fbpx

בישראל, בסוף תמיד יעמוד גנרל על הבמה // מאת אורן נהרי

0

העצרת המרכזית של השמאל הישראלי. לא, על הבמה לא עומד מנהיג איגודי פועלים, בחולצה פתוחה ללא עניבה, מוקף בצעירים נלהבים השואגים בגרון ניחר שהם באים לשנות את השיטה. על הבמה עומדים ותיקי קרבות מצולקים, במיטב שנותיהם, והקול הצלול ביותר הבוקע הוא קולו של אלוף במילואים, ראש מוסד לשעבר. בבריטניה או בארצות הברית הוא היה מלוהק לתפקיד איש הצללים של הממסד, של ראש הממשלה.

אבל בישראל הכול הפוך. לפני שלוש שנים הייתה כאן, בפעם הראשונה, מחאה חברתית של המונים. לפני שתתקנו אותי ותזכירו לי את מחאת ואדי סאליב, או את גלגולה הירושלמי שבקע ממוסררה 11 שנים אחר כך ושראשת הממשלה הצדקנית פסקה עליו ועל אנשיו ש"הם לא נחמדים", ואת ש"ס – המחאה של 2011 הייתה הדבר האמיתי, שהוציא מאות אלפי ישראלים לרחובות. איך יודעים? כי היא הצליחה להבהיל את הממשלה. והממשלה התנדנדה, בין ביטול המפגינים כאשכנזים המבקשים להפיל את הממשלה, לבין הודעות שאולי יש משהו בדבריהם, לבין מינוי ועדה – הרי בישראל אין דרך טובה יותר לקבור נושא מאשר הטקס החגיגי של הקמת ועדה ממשלתית. ולבסוף? הוחזר גלעד שליט. השלטים קופלו, הממשלה שרדה, והגחלת המשיכה ללחוש – היא העלתה את לפיד, והיו הבטחות. ובפרפראזה על שירו של מאיר אריאל, בסוף כל הבטחת בחירות על סדר יום אזרחי (זוכרים את הזקנה במסדרון? אז היא מתה בינתיים, אבל באו אחרות במקומה, לאותו מסדרון בדיוק) נמצאות עזה ואיראן. אז היה מבצע 'צוק איתן', וכרגיל עוד תוספת לתקציב הביטחון, ואיומים מאיראן ועל איראן. ובזמן כתיבת שורות אלה, שבוע לפני הבחירות, סדר היום עדיין רווי ביטחון, משני הצדדים. וההבטחות לעתיד טוב יותר מתערפלות נוכח התבטאויות מטופשות וקמפיינים היסטריים.

וזה לא חייב להיות כך. איך אני יודע? כי קיים עולם מחוץ לישראל. וכשבמדינות אירופה למשל יש בחירות, והדבר המרכזי לאזרחים הוא איכות ורמת חייהם, החינוך של ילדיהם, הבריאות, הפנסיה, האבטלה, ההגירה – אז על זה מדברים. ומתחייבים. ועושים.

גם באירופה עולות מפלגות פופולריות ופופוליסטיות, כמו סיריזה היוונית ופודמוס הספרדית, המכניסות לתזזית, שלא לומר לפאניקה, את המפלגות הממוסדות (לא דבר רע כשלעצמו, אגב). ונכון, גם ביוון מגלים את האמירה הישראלית על דברים הרואים משם ולא מכאן, ואלכסיס ציפראס נאלץ להתגמש בפני העוצמה של מרקל. אבל הוא נבחר על ידי אזרחי יוון לחולל שינוי בחייהם, ואם לא יצליח – ילך הביתה. קוראים לזה דמוקרטיה, אגב, כשמנהיג מובס בבחירות. הדחה היא משהו אחר. רק מזכיר.

תבואו ותאמרו שאין להשוות, הרי ישראל עומדת בפני אתגרים ובעיות שאין לאירופאים – דאעש על הגבולות, איראן מאיימת להשמידנו, חמאס מדרום וחזבאללה מצפון. נכון, כמובן. נכון לחלוטין.

ובכל זאת. האיומים על ישראל היו מאז הקמתה, בעצם עוד לפני כן. האיומים של היום, קשים ככל שיהיו, מתגמדים לצד מלחמת העצמאות, ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, או הסורים על הגדרות במלחמת יום הכיפורים. ובכל התקופות ההן ידעה ישראל גם לעסוק בחינוך, בבנייה, בהתיישבות, ברווחה, בצמיחה כלכלית, בהקמת מערכת בריאות, מה לא. נכון, נעשו טעויות. חלקן קשות ובלתי הפיכות – קליטה בעייתית, מפלה, של חלק מיהודי מדינות ערב, ייבוש אגם החולה, הקמות מערכות ממשלתיות והסתדרותיות כולל מפעלים וחברות במקום להשאירן לסקטור הפרטי. ויש עוד. אולי השאלה החשובה מכל היא מדוע ישראל הקטנה, הענייה, מוקפת האויבים של פעם יכלה להתמודד עם אתגרים חברתיים שנבצרים מכוחה, כך נדמה, של המדינה העשירה, רבת העוצמה – שנקראת ישראל 2015.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook