fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

תרדפו, אבל לא את אחי // אבירמה גולן

0

דבר אחד עולה בבירור מאירועי החודשים האחרונים: התנועות המקארתיסטיות הקיקיוניות־לכאורה, ולמעשה מעוגנות היטב בממסד ובתמיכתו הפיננסית, מכתיבות כאן את סדר היום התרבותי.

המאפיין הבולט ביותר של התנועות האלה ('אם תרצו', 'עד כאן' והדומות להן) הוא הסגנון: צירוף נחות במיוחד בין הלשון הצבאית היובשנית־נוקשה שזלגה כאן כבר לפני שנים רבות גם לעולם העסקים, לבין סיסמאות פומפוזיות ונבובות שנשלפו מהלקסיקון המאובק והחבוט של הלאומיות הישראלית־ציונית; נוסחאות שיצאו משימוש מזמן ונשמעות עכשיו נלעגות במיוחד.

הצירוף הזה, הנשמע פשטני עד כדי עלבון, עובד חזק על ציבור רחב. זה כשלעצמו לא חידוש מסעיר. החברה הישראלית רק מצטרפת בששון למועדון המפוקפק שמובילות בימים אלה הונגריה, פולין ומדינות אחרות במרכז ומזרח אירופה, המאמצות (שוב) את השיח המקדש את הלאום ואת הכוחנות הגזענית כלפי כל מי שאיננו בן הלאום, ומסמן בוגדים בלאום כחלק מהתארגנות מחודשת של החברה סביב האתוס הפשיסטי הבדלני שלה.

אבל בעוד המדינות האלה חוזרות בסך הכול, ככלב השב אל קיאו, אל שורשי הפשיזם העמוק שהן עצמן קברו, או העמידו פנים כקוברות, באדמתן הרוויה בדם רק לפני 70 שנה, ישראל עוברת תהליך מעורר השתאות ממש: בקושי הספיקה להיות מדינה ריבונית, כמעט לא הספיקה להיות חברה דמוקרטית־פלורליסטית, ומעולם לא התמודדה עם שתי העובדות הכי חשובות כנקודת מוצא תרבותית: האחת, שהיא חלק מהמזרח התיכון ולא מאירופה, והשנייה – שהיא חברת מהגרים מתרבויות שונות.

****************

אילו נוצרו כאן התנאים הנכונים – סיום הסכסוך והכיבוש וכינון יחסי שלום וקיום משותף עם כל המדינות השכנות, ואימוץ המודל הפלורליסטי הנאור של מדינות הגירה כמו קנדה, למשל – החברה הישראלית הייתה עשויה להתפתח באופן מרתק ומעורר השראה. במקום זאת בחרה ישראל בהפך הגמור בשני התחומים. היא העדיפה את המשך השליטה הצבאית בעם אחר, בדלנות מדינית ומעבר מ"כור היתוך" מחניק להפקרה מוחלטת שייצרה מִגזוּר חריף וחיכוך מתמיד בין אוכלוסיות.

בנקודה זו התרבות, והשימוש בה כשק החבטות של המאבקים ושל יחסי הכוחות הפוליטיים והחברתיים, היא חלון הראווה השקוף ביותר של תהליך הפשיזציה הדוהר בחברה הישראלית. כאמור, ניתוח הלשון המאפיינת את המקארתיסטים הישראלים תורם להבנת עולם ההקשרים התרבותיים שלהם, בהיותו תבשיל תפל הרקוח מהעגה הצה"לית־ניהולית עם פמפלטים עבשים של הקק"ל משנות היישוב העברי בארץ ישראל. עם זאת, מעניין לבדוק את שורשי האובססיה שלהם לתרבות ולאמנות, או ליתר דיוק – לאנשי תרבות ולאמנים.

בנאלית ככל שתהיה, האובססיה הזאת, כמו הלהט שבו תוקפים שרת התרבות מירי רגב ושר החינוך נפתלי בנט סופרים, אנשי קולנוע ותיאטרון ובכלל את היצירה התרבותית, דומה להתנפלות על התרבות ומוביליה מצד משטרים פשיסטיים, אישים כמו הסנטור ג'וזף מקארתי וראש האף־בי־איי אדגר הובר ותנועות לאומניות־טהרניות בתקופות ובמדינות רבות, אך גם שונה ממנה מסיבות שונות של מקום וזמן.

סימון אנשי תרבות, אנשי רוח ואמנים הוא נשמת אפו של כל משטר טוטליטרי. בישראל חיים אנשים לא מעטים שחוו את הרדיפה הזאת על בשרם במדינות הגוש הקומוניסטי, בדרום אמריקה ובדרום אפריקה. הם מכירים היטב את הדינמיקה שמצליחה לשתק יצירה, לרסן אמירה ולסרס מחשבה. אבל הם גם מכירים היטב את העוצמה האדירה של היצירה המחתרתית והחתרנית הפועלת מתחת לרדאר, תוך סיכון פיזי ולעתים קיומי ממשי. הם גם יודעים עד כמה אי אפשר באמת להשתיק את היצירה הזאת, שדי לה בסדק צר כדי לפרוץ החוצה ולהשמיע את קולה עד שלבסוף היא ממוטטת את עריצות המשטר.

לטוב ולרע, זה לא המקרה כאן, ולא רק מפני שעם כל הביקורת המוצדקת על הממשלה הזאת, השלטון כאן לא טוטליטרי. הדמוקרטיה בסכנה. בהחלט. אבל ישראל היא דמוקרטיה מדומה כמו מדינות לא מעטות בעולם והיא תמשיך, כנראה, להעמיד פני דמוקרטיה ולקיים תרבות כמו־דמוקרטית עוד שנים רבות. אלא שדווקא משום כך, במובן התרבותי מה שקורה כאן גרוע יותר.

לא רק הדמוקרטיה מדומה. גם הלכידות החברתית מדומה. בפועל, מתרחשת כאן התפרקות חברתית מהירה ומסוכנת, המתבטאת בחריפות מיוחדת בתחום זכויות האדם והאזרח, אלא שהיא מטושטשת בגלל המכנה המשותף הלאומני האתנו־צנטרליסטי, או במילים פשוטות "אין כמו בארץ" ו"כולנו יהודים" (העדות המעניינת ביותר לכך משתקפת בדו"ח האחרון של ה־OECD על ישראל: איכות החיים מהנמוכות במערב, פערים עצומים, עוני משווע, מערכת חינוך קורסת ושחיתות עמוקה, אבל הישראלים מרוצים מהמצב יותר מאזרחי כל המדינות ויותר מכולם תומכים בממשלתם). על הרקע הזה, מרחב הפעולה של יצירה חופשית הוא מצד אחד צר מאוד, ומצד שני – אין מי שיגביל אותו באמת פרט לאמן עצמו, הכמה להכרה.

****************

למציאות המטושטשת הזאת צריך להוסיף את מדיניות הממשלה. זו דוגלת בכלכלה חופשית ומתנגדת לעקרונות מדינת הרווחה התומכת בתרבות, אך שומרת לעצמה את הזכות, ואף מרחיבה זכות זו, לשלוט בעשייה התרבותית באמצעות תקציבים ממלכתיים המחייבים יותר ויותר פיקוח על תכנים.

אבל התמונה מטושטשת עוד יותר משום שבחזית התרבות הישראלית בולטים זה שנים רבות עסקני תרבות נצחיים כמעט, שכולם צמחו באותן ערוגות מדושנות היטב של הממסד המערכניקי הישן. מבלי להיכנס לדיון, החשוב כשלעצמו, איזו מין תרבות הם טיפחו כאן (רמז דק – דלה ומתגאה בדלותה, אנטי־פלורליסטית, מרוכזת בעצמה ובמיקומה הגיאוגרפי והסוציולוגי הצר, עיוורת וחירשת לשגשוג המרתק מחוץ למחוזותיה המוכרים ולמעשה פרובינציאלית להחריד), אין ספק שהם מזמן לא רלוונטיים, ופרט למשרותיהם המתגמלות אין להם עוד השפעה ממשית על התרבות וכפסע ביניהם לבין היעלמות מהזירה.

כל מי שעיניו בראשו יודע שההתרחשות התרבותית האמיתית צומחת מחוץ למעגלי ההשפעה של הדינוזאורים האלה, אבל דווקא בהם בוחרים המקארתיסטים החדשים להילחם. מדוע? כי כמו פשיסטים טובים, הם מבינים את רחשי הלב של ההמונים, שנמאס להם מהאליטות הישנות, אבל כיוון שהדינוזאורים כבר אינם האליטה השלטת, וכיוון שעם האליטה השלטת כולם מבינים שעדיף לא להתווכח (זוכרים את מדד שביעות הרצון של הישראלים מממשלתם?) – הם מטרה מעולה.

אמנם רשימות ה"שתולים" הורכבו ברשלנות ממאגר המשת"פים של ארגוני זכויות האדם, אבל הן משקפות מגמת עומק. גם הנזיפות של בנט, ההזדעקות הצדקנית של בני בגין וההשעיה העצמית המתוקשרת של מנכ"ל 'אם תרצו' לא יפריכו את העובדה שסימון האמנים, כאמצעי הפחדה לשם השלטת הלאומנות הברוטלית כערך עליון, נחל הצלחה מסחררת.

את ההוכחה החותכת ביותר להצלחה הזאת סיפק העיתונאי אהוד יערי. "להאשים את אחי הנדיב, העדין והנבון כשמאלן קיצוני שוחר 'שוברים שתיקה'?", כתב מדם לבו לשר החינוך נפתלי בנט (שהאשים את אחיו, יהודה יערי, בהלשנה על משכתבי ספר האזרחות), "נכה צה"ל, יוצא גדוד 50, […] שלח ארבעה בנים ליחידות קרביות […]". בהמשך מתוודה יערי שהיה נגד אוסלו וההתנתקות, אבל עכשיו הוא "נגדכם".

יערי מבטא בדייקנות מרהיבה את "נפש האומה" שבעצם מסכימה להתפרעות של 'אם תרצו' אבל חשה שהיא קצת מופרזת, אולי מוקדמת מדי, ובעיקר לא הבחינה מספיק בין דם לדם. חבר'ה, הוא אומר, אתם על הכיפאק, אבל אל תגזימו, כלומר תמשיכו לרדוף סמולנים, לא את אחי!

ההיסטוריה מתגלגלת מצחוק, אבל יש לה בזווית העין דמעה.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

.

צילומים: אתר הכנסת

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook