"אדם הוא כמו רומן: עד העמוד האחרון אינך יודע איך זה ייגמר; אחרת, זה לא יהיה שווה את הקריאה
(יבגני זמיאטין, 'אנחנו')
–
אוטופיה היא לכאורה דבר פשוט וקל להבנה. היא אם כל השאיפות. היא הגשמת הפוטנציאל של הקיום האנושי. היא התגלמות הפנטזיה הקפיטליסטית שנגמרת בישיבה על המזח במכנסיים מופשלים ועם חכה ביד מול קו האופק האינסופי. היא החלום האמריקאי של ההתיישבות בארץ המובטחת, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. היא החלום התנ"כי על מסע מדבר לעבר הארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש. אוטופיה היא הדבר הטוב הזה שיחייך אלינו מתוך החשכה ברגע שנעצום את העיניים, ברגע שנעז להתנתק לרגע מהמציאות ולחלום בהקיץ.
אבל אוטופיה היא גם מתעתעת. היא התשובה של הדייג העני, זה שכבר יושב על המזח במכנסיים מופשלים עם החכה ביד מול קו האופק האינסופי, לכל הרודפים אחר החומר כאמצעי להשיג את המנוחה. אוטופיה היא מזבח השפע האמריקאי המוגזם, היא אינספור מדפים מבלבלים בסופרמרקט. היא מקום שבו תחת מעטה החלב והדבש עלולים להימצא גם עקרבים.
כי הסיפור של האוטופיה הוא עניין של פרספקטיבה. אוטופיה עבור האחד היא סטירת הלחי המצלצלת עבור האחר. הרי מה הן אפשרויות בלתי מוגבלות עבור אדם קשה החלטה ממילא, אם לא אסון; ומה הם חלב ודבש עבור האדם הטבעוני, למשל, אם לא לעג לרש.
וכך, כל אימת שהאוטופיה פרוצה לפרשנויות שונות, או מתקלקלת מבלי שתצליחו לזכור היכן הנחתם את פתק ההחלפה, אזי מתגנבים אליה על קצות האצבעות כל הספקות, מכרסמים בה קשיי היומיום, מטפטפים עליה אגלי הזיעה של הכאן והעכשיו. החיים, פעמים רבות, הם לא בדיוק מה שמכרו לכם, הם לא מה שהבטחתם לעצמכם, הם לא מה שפנטזתם עליו בהקיץ, הם לא מה שחלמתם עליו כשנגעתם ברקיע השביעי. האוטופיה, למעשה, יכולה להתברר מהר מאוד כדיסטופיה.
"ב־2025 האנשים הטובים ביותר לא ירוצו לנשיאות – הם ירוצו כדי להישאר בחיים
(סטיבן קינג, 'הנרדף')
–
אוטופיות אפשר למצוא כבר בתקופה ההלניסטית, בסיפורים על ספנים שהפליגו למקומות מיושבים רחוקים או למקומות בעלי פוטנציאל התיישבות. האב המייסד של האוטופיה היה ככל הנראה אפלטון, שכתב בשנת 390 לפני הספירה את החיבור 'המדינה' (במקור 'הפוליטאה'), שבו תיאר את המדינה האידיאלית בעיניו. אבל מכיוון שאוטופיה היא מושג תלוי נקודת מבט, מקום וזמן, המדינה שמתאר אפלטון בחיבורו היא לא פחות מאשר האבטיפוס של המדינות הטוטליטריות של המאה ה־20, וניתן למצוא קווי דמיון בינו לבין השלטון של היטלר או סטלין. אם מנתחים את 'המדינה' ממרחק 2,400 שנים, המדינה על פי אפלטון מנוהלת על ידי שלטון קשוח, נוגדת את חירות האדם, שולטת על מחשבותיו ועל חייו של האזרח ואינה מיטיבה עמו.
בספרו 'החברה הפתוחה ואויביה' (1945), מבקר הפילוסוף קרל פופר נחרצות את השאיפה לחברה אוטופית על בסיס טענותיו כלפי היסטוריציסטים (תיאורטיקנים של התפתחות תרבותית) כמו אפלטון, הגל ומרקס. פופר טוען שני דברים עיקריים: (1) להיסטוריציזם אין תוקף מדעי; (2) חברה אוטופית היא חברה שאינה ניתנת לשינויים (ויש לכך סיבה פשוטה: אוטופיה היא מצג אידיאלי, מושלם, ואם הכול מושלם הרי שאין סיבה לשנות אותו; ובהמשך לאותו קו מחשבה, כל שינוי באוטופיה יהיה בגדר הרעת המצב). אם מחברים את שני הדברים שאומר פופר, אפשר להבין משהו מעניין לגבי אוטופיות: אין לנו מושג אם החברה האוטופית היא באמת אוטופית, בגלל שאין לתיאוריות האלו כל תוקף מדעי. ואם אנחנו לא בטוחים שזו אכן אוטופיה, וגם אי אפשר לשנות בה דבר, יכול להיות שנדפקנו. פופר, שממש לא רצה שנידפק, ניסה לשכנע את העולם לזנוח את רעיון האוטופיה ולהתמקד בדמוקרטיה.
המונח "אוטופיה" – שלו שתי משמעויות ביוונית: או־טופוס, "שום מקום"; ואיו־טופוס, "מקום טוב" – הומצא על ידי הפילוסוף והפוליטיקאי האנגלי תומאס מור, שכתב את הספר 'אוטופיה' (1516). הספר, שנכתב בלטינית, מגולל את סיפורו של הספן רפאל היתלודיאוס, שמתאר באור אידיאלי את מדינת אוטופיה, בניגוד לאופן שבו התנהלה החברה האירופית במאה ה־16. המשטר המוצג בספר מהווה ביקורת כלפי המדינות הנוצריות ומקדש את הרציונל והשוויון, אף שמור עצמו היה נוצרי אדוק. בעקבות הספר ולאחר שסירב להכיר בעליונותו של הנרי השמיני על פני האפיפיור, נרדף מור על ידי השלטון, הואשם בבגידה ולבסוף הוצא להורג. כמו במקרה של 'המדינה', טענו פילוסופים ליברלים במאה ה־20 כי 'אוטופיה' הוא אחד מאבות התפיסה הטוטליטרית, ואילו פילוסופים מרקסיסטים שיבחו את הספר בתור אחד ממבשרי הסוציאליזם.
אחרי 'אוטופיה' עלתה הפופולריות של היצירות האוטופיות שהתיימרו לתאר איך אפשר לבנות חברה אידיאלית ואיך היא צריכה להיראות. לרוב שכנה אותה מדינה על אי בודד ומרוחק במקום לא ידוע עד שהתגלתה על ידי החוקרים האירופאים, שמצאו אותה יותר מתוחכמת ויותר יעילה מהמקום שממנו יצאו למסעם. השורה התחתונה שיצאה מאותם סיפורים הייתה שהגיע הזמן לשנות את השיטה; יש אי שם חברה טובה יותר עם רעיונות גדולים יותר שצריכים להתפשט ולזרום גם לאירופה.
במרכז האוטופיות עומדים הרציונליזם והמדע. הקִדמה, כך סברו האוטופיסטים הגדולים, תשנה את השאיפות והאינטרסים האנושיים לטובה. האינטלקטואל האנגלי פרנסיס בייקון מתאר בספרו 'אטלנטיס החדשה' (1624) חברה מאושרת בעלת יכולות טכנולוגיות מתקדמות המתגוררת באי שבמרכזו עומד מכון למחקר מדעי. בעקבות רעיונותיו של בייקון הוקמה בלונדון החברה המדעית המלכותית של בריטניה.
הספרות האוטופית הגיעה לשיאה במאות ה־18 וה־19, כשברחבי אירופה החלו לצוץ אישים שקראו את הרעיונות הנשגבים בספרים והחליטו לאמץ אותם גם במציאות. המהפכן הצרפתי רובספייר ניסה להקים מדינה תבונית, להילחם בעשירים ולבטל את הפולחן הנוצרי באמצעות טרור, ואילו נפוליאון החדיר בהשראת האוטופיות שינויים במשטר ובחברה הצרפתית, כמו הקמת המשטרה. באמצע המאה ה־19 נולדה התנועה הקומוניסטית במטרה ליצור חברה אוטופית שתשאיר מאחור את הרעות החולות של החברה הקפיטליסטית ושל החברה האגררית הפרימיטיבית. אלא שבמציאות התברר כי החברה הזאת רחוקה מלהיות אוטופית. הניסיונות של המנהיגים הקומוניסטים ברוסיה (לנין וסטלין), בסין (מאו צה טונג) ובקמבודיה (פול פוט) ליצור חברה מושלמת, נגמרו בטרור אכזרי וברציחתם של עשרות מיליוני בני אדם.
