fbpx

איך ולמה ישראל לא התלכלכה בבוץ הסורי // שמרית מאיר

0

סיפור שקרה לא מכבר.

לפני כמה חודשים הייתי מעורבת בתכנון כנס ראשון מסוגו בארץ, בהשתתפות דמויות רציניות ובכירות ביותר מהאופוזיציה הסורית. זה היה אמור להיות אירוע ה"אאוטינג" של היחסים הדיסקרטיים אם כי אינטנסיביים, שמקיימים גורמים רשמיים בישראל עם אותם גורמים שמעבר לגבול זה שנים. דגל ישראלי, דגל סורי, ירושלים.
לא נכביר בפרטים, אבל זמן קצר לפני האירוע נאלצו המארגנים להכריז על ביטולו, למרות החשיבות הסמלית הגדולה שבעצם קיומו – מנהיגים ערבים נוהרים בהמוניהם לישראל, אתם יודעים.
הסיבה, ניתן לשער, היא המעורבות הרוסית המעמיקה בסוריה וחוסר הרצון להתייצב, בדיוק בעיתוי הזה, באופן מובהק, לצד אלה הנלחמים בבשאר אסד, בן חסותם של הרוסים.
מיותר לציין שהמארגנים, שהשקיעו שנים בטיפוח יומיומי של הציר הישראלי־סורי, חוו רגשי תסכול עמוקים למדי, שאפשר להזדהות איתם בנקל. אבל האמת
היא שהייתי די מרוצה. זה לא הזמן להסתבך עם ולדימיר פוטין.  העניינים עדינים מדי. עדיף להוריד פרופיל. מישהו פה חושב.
ארבע שנים וחצי לתוך מלחמת האזרחים בסוריה, וישראל הצליחה לא להסתבך בה. זה כמעט בלתי נתפס, בהתחשב בעובדה שהמלחמה הזאת שואבת לתוכה כמעט את כל הכוחות המשמעותיים בעולם; שהיא מגיעה לעתים עד הגבול, ואף זולגת מעט מעברו מדי פעם; שזוהי מלחמתו החשובה ביותר של הציר האנטי־ישראלי ביותר באזור, הציר האיראני־בשארי־חזבאללאי, ושיש הרבה מאוד גורמים שמנסים לגרור אותה פנימה.
זה בלתי נתפס גם בהתחשב בכישרון הישראלי המוכח לקפוץ ראש לכל בור בסביבה – מעזה ועד לבנון. מאיזושהי סיבה, בעניין הסורי הוכיחה ההנהגה הישראלית – ובראשה נתניהו, יעלון והצבא – גמישות מחשבתית והליכה אלגנטית בין הטיפות.
גם כשהדרוזים, אחד המיעוטים החזקים והפופולריים בישראל – ובמערכת הביטחון בפרט – ניסו לגרור את צה"ל פנימה, מתוך דאגה למיעוט הדרוזי שאוים על ידי קבוצות אסלאמיסטיות, הצליחה ישראל להכיל את האירועים ולהשתמש בקשריה השקטים עם קבוצות אופוזיציה כדי להגן על הדרוזים.
הדבר עמד כאמור למבחן עם כניסת הרוסים לתמונה, אולם נראה שהמגמה היא לא לדרוך על האצבעות של הרוסים בכל הקשור לשימור שלטונו של בשאר אסד (בעיקר באזור החוף), ובתמורה ליהנות מחופש פעולה נגד איומים ספציפיים של חזבאללה. מבחנים נוספים צפויים בקרוב, עם הניסיונות של חסן נסראללה לגרור את ישראל פנימה (ואולי להשתמש בכך ככרטיס יציאה מהבוץ הסורי) ועם העימות המסלים בין סעודיה לאיראן, שמוריד את הסיכוי להסכם מדיני בסוריה לאפס.
לגישתם של נתניהו ויעלון (שניתן לסכם במשפט "עזבו אותנו מסוריה, בחייכם") יש גם מתנגדים, בעיקר בקרב אלה המטפחים קשרים ארוכי שנים עם האופוזיציה הסורית ורואים בחלקים בתוכה בעלי ברית פוטנציאליים. אלה יטענו שעבר זמנה ושיש צורך לגבש מדיניות קוהרנטית, כזאת או אחרת. הח"מ סבורה שדווקא העמימות היא אחד הכלים המרכזיים בארגזו של מקבל החלטות הישראלי, בבואו להתמודד עם אינספור טריגרים שדוחפים אותו פנימה. יתר על כן, סוג כזה של גמישות מחשבתית ונכונות מינימלית להיכנע לפרובוקציות של ארגוני טרור יכולה, וראויה, להיות מיושמת גם בגזרות אחרות.
ישראל היא אחת המדינות הרלוונטיות הבודדות שלא הסתבכו בבוץ הסורי. נקווה שזה יישאר כך.

צילום: אימג'בנק

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook