בנימין נתניהו העיד על עצמו, ביום שבו פיטר את בנימין יאיר לפיד וציפי לבני, שהוא לוקח סיכון. שרים בכירים מחדדים ואומרים הימור. נתניהו השמרן, הזהיר, השונא סיכונים, החושש תמיד מהתרחיש הגרוע מכל ביטחונית, מדינית ופוליטית, השליך כמעט שלוש שנים עתידיות בראשות הממשלה לרולטה המסוכנת של רצון הציבור ההפכפך. הסיבה האמיתית שהובילה אותו לנקודת ההכרעה הזאת הייתה היעדר היכולת לשלוט ולהנהיג -אובדן המשילות, כפי שאוהבים לכנות זאת בדו"חות המודיעין החסויים. בדרך כלל המושג הזה מתייחס למדינות האזור. בסוריה איבד אסד את משילותו לארגוני טרור ואופוזיציה בחלקים נרחבים במדינה, בלבנון נגס חזבאללה בסמכות המדינה, וברשות הפלסטינית השתלט חמאס על רצועת עזה והפך את משילות אבו מאזן לצחוק; בסיני נאבק גנרל א־סיסי על משילותו מול גורמי טרור אסלאמיים; וארגון דאעש מנצל את אובדן המשילות בעיראק, כדי להתקדם ולקדם את רעיון הח'ליפות האסלאמית במזרח התיכון.
ישראל הייתה מעין אי של יציבות פוליטית, או כך לפחות נהגנו להתפאר,עד שנתניהו בישר לנו שגם אנחנו נדבקנו במחלה והוא לא יכול יותר. לא יכול יותר עם לפיד.
זה החל בבחירות האחרונות. הליכוד ונתניהו זכו ב־20 מנדטים, ובזכות החיבור עם ליברמן נתניהו נשאר ראש הממשלה. בניגוד לדבריו, על כך שנכפתה עליו ממשלה עם לפיד, הוא בחר בה ואף אילץ את לפיד לקבל את תפקיד שר האוצר. נתניהו במו ידיו בנה ממשלה, שבה עשה מיקור חוץ לתחום רגיש וקרוב ללבו: הכלכלה. הוא נתן ללפיד ולבנט כמעט את כל המשרדים המובילים, את הכלכלה כולה, והתמסר לתחום החוץ והביטחון שבו לא היה לו מתחרה פוליטי ראוי. הוא התעמק במשא ומתן עם הפלסטינים ובניסיונות לבלום את תכנית הגרעין של איראן.
בשני התחומים האלה נתניהו כשל, לכאורה, ביעדים שהציב לעצמו. המשא ומתן עם הפלסטינים קרס והתפוצץ והוביל בעקיפין למלחמה בעזה ולאינתיפאדה הירושלמית; תכנית הגרעין האיראנית לא נבלמה. בעניין הזה יש לומר שעמדתו הנחרצת ופעולות ישראל תרמו לכך שהוחלט על הארכת המשא ומתן ולא נחתם הסכם קבע עם איראן, אבל מידת ההשפעה של ישראל למנוע הסכם בעתיד מוגבלת ושנויה במחלוקת. בעניין הפלסטינים השיג נתניהו שני הישגים: הוא לא ויתר, הוא לא חתם ועשה את מה שמחנה הימין באמת מאמין בו – משא ומתן עקר שמטרתו להוכיח לעולם שאין עם מי לדבר ובכך לשמר את המצב הקיים. לפיד ולבני, עלי התאנה שלו משמאלו־מרכזו, אף אישרו כי אבו מאזן אחראי ואשם, אבל בעולם היו נלהבים פחות במתן ציון עובר לנתניהו. המתיחות עם ארצות הברית והתסכול של אירופה מבעבעים, בחיפוש אחר יוזמה מדינית.
זו הבעיה העיקרית שהובילה לקריסה: נתניהו לא מאמין ביוזמה. הוא שמרן. הוא מאמין שייעודו הוא לשמר – לשמר את ישראל מפני האיומים, לשמר את המצב מפני תכניות פינוי והסכמי שלום מזויפים, לשמר את הכלכלה מפני המשבר העולמי. בחלק הוא מצליח. הוא מצליח לשמור ולשרוד. הוא השמרן השרדן. נתניהו מדבר על הזדמנויות חדשות אך נמנע מליזום, מלהציג תכנית, מלפרוש חזון ולגייס תומכים. זאת הסיבה האמיתית לקריסת ממשלתו. היא איבדה כיוון. בלי יעד ברור ותכנית פעולה אחידה היא סתם צפה על פני מים סוערים; נתניהו ראה את השרטון והעדיף לקפוץ עכשיו למים הקרים, כי זה הסיכוי הטוב ביותר שלו לעלות על ספינה חדשה. הדבר הטוב הוא שלפחות כאן נתניהו לקח יוזמה בתחום הפוליטי. מצד שני, הוא גם יודע שאם חלומו יתגשם וממשלת ליכוד־הבית היהודי־חרדים אכן תוקם אחרי הבחירות, זאת תהיה ממשלה קשה לניהול ומועדת לניגוח בינלאומי בלתי פוסק. יהיה לא פחות מורכב ומאתגר בהרכב כזה, לשרוד ולשמר את מצבה של ישראל.
אודי סגל הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2
צילומים// ליאור מזרחי, אימג'בנק
רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