–
"כאשר אדם אינו יכול לבחור, הוא חדל מלהיות אדם"
(אנתוני ברג'ס, 'תפוז מכני')
–
כתוצאה מהייאוש שהתלווה לניסיון להקים חברה מושלמת, צמחה תנועה ספרותית חתרנית שכונתה "אנטי־אוטופיה" ומאוחר יותר "דיסטופיה". המונח "דיסטופיה" (או "קקוטופיה", הלחם של "עולם" ו"רע") נולד בנאומו של הפילוסוף האנגלי ג'ון סטיוארט מיל בבית הנבחרים על המצב הגרוע ששרר באירלנד ב־1868. ספרי הדיסטופיות תיארו את מה שקורה לאותן חברות מושלמות־לכאורה: אם הן מושלמות, הן לא מנסות להשתפר. ואם הן לא מנסות להשתפר, נוצר ניוון. מצב גרוע הוא לא רק הליכה לאחור אלא גם דריכה במקום. ומהו ניוון או דריכה במקום אם לא דיכוי האדם החופשי. ואם יש דיכוי – מי בכלל רוצה לחיות באוטופיה שכזאת. ואם אפילו מישהו אחד לא רוצה לחיות באוטופיה שכזאת, הרי שזו כבר לא אוטופיה.
אוטופיה ודיסטופיה הן אחיות תאומות אך לא זהות. שתיהן מהוות ביקורת כלפי החברה הקיימת, אבל כל אחת מהן משתמשת בטכניקה שונה: האוטופיה היא ניסיון לתקן את הקיים מנקודת מבט אופטימית שמבטיחה את הטוב שיכול לקרות לנו אם נשנה את דרכנו; ואילו דיסטופיה היא התוצאה המוקצנת והפסימית של מה שעלול לקרות לנו אם נמשיך באותה הדרך.
את ראשית הז'אנר אפשר לייחס לסופר המדע הבדיוני ה"ג וולס ('מכונת הזמן', 'האי של ד"ר מורו', 'מלחמת העולמות'). וולס, שכתב על נושאים כמו הנדסה גנטית, על מסעות בזמן ועל פלישה ממאדים לכדור הארץ, נחשב אוטופיסט גדול ששידר אופטימיות באשר לעתיד אם רק יתממשו תחזיותיו והצעותיו. בספרו 'העתיד לבוא' (1933), שבו כתב את ההיסטוריה של העתיד עד שנת 2106, הוא מתאר את נפילת הקפיטליזם, חוזה את הטרור הנאצי ואת המלחמה הגדולה שתבוא בעקבותיו, ולבסוף את ההקמה של מדינה אוטופית שמודרכת על ידי אנשי מדע. רק על חורבות העולם הישן, חשב וולס האופטימיסט (כפי שהאמינו גם הקומוניסטים והפשיסטים), יכול לקום עולם חדש וטוב יותר.
אבל בד בבד נודע וולס גם כספקן ואבי אבות הדיסטופיה. בספרו 'כאשר הישן התעורר' (1899) הוא מתאר אדם שחי במאה ה־19 ומתעורר בשנת 2100 לעולם גרוע יותר, שבו בני מעמד הפועלים משועבדים בידי אליטה מרושעת. הוא מנסה להנהיג מהפכה, אך הסיפור מסתיים מבלי שנדע מהן תוצאות המאבק והשלכותיו.
במלחמה הפנימית בין האוטופיה לדיסטופיה שהתחוללה במוחו של וולס, ניצחה הפסימיות. בערוב ימיו, בעקבות עליית הנאציזם, הגיע וולס למסקנה הסופית שהמין האנושי אבוד. בספרו 'The Outlook for Homo Sapiens' (1942), המבוסס על רעיונות האבולוציה, הוא מזכיר כי המינים הקיימים הם תוצר לא סופי של שרשרת מינים ארוכה שאבדה מן העולם, ולכן זה יהיה גורלו של המין האנושי. על שלושה דברים עומד קץ האנושות על פי וולס: היכולות ההרסניות של המדע והטכנולוגיה, הצעירים הבטלים שמתרבים בגלל החידושים הטכנולוגיים, והמחסור בציוד רוחני הנדרש לעולם מול הבעיות העומדות בפני האנושות – ומכאן משבר המבשר כליה לבני האדם. רק קומץ של אנשים בעלי מרץ – "אגודת מוח עולמי", כך כינה אותם – יוכלו למנוע את החורבן.
וולס האופטימי והאומלל – הוא מת אכול ייאוש. בצוואתו ביקש שיכתבו על מצבתו את המשפט הבא: "אמרתי לכם, טיפשים ארורים שכמותכם".
.
איור: עובדיה בנישו
.
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
