פרולוג
דיוויד בואי צדק. אנחנו יכולים להיות גיבורים, רק ליום אחד.
אבל בהמשך השיר, כשאמר שאנחנו יכולים להיות גיבורים לעולמי עולמים, דיוויד בואי טעה.
גיבורים הם עונתיים. כמו תותים, כמו שמיכת פוך, כמו אהבה.
בעיני ההיסטוריה, הנבל של שלשום הוא הגיבור של היום הוא הנבל של מחר. זהו לא עיוות המציאות או תעתוע האמנות. הגיבורים עצמם הם אלה שמסלפים.
גיבורים הם שקרנים. כמו פוליטיקאים, כמו קליף־הנגר, כמו קוקאין. הגיבור של הלילה מסתנוור מהאור. הגיבור של היום פוחד מהחושך.
גיבורים הם חד־פעמיים. כמו קונדום, כמו ניילון נצמד, כמו החיים.
הגיבור חי פעם בספרים מצהיבים ומת עכשיו על מסכים מרצדים.
גיבורים הם מתים. כמו שקיעה, כמו נשיפה, כמו ההווה.
וכשנכחד הגיבור – נותרים רק אנשים רגילים.
צרובים, פגומים, מפוררים. אנשים אמיתיים.
אלו הם אנחנו, האנטי־גיבורים.
פרק א: געגועים לגיבור הכל־אמריקאי
לפעמים הסוגיה התרבותית המפותלת ביותר, כמו חיטוט בדמות הגיבור, יכולה להתחיל ולהסתיים באות אחת; בסיפור הזה – S. זו האות הראשונה בשם המשפחה של הדמות שעומדת בלב הסדרה שטלטלה את הטלוויזיה האמריקאית המפוהקת של תחילת המילניום, ערבבה מחדש את כל המרכיבים המוכרים והשליכה אותם לתוך לבה רותחת של רגשות, מניעים, אנשים וסיפורים שלא נראו קודם לכן על המסך. זו גם האות שצובעת באדום את חזהו של הגיבור הטהור ביותר בתולדות התרבות הפופולרית.
טוני סופרנו יכול לפזול לעבר גלימתו של סופרמן עד מחר, אבל הוא לעולם לא יצליח להיכנס לתוכה. ואולי בכלל זו היא שלנצח לא תוכל להתהדק על גופו, גם אם יגמול עצמו ממכונת העינויים המשמינים שמתכנה המטבח האיטלקי עם כל הזיטי של כרמלה והתפריט במסעדה של ארטי. וגם אם בדרך נס יתחטב במקומות הנכונים ובסופו של דבר יגיע לממדים הפיזיים הדרושים בשביל להיות קלארק קנט, ייוותרו באישיותו של טוני סופרנו כל אותם הפגמים שמפרידים בינו לבין סופרמן כמרחק ניו ג'רזי מקריפטון, עשרות שנות אור מהאפשרות שיוכתר כגיבור.
לאמיתו של דבר, טוני סופרנו כלל לא רוצה להיות סופרמן. הוא מחובר לקרקע, קשור לשורשיו המשפחתיים, האורגניים והמאפיוזיים כאחד. הוא לא אחד שיתעופף מעל כדור הארץ כדי לזהות אנשים במצוקה ולהציל אותם מהנבל התורן או מעצמם. בעיניו, הגיבור האמריקאי האולטימטיבי הוא בכלל גרי קופר. "כיום כולם צריכים ללכת לפסיכולוגים וליועצים ולדבר על הבעיות שלהם", אומר טוני לד"ר מלפי בפגישתם הראשונה, בפרק הפיילוט של 'הסופרנוס'. "מה קרה לגרי קופר? הטיפוס החזק והשתקן. הוא היה התגלמות האמריקאי. הוא לא התחבר לרגשות שלו, אלא עשה את מה שהוא היה צריך לעשות. את מבינה, הם, הפסיכולוגים, לא ידעו שאם יחברו את גרי קופר לרגשות שלו, אי אפשר יהיה להשתיק אותו. ואז 'זה לא מתפקד' ו'ההוא לא מתפקד' – בלבולי מוח!".
גרי קופר הוא התגלמות הגיבור האמריקאי האותנטי. כל התפקידים שגילם בקולנוע, אי שם בין שנות ה־30 לשנות ה־50 של המאה הקודמת, היו של גיבורים קשוחים, שקטים, אידיאליסטים ומוסריים שהתמודדו מול השחיתות הפוליטית והרוע העברייני. הסנטימנט הנוסטלגי שמגלה טוני סופרנו כלפי קופר מכיל בתוכו זלזול כלפי כל מי שאינו מחזיק בתכונות האלה – חוזק, שתיקה עוצמתית ופשוט לעשות את מה שצריך לעשות. כך, במשפט עילג אך מדויק, שמתומצת בפשטות בוטה ואופיינית, ניבא טוני סופרנו את עליית יורשיו על מסך הטלוויזיה – "זה לא מתפקד" ו"ההוא לא מתפקד", או במילים אחרות: דמות האנטי־גיבור.
פרק ב: איך נפלו גיבורים
האנטי־גיבור הוא פנס רחוב מרצד שניצב בפינת סמטת הגיבור ושדרות הנבל. מצד אחד הוא הפרוטגוניסט, הדמות המרכזית בסיפור, ומצד שני הוא ניחן בתכונות אופי קונטרוברסליות. דמותו, כפי שהיא מוכרת לנו כיום, נולדה בסוף שנות ה־90 כיומרה טלוויזיונית של רשת הכבלים HBO, שהשליכה את 'הסופרנוס' לעבר הצופים כמו חתיכת בשר לפני פיטבול טרייר בתקווה שהם יטרפו. והצופים, שהיו המומים אך כל כך רעבים, אכלו עד העצם. 'הסופרנוס', אחת הסדרות הטובות, האפלות, המושחזות והמורכבות ביותר אי פעם, הציגה את האנטי־גיבור הראשון והמשמעותי של תור הזהב הנוכחי של הטלוויזיה. טוני סופרנו הוא מאפיונר סוציופת שמסוגל לרצוח את האנשים הקרובים אליו ביותר ובמקביל להכיל אהבה אינסופית כלפי משפחתו, תוך שהוא נלחם בהתקפי פאניקה תכופים ובשדים פנימיים. הוא בשום פנים ואופן אינו התמונה הראשונה שעולה בניסיון לדמיין את הגיבור האולטימטיבי, אבל הוא גם לא נבל. זוהי דמות שנולדה במוחו של יוצרה, דיוויד צ'ייס, במטרה ברורה שהצופים יאהבו אותה. לפעמים זה היה קשה, אך לרוב אפשרי.
בעשור וחצי האחרונים הפכה דמות האנטי־גיבור לסטנדרט טלוויזיוני בפרט ותרבותי בכלל. הדמויות שמובילות את סדרות הטלוויזיה האיכותיות ביותר היום רחוקות מלהיחשב גיבורים. תכונות הרואיות כמו יושר, אומץ לב ומוסר התפוגגו, ואת מקומן תפסו קווי אופי אנושיים ירודים ומעשים יומיומיים מחפירים שהיו גורמים לגיבורים האידיאליים של התרבות האמריקאית להצטנף בתוך עצמם מבושה. הגיבור תמיד עושה את הדבר הנכון, האנטי־גיבור שואף לטוב אבל יוצר חורבן לכל אורך הדרך; הגיבור בטוח בעצמו, האנטי־גיבור אכול ספקות; הגיבור לוחם גדול, האנטי־גיבור בינוני למדי; הגיבור אמיץ, האנטי־גיבור פחדן ומבוהל; הגיבור אידיאליסט, האנטי־גיבור ציניקן; הגיבור זוכה בכבוד, האנטי־גיבור נרמס תחת מגפי האנושות פעם אחר פעם; הגיבור פועל מיוזמתו אל מול המציאות, האנטי־גיבור מופעל על ידי ההתרחשויות בחייו.
אם נצמצם את כל מה שאנחנו יודעים על האנטי־גיבורים הטלוויזיוניים של תקופתנו, הרי שלא מתקבל על הדעת להתייחס אליהם כאל שלוחה של דמות הגיבור:
מאפיונר רצחני. ברון סמים מניפולטיבי. איש פרסום אלכוהוליסט ורודף שמלות בעל זהות גנובה. שוטר בעל נטייה להשתכר ולבגוד ששובר את כל החוקים כדי לנהל חקירה משלו. פוליטיקאי חסר רסן ומצפון שרוצח את מי שעומדים בדרכו. רוצח סדרתי עם טקסי הריגה קבועים. חייל אמריקאי בשבי אל־קאעידה שעובר הסבה לטרוריסט נגד מולדתו. גזבר שמנצל את מעמדו כדי לשלוט בנתיבי האלכוהול בתקופת היובש. איש יחידה ללוחמה בטרור שמענה והורג אנשים בשם הדגל האמריקאי. אם לנערים מתבגרים שמוכרת גראס ושוכבת עם גברים נשואים. עורכת דין בכירה ששולחת מתנקשים לחסל את בת טיפוחיה. רופא שכלתן שאינו מאמין ברגשות ולא מתעניין בפציינטים שלו. שוטר מושחת שפועל בדרכים משלו כדי להשיג צדק.
הם נשמעים כמו אנשים שלא הייתם רוצים להיות חברים שלהם, כמו אנשים שלא הייתם רוצים להכניס לסלון שלכם. אבל למרות שסגרתם בפניהם את הדלת, הם נכנסו לסלון דרך הטלוויזיה, שבוע אחרי שבוע:
טוני סופרנו מ'הסופרנוס'. וולטר ווייט מ'שובר שורות'. דון דרייפר מ'מד מן'. ג'ימי מקנולטי מ'הסמויה'. פרנק אנדרווד מ'בית הקלפים'. דקסטר מורגן מ'דקסטר'. ניקולס ברודי מ'הומלנד'. נאקי תומפסון מ'אימפריית הפשע'. ג'ק באואר מ'24'. ננסי בוטווין מ'העשב של השכן'. פטי יוז מ'דמג'ז'. גרגורי האוס מ'האוס'. ויק מאקי מ'המגן'.
הקונפליקט המובהק בין התיאורים האנונימיים הקצרים והמטרידים לבין שמות הדמויות שעומדות במרכז הסדרות האהובות הוא הסיפור המרתק של תור הזהב הנוכחי של הטלוויזיה. האשם הבלעדי ביצירת אותו הקונפליקט הוא כמובן האנטי־גיבור.
פרק ג: למות כגיבור ולחיות כנבל
השאלה היא למה אנחנו אוהבים כל כך את הסדרות הקודרות והאכזריות שמציגות את האנטי־גיבור. וכמו בכל דבר בחיים, התשובה הכי קלה תהיה אצבע מאשימה כלפי ההורים. כשהיינו ילדים, אמא איימה שאם לא נגמור הכול מהצלחת יבוא שוטר. אבל אמא שיקרה. השוטר לא בא. מאוחר יותר, כשבגרנו, אבא אמר שאם נעבוד קשה נשגשג כלכלית. אבל גם אבא שיקר. היום אנחנו יודעים היטב שמצב חשבון הבנק אינו בהכרח תלוי בעבודה קשה. מתישהו בחיים עבר איזה חבר טוב, קרוב משפחה או דמות חינוכית וטען שאם נהיה אזרחים שומרי חוק – המדינה תשמור עלינו ונקבל ממנה בחזרה. ובכן, גם הוא שיקר. בסופו של דבר התברר כי העולם והחיים הם לא בדיוק מה שהבטיחו לנו. אם אתה טוב, לא בטוח שתקבל על זה שכר הולם. ואם אתה רע, לא ברור מאליו שתיענש.
על התשתית הרעיונית הזאת נולדה דמות האנטי־גיבור. הגיבורים המוסריים והאמיצים שפקדו בעבר את מסכי הטלוויזיה והקולנוע אינם רלוונטיים יותר. אנחנו מתבוננים סביב, נושאים עיניים לעבר האנשים שאמורים לייצג את האידיאל המושלם, ולא מוצאים אותם. ראשי ממשלות לוקחים שוחד. נשיאים אונסים. שרים, קציני משטרה וחברי כנסת מטרידים מינית. רופאים מוכרים איברים. עיתונאים חוברים לטייקונים. עורכי דין סוחטים לקוחות. גזברים מועלים בכספים.
הגיבורים הפכו עם השנים לסנטה קלאוס, אליהו הנביא, חדי קרן, פיות ושדים – שמענו על זה פעם משהו, לפני שנים, באגדות מילדותנו, אבל אנחנו כבר מזמן לא מאמינים בקיומם. אין יותר לבן או שחור, רק הרבה מאוד גוונים של אפור. הגדרת הטוב והרע מוטלת בספק. הגבולות בין השניים מתערפלים. הדבר היחיד שאפשר להאמין לו משתקף במראה שממול. השיער נסוג, הזיפים מאפירים, הכרס תופחת, הגב מתכופף. תסתכלו על עצמכם ותגלו שאין יותר אנשים מושלמים. אין יותר גיבורים. ובעולם שבו אין גיבורים, מתעצם כוחו של האדם הרגיל, כמוני כמוך. נכון, הוא פגום ויש לו בעיות אינספור, אבל הוא הדבר האמיתי. ואם יש משהו שאנחנו רוצים בחיים – על רקע המציאות הבינונית, האנושות הפגומה וההיסטוריה המדכדכת שמשליכה על העתיד שכותב את עצמו בחוסר אחריות – זה שיפסיקו לספר לנו סיפורים, שיפסיקו לשקר לנו.
בשנים האחרונות סדרות הדרמה הפסיקו לשקר לנו. הן הסתכלו למציאות בעיניים וזרקו את הגיבורים לפח. החופש האמנותי שניתן ליוצרים בעידן הכבלים הוליד סיפורים אמיתיים יותר, דמויות עגולות יותר וגיבורים אפלים יותר, כלומר אנטי־גיבורים. אנחנו רואים בהם גרסה מסוימת שלנו או של אנשים שאנחנו מכירים. יש להם תהיות מוסריות. הם לא תמיד יודעים הכול. הם לא תמיד צודקים. הם עושים טעויות. הם לא תמיד עושים את הדבר הנכון בזמן הנכון. הם אוכלים ומדברים ומשקרים ובוגדים, בדיוק כמונו. כשהם רוצים להשיג משהו, הם לא נותנים לשום דבר לעצור אותם, אבל לא בעזרת תכונות הרואיות אלא בזכות מאבק, בדיוק כמונו. כשאנחנו רואים אותם, כמו שהם, כמו שאנחנו, אין סיבה שנרגיש כל כך רע עם עצמנו.
שבוע אחרי שבוע, פרק אחרי פרק, אנחנו חוזרים לראות את האנטי־גיבור על המסך בתקווה שהוא ישתפר, יעשה בחירה נכונה יותר, יעלה על דרך הישר ויתקדם בעוד צעד קטן לעבר הגאולה. מכיוון שאנו רואים בו גרסה של עצמנו – אין בנו רצון לחזות במפלתו. מצד שני, כשהמעשים שלו, כמו מפולת סלעים, מגלגלים אותו במהירות במדרון החלקלק, אנחנו שואפים לענישה, שהרי על הרוע צריך לשלם. אנחנו חיים בעידן שבו אי אפשר לצאת נקי מכלום. גם אם אתה נשיא, ראש ממשלה, כוכב קולנוע. השאלה היא עד כמה אנחנו מוכנים להתלכלך במרדף אחר הדברים שאנחנו רוצים להשיג.
אין צורך להתנצל על הזדהות עם אנטי־גיבור. אנחנו מטפחים אמפתיה כלפי דקסטר מורגן למרות שהוא רוצח, כי הוא חזה במות אמו כשהיה ילד. אנחנו סובלים בהבנה את העובדה שהוא ממית רוצחים, אנסים ופדופילים על פי הקוד שקבע לו אביו, כי הוא פוטר אותנו מחלאות המין האנושי. אבל כשדקסטר ממציא לעצמו חוקים חדשים וחוצה את הגבול בין עשיית צדק להנאה חסרת שליטה, זה הזמן להתחיל לסלוד ממנו.
באותו אופן אפשר להתייחס גם לדון דרייפר. הרצון לחבק אותו באמצע המצגת לשוקולד הרשי'ז, כשנזכרים בילד שגדל בבית זונות ובחייל שחזר ממלחמת קוריאה הלום קרב, הופך לכעס כלפיו ברגע שמבינים שהוא פשוט לא מתאמץ מספיק להיות אב, בעל, בוס ואדם טוב יותר. זה בסדר לוותר לאנטי־גיבור, אבל עד שלב מסוים. בסופו של דבר, בתוך האפלוליות, אנחנו תמיד שואפים לראות את האור, את הרגע שבו הוא מבין שמשהו צריך להשתנות.
"או שאתה מת כגיבור או שאתה חי מספיק זמן כדי להפוך לנבל", אומר התובע המחוזי הארווי דנט בסרט 'האביר האפל'. המשפט הזה מחדד את השינוי לרעה שחל לפעמים ברגשות הצופים כלפי האנטי־גיבור. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא הסיפור של וולטר ווייט. קל להזדהות עם מורה לכימיה שחלה בסרטן ומוכן ללכת רחוק כדי לדאוג לעתיד הכלכלי של אשתו, בנו בעל המוגבלות ובתו התינוקת. אבל כשהוא מגזים והופך מ'מיסטר צ'יפס' ל'פני צלקת', כפי שניסח יוצר הסדרה וינס גיליגן, למרות אינספור פתחי יציאה שמאפשרים לו לחזור לחייו השלווים, וכאשר הבחירות שלו מחליפות את הנסיבות ומגלגלות אותו במהירות לעבר התהום, זה הרגע שבו אנחנו כבר לא מזהים את עצמנו באנטי־גיבור ומעוניינים שהוא יתרסק.
בסצנה שבה וולטר, בגרסתו ההייזנברגית, נדרש על ידי אשתו להתוודות במשטרה כדי להסיר את הסכנה מעצמו וממשפחתו, הוא פוצח במונולוג זועם: "למי את חושבת שאת מדברת? מי את חושבת שעומד מולך? […] אני לא בסכנה, סקיילר. אני הסכנה! את חושבת שאני האדם ששומע דפיקה בדלת, פותח אותה ונורה? לא. אני זה שדופק בדלת". ברגע שהתגלתה האמת על וולטר ווייט והבנו שהוא מזמן לא עושה את מה שהוא עושה עבור משפחתו אלא בעיקר כדי לספק את האגו שלו, הפך מותו בסיום הסדרה לא רק גאולה עבורו, כי אם בשביל כולנו.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס, פברואר 2016
–
- עם כל הכבוד: האוסקרים המופרכים ביותר בכל שנות הקולנוע | מאת פיני אסקל
- מיני מקסי: 20 המיני־סדרות הכי טובות של המאה ה־21 | מאת פיני אסקל
- כשל סדרתי: על הסדרות שהתחילו כהבטחות ענק והתרסקו בקו הסיום | מאת פיני אסקל
