fbpx

אבי בניהו: אין מה לפחד מעופר וינטר

0

"שטף דם במוח" – כך קראתי למאמר שכתבתי לפני למעלה מ־20 שנה ב'על המשמר' (ז"ל), כשאיתרתי שהרבנות הצבאית הראשית חורגת מהמתווה שגיבשו לה בחוכמה רבה דוד בן גוריון כראש הממשלה ושר הביטחון והרב הצבאי הראשי שלמה גורן, ואנשיה החלו לעסוק בהטפה לחזרה בתשובה.

כבר שלושה עשורים שאני עוקב מקרוב מאוד אחר התפתחות הדיאלוג בין צה"ל לבין החברה ישראלית ובין צה"ל לציונות הדתית. מנהג קבוע היה לי במשך שנים – להיכנס אל אולם הכנסים של סגל הפיקוד הכללי של צה"ל המתכנס אחת לחצי שנה (בעבר בבסיס פלמחים וכיום במקום אחר) מן הכניסה העליונה. משם, מהשורות הגבוהות, נהגתי לערוך תצפית על הפדחות במורד האולם ולהבחין מכנס לכנס בכמות הגדלה והולכת של חובשי הכיפות הסרוגות )ראו התייחסות נרחבת בעניין בכתבתו של שלום ירושלמי בגיליון זה(. ראיתי אותם, את הקצינים בדרגות אלוף משנה ומעלה, מתרבים, הולכים ותופסים את מקומם של הקיבוצניקים והמושבניקים. לימים, כשהכרתי אותם מקרוב, התחלפו הבהלה והחששות  בהערכה רבה, בחברות ואפילו באהבה.ידעתי ואני מבין כי המנהיגות והפיקוד הבכיר בצה"ל הם המשפך הטוב ביותר למנהיגות המקומית והארצית: המדינית, הפוליטית, הכלכלית והחברתית, ומי שלא הולך לצבא הקבע – לא יהיה גם שם.

אבל מהר מאוד הבנתי גם שהבעיה היא של אלה שלא צועדים בראש הטור ובחרו במסלולים של מימוש עצמי, הפרטות והשמה, בעוד מדינת ישראל מתמודדת על הגנת גבולותיה ולא של אלה שכן הולכים. אין חללים ריקים – אלה הלכו ואלה באו. ב'צוק איתן' כבר נוצרה בחזית הצבא הלוחם מסה קריטית של לוחמים ומפקדים בעלי כיפה סרוגה: מפקדי אוגדות, חטיבות, גדודים ובטח פלוגות ומחלקות. סגן איתן היה לגיבור )בצדק(, אל"מ עופר וינטר פיקד על חטיבה שעבדה קשה ועמד במוקד מחלוקת ושיח ציבורי בשל נוסח פקודת היום שהפיץ, וחלקים במדינת ישראל שוב מיהרו להיבהל ולהיכנס לפאניקה באשר לאופיו ולדמותו של צה"ל.

אז המסר שלי הוא שלא צריך לדאוג: הציונות הדתית הוכיחה במבחן הגדול ביותר שעמד בפניה עד כה שהיא יודעת גם להתלבט, גם להיאבק וגם לבצע, ושתמיד המפקד יהיה לפני הרב (דינא דמלכותא דינא), ואפשר גם להוכיח שהיו במקומותינו יותר סרבנים חילונים משמאל מאשר דתיים מימין. אלה עושים כותרות על סרבנות אפשרית ואלו מסרבים בפועל. שמחתי כשבני התקשר לעדכן אותי מבה"ד 1, שהוא השתתף בתפילת שישי בבית הכנסת בבה"ד ושר שירי עונג שבת. זה לא קלקל אותו, ההפך – זה צמצם לו את הבורות. מי שמקטר שכל המח"טים והמג"דים דתיים – שיקום, יתגייס, ילך לקצונה ויישאר בקבע. שישלם את המחיר וישנה מציאות. ולצד החיים שנמשכים והצבא שמשנה את חזותו, את תמהיל משרתיו )דתיים, חרדים, עולים חדשים, נשים בתפקידי לוחמה( ולצד חברה ישראלית שמקדשת לאו דווקא נושאי ביטחון, ישנם גם דברים מרגיזים ומקוממים. זעמתי מאוד כמפקד גלי צה"ל כשהובא לעיוני פסק הלכה שכתב רב חיל הים לחייל שבעת משמרתו בסיפון בלב ים הקשיב לרדיו בכדי שלא להירדם: "שמע רדיו מונטה קרלו ולא גלי צה"ל", פסק הרב. רתחתי גם ממעשיו של הרב הצבאי הראשי שעמד מאחורי יוזמות פוליטיות לסגירת גלי צה"ל בשבת. אינני אוהב כפייה אלא שיתוף, סובלנות, הבנת צורכי האחר, כנאמר בתורתנו: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". תורה, חבריי החילונים, שחשובה מכדי ש"נפקיד" אותה בידי הדתיים.
וכך אספתי לי בשירות הצבאי חברים רבים וטובים, וכשאני סופר אותם באמת אני מוצא במרכזם את האלוף )במיל'( אלעזר שטרן ואת האלוף עמי שפרן ואת יוסי ביינהורן ואביחי מנדלבליט ואת ארז וינר ועוד רבים וטובים שהם מלח הארץ ולא מפחידים בכלל; וכשהם השתחררו כמוני, גיליתי שאתה יכול להיות גם דתי וגם לתמוך בשלום ובחלוקת הארץ – נא לא להיבהל, צה"ל חזק מאוד ומחזיק מנגנוני הגנה וחוסן משלו.

צילום// ניר כפרי, מוטי מילרוד, 'הארץ'

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook