fbpx

תשע"ט (תהיה שנה עמוסת טרלולים)  // הטור של ירון דקל

0

האם ניתן לחזור לשיח פוליטי נורמלי? או ששם התואר "מטורלל" הוא חלק מנוף חיינו וצריך להשלים עם זה 

 

החגים מאחורינו. החודש (אוקטובר) חוזרים חברי הכנסת מהפגרה הארוכה, מאוגוסט החם והמעיק ומחופשות החגים הממושכות מאוד-מאוד. הח"כים חוזרים למשכן מלאי אנרגיה ועזוז, ורק דבר אחד אינם יודעים (לפחות בעת כתיבת שורות אלה) – האם פניהם לבחירות או לא? הרי רבים מהם לא ישובו למשכן ולדקות התהילה הבודדות לאחר הבחירות. בממוצע, כשליש מחברי הכנסת מתחלפים מדי בחירות. ח"כים רבים ודאי הרהרו בכך בבריכה או בטיסות לחופשה בחו"ל.  

 

רק אדם אחד מחזיק את המפתח בידיו – ראש הממשלה, וכלל לא בטוח שכבר החליט אם יוביל לבחירות בין פברואר לאפריל – או שידחה את הקץ. נתניהו כבר התלבט כמה פעמים במרוצת השנה החולפת אם להוביל מהלך להקדמת הבחירות, כשניחוחם הטוב של הסקרים עלה באפו, ובכל פעם נמלך בדעתו. בינתיים איש מיריביו הפוטנציאליים לא צובר תאוצה בסקרים, והשחיקה האפשרית במעמד ראש הממשלה בשנתו הרביעית (או התשיעית, תלוי ממתי סופרים) אינה נותנת את אותותיה. 

 

על דבר אחד אין מחלוקת: השנה החדשה אינה מביאה איתה בשורות בתחום רמת השיח. בין אם יתקיימו הבחירות במועדן ובין אם יוקדמו, אלגנטי זה לא יהיה. הטראמפיזם השתלט על המערכת הפוליטית כולה, והוא דורס ברגל גסה כל שיח ממלכתי וענייני. למרבה הצער, צו השעה הוא מהלומות אגרסיביות, שהולכות ומקצינות. 

 

*********** 

ראש הממשלה ותומכיו מימין חיים זה מכבר במחוזות טראמפלנד: ביבי הוא קדוש, ומה שהוא עושה – מתת האל. הוא לא חשוד בדבר. הוא לא הוכתם. הכל נפלא. ובמיטב מסורת הדיפ סטייט – כל ביקורת היא מזימה נואלת של התקשורת, המשטרה, בתי המשפט, הפרקליטות והשמאל להחליף את האל. אין לביבי תחליף. הוא כאן כדי להיות לעד. וככל שיגדפו את מי שמפריע – כן ייטב. באופן הזה לא הייתה בעיה להצמיד לאהוד אולמרט את התואר "בוגד" לאחר שהעז להיפגש עם אבו מאזן. הימין יוצא מדעתו לתקוף על כל מעשה ועל כל אמירת ביקורת. הרשת החברתית היא שדה קרב, ולא לוקחים בה שבויים. 

 

מנגד, יריבי נתניהו בשמאל מתארים אותו במונחים דמוניים: ביבי מצטייר כמפלצת דו-ראשית. ביבי ורעייתו שרה. לדידם, כל מהלכיו מכוונים לתכלית אחת ואין בלתה – היחלצות מסבך החקירות המאיים (בעצלתיים) להטביעו. בראייתם, אין ולו דבר אחד שהוא עשה כהלכה. התיעוב כלפיו כה עמוק, עד שהוא מקשה לבחון כל החלטה, מהלך או יוזמה. הדבר נכון בכל התחומים – יחסי החוץ, כלכלה, המצב החברתי, הביטחון. הכל שחור משחור, מושחת ממושחת. ביבי נתניהו הוא השטן בעל השיער הסגול. כבוד לראש הממשלה? אין כזה. מבחינתם, שקודם הוא יכבד את יריביו. 

 

השיח משני צידי המפה הפוליטית הולך ונסוג: אין פינות עגולות. אין קשב. אין העמקה. יש רק הקצנה. מי שיהיה קיצוני יותר יזכה לחשיפה גדולה יותר. כולם משתתפים במשחק העגום הזה: פוליטיקאים, יועצי תקשורת ועיתונאים. הבון-טון של ישראל תשע"ט, על סיפה של 2019: ככל שנשנא יותר, נהיה בוטים יותר ואלימים יותר, כן ייטב.  

 

ב-2018 מילת מפתח הייתה "הזוי". אמירה הזויה, מעשה הזוי, פוליטיקאי הזוי. ירדנו עוד מדרגה בתהומות השיח. עכשיו אנחנו כבר בדרג ה"מטורלל". אמירות חסרות שחר, אלימות מילולית, תמונות גרוטסקיות, ציוצים ללא מחשבה מוקדמת וללא אחריות – אלימות מילולית, מתברר, זה הכיף של כולם. ברוכים הבאים לקרקס. הצחוקים הם על חשבוננו. 

 

************* 

לראש הממשלה אין אינטרס להרגיע את השיח, שמשרת אותו היטב במגרש הפוליטי. לתוך הוויכוח מוטלים, כאילו היו חפצים שנזרקים מצד לצד, הצבא, המשטרה, הפרקליטות, וגם הרכבת החדשה לירושלים. הכל מותר בקרקס שלנו. אין פרות קדושות וכולם כלי משחק לגיטימיים. מי זוכר שפעם היו כללי משחק, היו לעיתים הבנות בין קואליציה לאופוזיציה, היו קווים אדומים, היה מרכז והיו שוליים, היו ג'נטלמנים. לשר האוצר, משה כחלון, נשבר להיות האצבע בסכר. הוא לא נבחר לתפקידו על ידי האופוזיציה, ובשנה הרביעית של הממשלה אין לו שום חשק, או רצון, להמשיך במטלה שהטילה עליו האופוזיציה. גם כחלון מזהה לאן נושבת הרוח וגם הוא חפץ חיים. בימין נוהגים לפי שתי תובנות, שהפכו ממש כללי ברזל: א' – אין שום סיכוי שהשמאל יחזור אי פעם לשלטון; וב' – בעידן הנוכחי, מי שחשובים הם קודם כול הבוחרים ששלחו את נציגי הממשלה לכנסת, ואולי רק הם חשובים. מילת הקסם היא ה"בייס". ממלכתיות, הבנות עם האופוזיציה, דיון שפוי? לא בבית ספרנו. לא ככה עלה טראמפ לשלטון.  

 

המילה השגורה היום בפוליטיקה, זו שכולם אוהבים לאהוב, היא "מטורלל". הימין ונתניהו הם מטורללים. הממשלה מטורללת. החוקים החדשים – מטורללים. השמאל כמובן מטורלל. גם זכויות האזרח ושוויון זה מטורלל. תחי האלימות המילולית ברשת. בואו כולנו נטריל. תחי האגרסיביות, הידד לשיח המוקצן והיצרי. והחדשות הרעות באמת – כל זה כאן בשביל להישאר. לפחות השנה הבאה – שנת הבחירות– תהיה שנה מטורללת במיוחד. שנה טובה. 

 

האיש הבודד  

 

בפרוש שנת הבחירות הבאה עלינו לטובה מזדקרת לה דמות אחת, בודדה וגלמודה במחנה הציוני. היו"ר, אבי גבאי, נותר ללא תומכים בסיעה בכנסת ובצמרת מפלגת העבודה. חברי הספסלים האחוריים הבינו שעם דשדוש כזה בסקרים, אופסים סיכוייהם לשוב לכנסת הבאה. בכירי המפלגה זועמים על הסכם השריונים הנדיב שחתם עם ציפי לבני. היא, מצידה, עולה כפורחת כיו"ר האופוזיציה, וממש לא דוחה את הרחש המסתובב במפלגה שאולי בסוף היא טובה מגבאי. כדי שזה יקרה צריך להתרחש משהו דרמטי.  

 

ובינתיים, האירוע היחיד שקורה הוא המשך הדשדוש בסקרים. אמנם יש לגבאי את תמיכתה הלא מסויגת של ח"כ שלי יחימוביץ', שכוחה הפוליטי במותניה, אבל כדי להוביל מחנה שלם, לגמרי לא בטוח שיחימוביץ' אחת מספיקה. אם בני גנץ אכן יקים מפלגה משלו, הוא עתיד למשוך עוד קולות של מצביעי העבודה. ואז – אז יצטרך אבי גבאי לחשב מסלול מחדש. היו לו לא מעט ימים נוראים במהלך החגים להרהר במסלול שכזה.  

 .

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילום: אוליבייה פיטוסי, "הארץ"

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019