fbpx

אחד מהדפוקים // יונתן שם־אור על העיתונאי המוחלש

0

ליאור שליין לא מטומטם. כאשר הוא צוחק על ביבי שהולך לערוץ הזניח כדי להעביר את המסרים שלו בלי הפרעה, הוא יודע שהצופים שלו לא יזפזפו. מי יגיד לו, עוד בשידור מוקלט מראש: היי, אבל עכשיו אתה בעצמך מהדהד את זה לעוד חצי מיליון איש. למה להרוס דחקה.

שליין לא לבד. ביל מאהר חוגג על הציוצים של טראמפ. כולם, גם הדחקנים וגם העיתונאים הרציניים, הולכים אל הרשת כדי לשאוב ממנה חומר. זה הכי קל. זה זמין. זה במרחק של הקלקה אחת. לא צריך להפעיל מקורות. לא מתבחבשים עם הדובר שרוצה את השאלות מראש, בפקס, כי הבוס שונא לקרוא באינטרנט, ולו עצמו אין כוח להדפיס. אגדת הרשת כמחליפה של כלי התקשורת התאדתה מזמן. בלי פמפום של המדיה המסורתית, כל הציוצים והפוסטים היו שיר של ציפור ביער מבודד. זה לא קיים עד שלא שומעים את זה.

הפוליטיקאים אוהבים את הסידור החדש. יאיר לפיד וביבי נתניהו, אהוד ברק והיי זאת שלי. הם כותבים, והתקשורת שמה מיקרופון, ומעבירה את זה לכולם. אבל זו הנאת מסוממים של הפעם הראשונה. מפוסט לפוסט הדחף לגמול התהודה עולה, וכך גם המחיר. בלי סחורה מעניינת יותר, מלהיבה, אתה נשאר רק עם החברים מהרשת. לא משהו. אז מקצינים. לא תמיד זה עוזר. גם לתקשורת נמאס להיות סתם צינור. הם מחפשים את הטעויות, את השקרים, את המבוכות, את הציוצים של היום שהופכים את הפוסטים של שלשום.

זה לא כל כך אכפת לפוליטיקאים. יועצי התקשורת מסבירים להם שככה זה עובד, ובכלל, עד שלא גומרים לך את הצורה ב'ארץ נהדרת', אתה עוד לא שם. שיצחקו, הם אומרים, גם ארצ'י בנקר התחיל בתור פרודיה, עד שהגיע לבית הלבן. העם אוהב את חופני הערווה, את מחסלי הערבים, ותמיד תקבל פה כיף לכיפה שתוציא מהכיס.

ובכל זאת, המעמד השולט מתפתל בחוסר נחת על כיסא המנהלים. ההתקפות לא מסתיימות. השיטה, אומרים בבית השחור בירושלים, היא להחליש את התקשורת עוד יותר. קודם 'ישראל היום' הוריד לרצפה את מחירי המודעות בעיתונים, עכשיו נהרוס את מה שנשאר מהטלוויזיה. נפצל את המעט שיש לעוד גופים חלשים. הם מבינים רק כוח, אומרים שם בקומה שגלמין לא הראה לצופים, בלי כסף הם יזחלו.

והם זוחלים. אבל לא כמו תולעים, כמו נחשים ארסיים. המשבר פוגע קודם כל בעיתונאים, ספקי החומר. רובם המכריע הפכו לאנשי ה־6–12. זה מה שמשתכרים היום בתקשורת. חצי ופחות ממה שהיה מקובל לפני עשור, שניים. גם הבכירים המעטים, שמגיעים לאזור ה־20, מביאים הביתה לא יותר מ־12. כאן זה לא כדורגל, כאן מדברים ברוטו, ומקבלים עמוק־עמוק את כל הנטו.

בלי כסף, בלי משאבי זמן, בלי עוזרי תחקיר, גם עבור העיתונאי הרשת היא כל מה שיש. הרשת, הזעם, וגוף התקשורת שנותן לך במה. אז לוקחים מהרשת את כל התחמושת שאפשר, ויורים. אולי אתה משתכר כמו המלצרית, כמו המוכר במקדונלד'ס, אבל יש לך מיליונים. קוראים, צופים, מאזינים. עכשיו, מכורח נסיבות השכר, אתה מזדהה עם הדפוקים. אתה אחד מהם. מי שניסה להחליש את התקשורת, מי שהוריד את פועלי התוכן לרמה של שכירי יום מיואשים, הוא גם הראשון שנפגע מהם. ככה זה. הטיפשות הורגת.

אהבתם? רוצים לקרוא עוד טורים, מדורים וכתבות של 'ליברל'? יש לנו מבצע מנויים חדש. לפרטים לחצו כאן

צילום: יונתן שם־אור, הארץ

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook