הימין חוגג עליכם בקשת. כל יום שישי, שעתיים, פרה־פריים. 'אופירה וברקו'. זחוחים, מרוצים מעצמם, צוהלים. החדווה שלהם מידבקת. גם מי שלא מסכים איתם, נסחף. זפזופ לערוצים מתחרים מעלה תחושת החמצה. צריך לחזור, לראות מה מפסידים.
הצמד הטלוויזיוני שהגיח למסכים אחרי שנים של זוגיות רדיופונית בתוכנית ספורט, מחצין את מערך התכונות של הימין המנצח. תבליני הומופוביות עם קמצוץ גזענות ("יצא לך המרוקו, אופירה"), הערצה לכסף, פטריוטיות אוטומטית, נטולת ספקות ושאלות, העדפת מקורבים מוצהרת ("הוא חבר שלי, אל תטנף עליו") וחוסר יכולת להקשיב למישהו אחר. זו התוכנית שלהם, של אייל ברקוביץ' ושל אופירה אסייג, וכל מי שמגיע לשם צריך לדעת שהוא רק קישוט. תירוץ לדיאלוג הקולני, הצעקני והלא־נגמר בין השניים.
חלוקת התפקידים ברורה. הוא הארצ'י באנקר, הזכר הימני שפולט מיד כל מה שהוא מוצא במעמקי המוח, והיא הדיווה שלפעמים מרסנת אותו קצת, בסלחנות, כמו שמתנהגים לילד או לבעל שפוט ואידיוט. מה את רוצה, 'פירה, ככה אני חושב. הם מאוהבים מאוד, בעצמם. לזכותם ייאמר שהמרקחת הזאת, שעתיים של כלום, מצליחה לייצר עניין טלוויזיוני. זה לא דבר פשוט. זה בידור טוב. לא בטוח שהמסר שיוצא משם באמת משרת את השלטון. הפרסומת שעשו למזגנים כל כך טובה, עד שלפעמים מתבלבלים לחשוב שגם בתוכנית הם הבובות המצחיקות משם.
–
