירות או לא להיות', אבל הן היו מין קרטוּן של נערות ששקועות בעולמן המדומיין ולא שום נחמה אמיתית שמדבררת את המצוקות הנעריות.

העולם השתנה ואנחנו השתנינו איתו. הנאיביות של שנות ה־80 נראתה פתאום ילדותית ומטופשת. מה חשבנו לעצמנו? איזו תמימות מביכה. שנות ה־90 היו ציניות ונשכניות, אפילו הטלוויזיה הפכה לכזו. 'סיינפלד', 'חברים', ההומור נעשה מהיר ומצליף. הטלוויזיה שידרה דמויות של בני נוער שכל עול העולם כאילו מונח על כתפיהם הצרות – 'אלו הם חיי', 'דוסון קריק'. נדמה שזרימת תנועת התודעה השתנתה והפכה לתנועה שמבחוץ פנימה, התקבעה מגמה רפלקסיבית של יותר חיטוט עצמי, חיפוש שיש בו אשמים. פסיכולוגיזם מהסוג שסטיבן קינג היה כועס עליו ובז לו. האחר לא היה חייזר או רובוט, אנחנו היינו האחר. ולא הייתה בסוף המסקנה המנחמת שבסופו של יום, אחרי שעות של ריתוק וקצת פסיכודרמה ספונטנית כולנו מגלים שכולנו, כל אחד מאיתנו, הוא מוח, וספורטאי, ומשוגעת, נסיכה ופושע.

 

—

שנות האלפיים לא החזירו את הגלגל אחורה, כמובן. נאיביות שהופרה לא מתרצה לחזור כל כך מהר, אולי בכלל לא. אם העולם השתנה בשנות ה־90, הרי שהעולם בשנות האלפיים השתנה, אבל במהירות גדולה פי כמה. מגדלי התאומים נפלו, הפעם באמת. מבשרים שהעניין הזה של הטרור לא הולך לשום מקום ורק ייעשה יותר ויותר גרוע. האינטרנט, פייסבוק, טוויטר, סלולריים חכמים, שינו אותנו, לשו את החברותיות שבנו לכדי דבר אחר, שונה. ופחות חברותי. אם קודם לכן התמכרנו לחדשות כאילו יש בהן כדי להחזיר איזו מראית עין של שליטה, הרי שעכשיו אנחנו מקבלים אותן היישר אל הווריד, גרפיות ומיידיות. מגמות חדשות החלו, של הגירה מסיבית, גלים של שמרנות, שנאת זרים ולאומנות בכל העולם, בעיקר אירופה וארה"ב, גם עלינו זה לא פסח. והאמנות הגיבה, בטח שהגיבה – במבול של סרטי פנטזיה שייקחו אותנו רחוק מכאן, כמו 'שר הטבעות' ו'הארי פוטר'. במטח פראי של שוברי קופות לעיבודי קומיקס וגיבורי־על, כי מה שאמריקה לא תצליח לעשות במציאות היא תעשה על המסך הגדול ותנצח את העולם ותהיה שוב אמריקה האימפריה הבלתי מעורערת. עוד צצו על המסכים 'המבוך של פאן', סרט הילדים האפל והמטריד שעסק בפשיזם ובחרדה משובו. 'אוואטר' הקודר ומלא האשמה שהצביע עלינו כחברה מקולקלת וזעק: "וזו הסיבה שאתם לא יכולים לקבל דברים יפים!". זה לא שלא היו יוצאים מן הכלל, כמו למשל 'ילדות רעות', אלא שהוא היה, כאמור, היוצא מן הכלל שרק מחזק את הכלל.

לטלוויזיה בשנות האלפיים נהיה זנב תרבותי ארוך כל כך שהיה בה הכל מהכל, אבל הסדרות שיוחדו לנוער היו ברובן שיקוף של מקומות איומים ונוראים שאין בהם שום חסד או חן של ממש – 'ורוניקה מארס', 'אחת שיודעת', 'ה־O.C', 'שקרניות קטנות ויפות'. סדרות על בני נוער מתוחכמים מדי, מבוגרים מדי, עם חיים עמוסים בבעיות שבני נוער בהחלט לא אמורים להתמודד איתן בעצמם. איפה הטרגדיה הזעירה של 'בת 16 הייתי', איפה ההברזות החינניות והלא באמת מזיקות של פריס ביולר?

ומי שסבלו במיוחד מסוף שנות ה־80 היו סרטי הנעורים. הז'אנרים התחלקו לסרטי אימה שמככבים בהם נערים ונערות, סרטי סטלנים כלליים, קומדיות רומנטיות שחלקן פנו וחלקן לא גם לצעירות, אבל לא היה עוד תור זהב כמו זה שג'ון יוז היה כל כך נחוש לגביו בשנות ה־80. נדמה שמה שקרה הוא שדור ה־X, שהתבגר והפך לדור היוצרים, מעוניין יותר בשיקוף של עצמו מאשר בשיקוף הנעורים והילדות שלו. עניין אירוני כשלעצמו כאשר חושבים על זה שהוא הדור שממש התבגר בשנות ה־80 ונהנה מאותם הסרטים, ואוהב להתרפק עליהם כעל דבר שאבד. אבל העובדה היא שמרבית הסרטים, גם אם הם נושקים לנושא, כמו סרטיו של ג'אד אפאטו ('הדייט שתקע אותי', 'חרמן על הזמן') או אפילו 'ג'ונו' של דיאבלו קודי, יש בהם משהו מסוגנן מדי, סרקסטי ומודע לעצמו, אמנם מהנה, אבל מנוכר לעניינים ה"אמיתיים" של הנוער. אפשר לסכם ולומר שאין נערה שמתייחסת כל כך בקז'ואליות להיותה בהריון לא רצוי, ושג'ון יוז כבר היה עושה מזה מסחטת רגשות.

משכך כאבים או החלמה ממש. אפילוג

ומה עכשיו? האם באמת להאמין שאם קלקלנו אנחנו יכולים גם לתקן? ובכן, את העולם כנראה שיהיה קשה יותר לתקן, ובכל מקרה גלגלי היסטוריה לא חוזרים אחורה. גם גלגלי האמנות לא. אבל אפשר אולי בכל זאת למצוא מחדש משהו מאותו סנטימנט תמים, מאותה אמונה מתוקה שאין דבר שאנחנו לא יכולים לו, שחברויות אמת יכולות להציל אותנו, שיש היגיון וסדר קוסמי, שדברים טובים קורים לאנשים ולילדים טובים. ניסיון חמוד שכזה, שהיה מחווה גם לחבורת הבראט פק, הצעירים שכיכבו בכל סרטי יוז והיו התגלמות הנעורים המוצלחים של שנות ה־80, נעשה בסרט 'מכונת זמן בג'קוזי'. הקומדיה המופרעת הזו (בכיכוב ג'ון קיוזאק, בקריצה לשנות הכוכבות שלו באייטיז), מספרת על שלושה גברים אומללים למדי בני דור ה־X, ותיכוניסט מילניאלי אחד, שבלילה הולל במיוחד שכולל אלכוהול, ג'קוזי ומשקה אנרגיה קסום, מגיעים במכונת זמן בחזרה ל־1986. מצוידים בכל ה"ידע" שיש להם על מסעות בזמן ועל האייטיז, הם מצליחים לתקן את כל מה שהשתבש להם בחיים שיש להם בשנות האלפיים, גם אם בדרכים לא בדיוק קונבנציונאליות. הסרט עתיר רפרנסים כיפיים, אבל הוא עושה את מה שאנחנו עושים – חושב על שנות ה־80 במושגים של בני שנות האלפיים.

וזה למשל, בדיוק מה ש'Stranger things' נמנעת ממנו. על הסדרה אמרו היוצרים שלה, האחים דאפר, בפגישה עם בכירי נטפליקס, שהיא "מכתב אהבה לשנות ה־80". וזה בדיוק מה שהיא. ניסיון כן ומלא חיבה לעשות את הקסם הישן והטוב. בלי התחכמויות, בלי ציפוי ציני, בלי קריצה מעל לראשי הצופים. התאומים מאט ורוס, ילידי 1984, מספרים שגדלו על 'הגוניס', 'גרמלינס' וכל שאר סרטי החובה מהאייטיז, וכאשר רצו לעשות בעצמם סדרה שפונה אל כל מי שעשוי, כמוהם, מן החומרים האלו, נדחו על ידי הוליווד המיינסטרימית לא פחות מ־12 פעמים. עד שבאה נטפליקס.

אם איכשהו הצליח ההייפ חסר התקדים של הסדרה לעבור מעל לראשכם, סיפור העלילה, המתרחש ב־1983, הוא פסטיש נהדר של כל מה שהרכיב את הדנ"א של סרטי שנות ה־80. ניסויים בפרנורמליות שנעשים במעבדת רשע ממשלתית; חבורת ילדים דחויים וגיקים שמבלים את ימיהם במרתף במרתונים בלתי נגמרים של משחקי מבוכים ודרקונים; יצור מפלצתי שחוטף ילדים לצד האפל של היקום; ומשפחות מפורקות. זה הרבה מאוד לסדרה אחת, אבל מי ששרד את כל סרטי האייטיז לא יירתע בקלות מן העומס, ולמעשה, חלק מהקסם הוא במשחק הזיהוי של כל הרפרנסים שהאחים דאפר שתלו כמו בתשבץ מציאת מילים.

ברשימה המרשימה מאוד שערך סם אדאמס ב'רולינג סטון', הוא מונה את כל המחוות הקטנות והגדולות של האחים דאפר לסרטי שנות ה־80, מחצ'קונים (בחיי) על לחיי הגיבורים המתבגרים, שלא אופרו ולא פוטשפו, דרך הבחירות המוזיקליות, קריצות למוצרי אייטיז כמו מותגי מזון קפוא ומשקאות קלים, קובייה הונגרית ומשחקי לוח, תסרוקות פארה פוסט, מכשירי ווקי טוקי וכל המרצ'נדייז של 'מלחמת הכוכבים' שאפשר לדמיין, עבור בפונטים שהשתמשו בהם על כריכות ספרי סטיבן קינג, וכלה בליהוק ווינונה ריידר ומתיו מודין, סמלי הנעורים הנחשקים של שנות ה־80. מובן מאליו שהעלילה של 'Stranger things' היא 'הגוניס' פוגש את 'אי.טי', מתנגש ב'אני והחבר'ה', עורך סיבוב פרסה בעלילות 'זה', ומקנח בהתפלשות מסיבית ורטובה בסחי הדביק של 'הנוסע השמיני'. גם הרפרנסים לסרטי הנעורים של ג'ון יוז, שעוברים בעיקר דרך קו העלילה של האחות הבוגרת, הנהדרת והעוצמתית של מנהיג חבורת הילדים, לא נעדרים מן המיש־מש המענג הזה.

מוקדם להתנבא אם אנחנו אכן עומדים בפתחה של תקופה שתחפש ותמצא מחדש את המקום האבוד של תמימות ותושיית ילדי שנות ה־80. 'Stranger things', שזוכה לאהדה עצומה וכבר נמצאת בשלבי ההפקה של עונה שנייה, היא שחזור נהדר, אבל עדיין שחזור. בבחינת ההבדל בין נטילת משכך כאבים ובין החלמה של ממש. יכול להיות שאין מה לייחל לחזרה לאותה נאיביות נעורים, שמדובר בסך הכל בפאטינה המבלבלת שנוסטלגיה צובעת בה את הזכרונות. לא נקים מחדש את מגדלי התאומים, לא נצליח לשכוח את פיגועי הטרור, את סוריה, את דונלד טראמפ או את רצח רבין. אבל אולי בכל זאת, נוכל עוד פעם אחת, לפחות מיינדית, לזרוק תרמיל בפינת החדר, לעלות על אופניים, ולחפש הרפתקאות.

–

• מקרה אישה // הטור של לילך וולך
• תיירות סדרתית // אם צופים מגיעים למקומות נפלאים // מאת רותה קופפר
• 20 שנה ל'הסופרנוס' // מאת רותה קופפר