בנימין נתניהו נלחם. הוא נלחם עד הסוף, בכל הכוח, כאילו זה הקרב הראשון שלו בפוליטיקה, או אולי, מי יודע, האחרון. יש שיגידו קרב הרואי, יש שיגדירו זאת קרב הישרדות. ויש מי שיאמר קרב נואש. אבל הוא נותן מלחמה. זה לא רק עניין אישי – זו תכנית פעולה. הוא נלחם בנשיא ארצות הברית ברק אובמה, שעולב בו, מקניט אותו וסונט בו, שמציע לו באופן לא ידידותי לא לבוא לוושינגטון (אחרי שהודיע שלא ייפגש איתו), שזה לא ראוי ושאפילו את אנגלה מרקל שהוא אוהב לא היה מזמין ערב בחירות. נתניהו ממשיך להילחם. ראש בראש. באיראנים, שמנסים לסגור עסקה עם המעצמות הנרפות. הוא, נתניהו, "חושף את העסקה הנוראה שתסכן את קיום ישראל". הוא נלחם באיראנים גם ברמת הגולן, שם הם מנסים להקים חזית שנייה. נלחם בהצהרות לוחמניות, בתדרוכים לאנשי הקונגרס. נלחם בהרצוג ולבני, על הטלפון האדום לנשיא ארצות הברית שאולי לא יצלצל. נלחם בבנט על קולות הימין. אפילו בנוני מוזס. הפעם בגלוי ובאופן בוטה במיוחד.
יש המפרשים זאת כעדות ללחץ, פאניקה. אובדן עשתונות. ייתכן. נתניהו באמת "מתפוצץ" מכל הדברים האלה והסיר את כל הכפפות. אבל השאלה החשובה היא איך זה משפיע על הבחירות ועל היום שאחרי. כל השאר הוא רכילות מרתקת ופרשנות מלומדת. להערכתי, נתניהו עבר ל"מצב מלחמה" כחלק מתכנית קמפיין מסודרת. זה מה שהבוחרים שלו רוצים. הם רואים אותו נלחם בחירוף נפש ומיד מתעורר בהם הסנטימנט הליכודניקי העתיק. זה ששימר את ראשי הליכוד בתנועה כמעט ללא פגע (בראש התנועה עמדו ארבעה בלבד: בגין, שמיר, שרון ונתניהו, בראש העבודה עמדו בערך פי שלושה); זה שגורם להם לחזק, לשמר, לבצר ולהגן על המנהיג המותקף ולהסתער אל האש. פתאום הכול נצבע בשחור ובלבן, כל העניינים השוליים של הבקבוקים, הנרות הריחניים, רהיטי הגן ומיטת המטוס מתפוגגים, ונשארת רק רוח הקרב. זו מ-ל-ח-מ-ה! בוחריו רואים באובמה נשיא עוין, בלבני בוגדת, ב'ידיעות' עיתון "סמולני" מוטה, ואם נתניהו יפסיד – אלה ינצחו. כך מי שכיהן שלוש פעמים כראש ממשלה, שלא זוכר כיצד לנהוג במכונית, שלא קנה קוטג' בסופר לפחות שני עשורים או עמד בתור מבאס בדואר, הפך את עצמו לנרדף, לקורבן לקונספירציות ולאדם שחייבים, פשוט חייבים, לעזור לו להילחם כדי לנצח.
זו לא רק מלחמת ההישרדות האישית. לדידו, זו מלחמת ההישרדות של המדינה. נתניהו משוכנע ומשכנע את בוחריו שרק הוא יכול לעמוד מול אובמה ש"מוכר" את ישראל תמורת עסקה נוראה עם איראן. ונדחקות השאלות לגבי איפה היית ומה עשית בשש השנים האחרונות, ולמה לא הצלחת לשכנע את הממשל עד עכשיו, ואולי היה אפשר לוותר בגזרות אחרות אם זה איום כה קיומי. אלה בטלים בשישים. נשאר רק הצורך להתלכד, להתקבץ ולשלשל מח"ל בקלפי.
שאלה אחת קטנה מבצבצת בכל זאת מבין ענני המלחמה האמיתית אך המוגזמת שרוקח כאן נתניהו: בשביל מה? מה היעד האסטרטגי? מדוע הוא רוצה להיבחר שוב? התשובה, כמו תמיד, אינה מספקת. כי זו הבעיה של נתניהו: הוא טוב בקרבות, הוא יודע לעשות קמפיינים, הוא יודע לחמם מלחמה והוא הכי טוב ב"מתפרצת". אבל כרגיל, אין לו תכנית יציאה. יעד אסטרטגי ראוי. הוא סייע להוביל לסנקציות על איראן, אבל נכשל בייצור התכנית הראויה שתהיה תוצר הסנקציות האלה עבור המעצמות. הוא הכניע את חמאס ב'צוק איתן', אחרי הרבה יותר מדי זמן ובלגן, אבל לא ניצל את הכוח הצבאי העודף לשינוי מהותי של המצב ברצועת עזה. הוא כדרר מול אבו מאזן במשא ומתן מדיני, עם לבני וקרי ואסירים ופולארד; וסיים בפיצוצו ועם הרבה אצבעות מאשימות גם כלפי ישראל. שוב, במקום יוזמה כלשהי, שתבהיר שהפלסטינים שוב ברחו. והתשובה תמשיך להיות לא מספקת, פשוט כי זוהי תפיסת העולם של נתניהו: להיבחר כדי לשמר ולבצר ולמנוע ולבלום. הוא רוצה להיות כאן כדי שלא יהיה גרוע יותר (בעיניו). זה עובד פוליטית על המחנה שלו, אבל משאיר את אזרחי ישראל שוב עם סימן השאלה הזה ביום שאחרי הבחירות.
רוצים לקרוא את גליון הבחירות המלא של ליברל? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
