fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

במקום כיבוש: השקעה בחינוך | אהוד אולמרט

במקום להשקיע משאבים אדירים בתמיכה במדיניות הכיבוש ובצורכי ביטחון שאינם בהלימה עם המציאות, אנחנו חייבים לשנות את סדרי העדיפויות: לקצץ בביטחון, להשקיע בחינוך ובבריאות, להפריח את הנגב

0

הניסיון הנועז להקים בישראל ממשלה שהיא תערובת לא שגרתית של שותפות בין מפלגות ימין כימינה ותקווה חדשה לבין מפלגות שמאל כמרצ ומפלגת העבודה, ובעיקר – השותפות עם רע"ם בהנהגת מנסור עבאס – היה לא פחות מהרואי. אי אפשר ליטול מבנימין נתניהו את התרומה לאפשרות לכונן שותפות כזו, לאחר שהוברר כי במשך תקופה ארוכה ניהל, בסודיות כמובן, מו"מ עם עבאס ואף אירח אותו בבלפור, המעון הרשמי של ראשי ממשלה בישראל.

בימים אלה, כאשר נראה כי השותפות הגיעה לקיצה, אי אפשר לזלזל במשמעות ההיסטורית שלה. לעולם הפוליטיקה בישראל לא תהיה דומה למה שהייתה לפני שקמה הממשלה הזו. חמישית מתושבי מדינת ישראל, רובם מוסלמים, היו מוקצים מחמת מיאוס מהזרם המרכזי של החיים הציבוריים במדינת ישראל מאז הקמתה. לא עוד. 

מכאן ובמערכות הבחירות הבאות, הרכב הכוחות שישמש כבסיס לשלטון הדמוקרטי במדינת ישראל חייב להביא בחשבון מפלגה ערבית כשותפה לגיטימית. בעתיד יהיו ערבים – מוסלמים  ונוצרים – בממשלת ישראל, והם יהיו גורם מרכזי בקבלת ההחלטות שיגדירו את זהותה, אופייה וערכיה של המדינה.

גם אם על הממשלה הנוכחית נגזר לסיים את שליחותה, לא יהיה אפשר למחוק את המשמעות ההיסטורית שהייתה לשותפות הזו. אם רק למען כך קמה הממשלה, היא תיזכר כממשלת מפנה שמהווה נקודת זינוק לשינוי מהותי באופי החיים הציבוריים שלנו. 

בעוד המרכיב הימני המובהק של הממשלה התחבר למפלגה האסלאמית תחת אילוץ שלא היה מנוס ממנו בניסיונו להרחיק ממרכז השלטון את נתניהו וחבורת הפראיים שהוא גורר איתו, או שהיא גוררת אותו, ההחלטה של עבאס הייתה מופת של מנהיגות אמיצה המשקפת הלכי רוח הולכים ומתחזקים בקרב ערביי ישראל. רבים מהם הצהירו בעצם ההצטרפות לקואליציה הזו שהם משלימים עם זהותה היהודית של מדינת ישראל כעובדה שאין לערער עליה, ובד בבד שהמדינה יכולה וצריכה לאפשר למיעוט לאומי ניכר, שהוא חלק ממנה, לממש את זכויותיו והאזרחיות במלואן. 

היה ברור מלכתחילה שהממשלה הזו לא קמה על בסיס של חזון משותף לעתיד מדינת ישראל, אלא כפתרון פוליטי למצב זמני, שקיצו היה כמעט נתון מראש. אך העובדה שהייתה שותפות כזו לא תימחק מהתודעה הקולקטיבית של אזרחי מדינת ישראל, יהודים וערבים. גם אם בתקופת ביניים, לא ארוכה לדעתי, עשויה לקום ממשלה חדשה שתזכיר לנו את שרובנו רוצים לשכוח ותסיג לאחור את הרגשת ההקלה שחשו רבים כאשר איתמר בן גביר ונותן חסותו נתניהו נאלצו לזוז הצידה ולהפוך לאופוזיציה גזענית, מסיתה, אלימה כמעט.

חולשתה העיקרית של ממשלת בנט־לפיד הייתה  אי יכולתה וגם אי רצונה להציג לאזרחי המדינה חזון לעתיד שיהיה בכוחו לגבור על המצוקות שהיו ביסוד הקמתה. לא היה די בפתרון הפוליטי הזמני שנוצר בזכות אומץ הלב וחוש האחריות של עבאס. לא היה יכול להיות בו די כדי לבנות מומנטום ציבורי שייצור מציאות חיים חדשה שתביא להיערכות פוליטית שונה מזו שהורגלנו אליה בעשרות השנים האחרונות.

ומה הלאה?

עת לוויתורים כואבים

נראה כי אנחנו צפויים לחזרה לסדרה של בחירות כלליות שלא יצליחו לשנות את המאזן הבין־גושי של הכנסת, כפי שהתעצב בשנים האחרונות. כדי לשנות את המאזן הזה, אין מנוס מהצגת סדרי עדיפויות חדשים שיחייבו שינוי מהותי באורח החיים של המדינה ואזרחיה.

בראש וראשונה, מדינת ישראל תהיה חייבת לעשות את חשבון נפשה בעניין המרכזי והמהותי שיגדיר לתמיד את אופייה. האם נגזר עלינו להיות מדינה כובשת, השולטת בכוח צבאי על אוכלוסייה של מיליוני פלסטינים החיים תחת מכבש של גזירות, אפליות והגבלות שימשיכו להזין את הגורמים הקיצוניים, הרדיקליים, שהם חלק ניכר ממנה, או שנחליט כי בנסיבות הפוליטיות, הביטחוניות, הכלכליות והבינלאומיות עדיף לנו להיפרד מהפלסטינים, לסגת מהרוב המכריע של השטחים שאנו מחזיקים בהם ככובש בלתי רצוי, כולל מהשכונות הערביות בירושלים – שאף פעם לא היו באמת חלק היסטורי מהעיר שהייתה ותהיה לתמיד לב ליבה של מדינת ישראל – ולאפשר לפלסטינים להקים את המדינה שהם רוצים וזכאים לה ולממש את זכותם להגדרה עצמית.

אין טעם להיכנס כעת לכל הפרטים והקשיים הכרוכים בביצוע מהלך כזה. עשיתי זאת כבר בשנת 2008, כאשר הצגתי בפני נשיא הרשות הפלסטינית ד"ר מחמוד עבאס (אבו־מאזן) את תוכנית השלום מטעם ממשלת ישראל, שנהנתה מתמיכת רוב חברי הכנסת. לעולם יהיה המנהיג הפלסטיני אשם בכך שלא ניצל את ההזדמנות להשלים את המהלך ההיסטורי הזה ולחולל שינוי לא רק בחיי עמו שלו, אלא גם בחיי האזור כולו. אך כישלונו של עבאס בשנת 2008 לא יכול להיות תירוץ לישראל להתחמק מהצורך להוביל לפתרון – קשה, לא נטול סיכונים – שהוא האינטרס המרכזי החשוב ביותר שלנו.

הגיע הזמן להבין שמדינת ישראל היא מעצמה אזורית אדירת כוח, יציבה מבחינה כלכלית, בעלת כל האמצעים הדרושים להגן על עצמה מפני הסיכונים הכרוכים בחזרה לגבולות דומים לאלה שהיו לה בשנת 1967. הניסיון הילדותי לחזור על הטענה שגבולות 67' היו "גבולות אושוויץ" מעידה על אומריה שהם חיים בעבר הרחוק, תקועים בנסיבות שהשתנו לחלוטין ומנותקים מהמציאות החדשה שיצרנו. מציאות שמאפשרת לנו לקיים מדינה יהודית־דמוקרטית, חזקה, יציבה ואהודה בעולם, בלי להזדקק לשליטה על מיליוני פלסטינים שרוצים לממש את הזכות הטבעית שלהם לחיות במדינה שלהם, בדיוק כמונו. 

נכון, זה יחייב אותנו לוויתורים עצומים, כואבים, על חלקי מולדת שהיו תמיד חלק מהזיכרונות, הגעגועים והתפילות של עמנו, כשהיה מפוזר, מפורד, מאוים בכל חלקי העולם. אך אלה סיכונים שאנחנו יכולים לעמוד בהם. 

ההתעקשות להעדיף חלקי מולדת והפיכתם ללב הקיומי שלנו זרה למורשת ההיסטורית שלנו. היהדות מעולם לא ראתה בהחזקת השטחים, כל השטחים, מרכז ההוויה של קיומנו. שלום, הפסקת מצב המלחמה, יצירת תהליך שיביא – במסע שוודאי ייקח שנים לא מעטות – להחלשת הטרור נגדנו, עד להפסקתו המוחלטת, עדיפים על פני המשך הכיבוש, ההתנחלויות, דיכוי הזכויות של עם אחר וכל יתר תוצאות הלוואי של המצב הנוכחי. זה הופך בהדרגה את ישראל למדינה המזכירה משטרים שהקהילה הבינלאומית סלדה מהם, דחתה אותם והתנתקה מהם.

משכך, משאבי המדינה הרבים חייבים להיות מוזרמים לאפיקים חדשים. אין צורך להמשיך להשקיע מיליארדים בבניית תשתיות ויישובים בגדה המערבית, שמהם ניאלץ לסגת, בין אם מבחירה שלנו ובין אם מחוסר ברירה, בשל אילוצים שייכפו עלינו.

מדינת ישראל יציבה מבחינה כלכלית בזכות הישגים דרמטיים שהם תולדה של כוח היצירה, הכישרון והדמיון של אזרחיה. את משאבי המדינה צריך להפנות למקומות שבהם הם דרושים כדי לממש את השאיפה שלנו לקיים חיים שבנויים על שוויון בתוכנו ועל איכות חיים שכל אזרחי המדינה זכאים להם.

ב־12 השנים האחרונות אנחנו משקיעים משאבים אדירים כדי לתמוך במדיניות הכיבוש ובצורכי ביטחון המוצגים ללא כל פרופורציה לצרכים האמיתיים שלנו בתחומים אלה.

בשנת 2007 החליטה הממשלה בראשותי, בהמלצת ועדת דוד ברודט – שחבריה היו גדולי המומחים בישראל לביטחון, לכלכלה ולחברה – כי תקציב הביטחון לעשר השנים שיבואו יהיה 54 מיליארד שקל בשנה, בעת שמערכת הביטחון חייבת להתייעל מדי שנה בהיקף של 3 מיליארד שקלים, שיופנו למימון צורכי הביטחון החיוניים. כבר אז הביאה הממשלה בחשבון את כל הסיכונים הביטחוניים והאיומים שאנחנו אמורים להתמודד איתם, כולל האיום האיראני. בפועל, כמעט בכל עשר השנים, החל משנת 2009, תקציב הביטחון נשק לגבול ה־80 מיליארד שקל, ואילו מערכת הביטחון לא יכולה להצביע על התייעלות כלשהי, שעמדה בבסיס קביעת תקציב שנתי של 54 מיליארד שקל בלבד.

עאבס, בנט, לפיד. צילום: נוואף אלנבארי / כתב כאן בערבית

בזבוז של מיליארדי שקלים

אני מכיר היטב את כל צורכי הביטחון שלנו, ואני מכיר לעומקם את כל האיומים כלפינו. עסקתי בהם, טיפלתי בהם ודאגתי להם. מתוך הבנת הצרכים הללו אני קובע כי בשנים האחרונות הוצאנו מדי שנה מיליארדי שקלים מיותרים, שלא תרמו דבר לחיזוק ביטחונה של המדינה או להגברת יכולתה לעמוד מול האיומים האסטרטגיים המושמעים נגדנו. אני כותב דברים לא פשוטים. מדובר בכ־100 מיליארד שקל שיכולנו להשקיע במקומות חיוניים אחרים שאותם הזנחנו והפקרנו.

ממשלת ישראל חייבת לקצץ בתקציב הביטחון לפחות 20 מיליארד שקל כבר בתקציב שיאושר, אני מקווה לקראת שנת 2023, ולהפנות אותם בראש ובראשונה למערכת החינוך הפגועה שלנו, החל בגני הילדים וכלה במוסדות להשכלה גבוהה.

איני מבקש לקיים דיון מורכב בכל חולייה של מערכת החינוך. ברור לכל אדם בר דעת כי משכורות המורים בישראל מבישות. מי שבאמת רוצה שכוח ההוראה בבתי הספר של ילדינו ונכדינו יהיה מורכב מאנשים ראויים, שאחראים על המשאב האנושי החיוני לעתידנו, חייב להבין כי משכורת של מורה בעל השכלה אקדמית לא יכולה להיות קטנה מהשכר הממוצע במשק.

צריך להגדיל את משכורות המנהלים והמורים בעשרות אחוזים. אנשים שמקבלים משכורות מבישות לא באים להוראה עם תשוקה, שמחה ותחושה של אתגר ושליחות.

מניסיוני כראש עירייה שהיה מופקד על מערכת החינוך הגדולה במדינה (יותר מ־200 אלף תלמידים במאות בתי ספר שמייצגים את כל מגזרי האוכלוסייה במדינה), ומפעולתי עם שרת החינוך בממשלתי פרופ' יולי תמיר, אני יודע שבבית ספר שבו יש מנהל טוב יהיו מורים טובים. כדי שיהיו מנהלים טובים, צריך להבטיח להם תנאי תעסוקה הולמים. אם לא יהיו – גם לא יהיו מורים ראויים. 

אין שום נימוק, הסבר או הצדקה לקיפוח הנמשך הזה בתנאי התעסוקה במערכת החינוך שלנו. מי שמשקיע כסף מופרז, שאינו חיוני, במערכת הביטחון, מפני שקל למכור לציבור סיסמאות פופוליסטיות שחוקות של הגנה על עצם קיומנו, מפקיר את המערכת החשובה ביותר לעתיד ביטחון המדינה וגם לאיכות החיים בה. 

כבר כעת, כשאני כותב את הדברים, אני שומע את הדי הביקורת, הזלזול והעלבונות שיטיחו בי אלה שרוצים לשמור בכל הכוח את סדר החיים כפי שהוא, אך הגיע הזמן לומר את הדברים כדי להתחיל לחולל שינוי באיכות החיים שלנו מבלי לפגוע בביטחוננו.

רפורמה במערכת הבריאות

אנחנו חייבים להתחיל רפורמה במבנה של מערכת הבריאות. חוק ביטוח בריאות ממלכתי חולל מהפכה באיכות הטיפול הרפואי בזכות שיקום קופות החולים. אלמלא הרפורמה הזו בקופות החולים, היינו קורסים בתקופת הקורונה. הקופות, לא הממשלה, הן שעמדו במבחן העליון של הגנה על בריאותם של מרבית תושבי המדינה. 

בתי החולים הציבוריים חייבים להפוך לתאגידים עצמאיים שמנוהלים במנותק ממשרד הבריאות. בתי החולים שלנו תפקדו בצורה יוצאת מן הכלל בתקופת הקורונה, אך זה היה בזכות ההקרבה יוצאת הדופן של הצוותים, אף שהרופאים והצוותים האחרים עובדים בתנאים בלתי נסבלים. בריאות היא ביטחון – ובריאות טובה מחייבת ניהול שהמדינה לא יודעת ולא צריכה לעסוק בו.

משרד הבריאות צריך להיות גוף מפקח, הקובע סטנדרטים ומקפיד על מימושם. בתי החולים חייבים להיות תאגידים עצמאיים, לא למטרות רווח, המנוהלים בידי מיטב המומחים שיש לנו ולא בידי משרד הבריאות.

זה יחייב השקעה גדולה יותר במערכת. המשאבים לכך קיימים, וגם זמינים, אך כיום הם מועברים לנושאים אחרים, שאינם נותנים מענה נכון, ראוי וחשוב לצרכים האמיתיים של החברה הישראלית.

להגשים את חזון בן־גוריון

בדפוסי הפעילות הנוכחיים אין סיכוי למצוא פתרון לפער ההולך וצומח בין מרכז הארץ לבין יישובי הפריפריה בצפון ובדרום. כיום המדינה משקיעה סכומי כסף אדירים בניסיון להקל במשהו את המצב הקשה של תשתיות המגורים והתחבורה במרכז הארץ. ההשקעות הללו הן בלתי נמנעות. צפיפות המגורים במרכז הארץ היא בלתי נסבלת, והיא רק תחמיר עם השנים.

הדרך היחידה לשנות מציאות זו היא לחזור למימוש חזונו של גדול המנהיגים שהיו לנו, דוד בן־גוריון, ולהשקיע את מיטב כוח היצירה שלנו בבניית הנגב, מבאר שבע ודרומה.

לשם כך יש לבנות מסילת ברזל מהירה, מנהריה בצפון ועד אילת. בעולם שבו רכבות נוסעות במהירות של 400 קמ"ש, ואפילו יותר, מסילת ברזל מהירה מנהריה לאילת תחולל מהפכה באורח החיים של המדינה כולה. מדובר בהשקעה אדירה, אך מדינת ישראל יכולה לעמוד בה ולהקים את התשתית הזו, שתהיה עורק חיים של ממש. רכבת מהירה, שתחבר בין קצוות הארץ, תאפשר להקים יישובים קהילתיים דרומית לבאר שבע, סמוכים לקו מסילת הברזל ולכביש מהיר רב־מסלולים במקביל לה.

אדמות הנגב מספיקות ליישב בהן מיליוני אנשים. כדי שהתושבים יעברו לשם, צריך לאפשר העמדת קרקע ללא עלות ולבנות תשתיות בכל התחומים: קווי חשמל, מים, תשתיות קומוניקציה, מרכזי תעשייה ותעסוקה. כל אלה יהיו אף הם על חשבון המדינה ויאפשרו לבנות דירות מרווחות מאוד, צמודות קרקע, של 200 מ"ר ואף רחבות יותר, במחיר שבו עולה היום דירה של חדר וחצי באזור המרכז. 

בני נוער רבים יעברו לגור ביישובים שיוקמו בדרום הארץ, שכל התשתיות בהם ואליהם ימומנו בידי המדינה. יוקמו בהם בתי ספר, מתנ"סים, מרכזי בילוי וספורט. 

אני יודע שהדברים נשמעים כחלום רחוק. אך זהו חלום בר מימוש. מי שחושב שאפשר לפתור את בעיית הצפיפות במרכז באמצעות הגרלת דירות בהנחה, אינו מבין את הדינמיקה של החיים שבהם אנחנו נתונים. כבר כיום ישנן עמותות המתמקדות במשיכת זוגות צעירים ליישובים חדשים בנגב. ההיענות מרשימה, ואלפים רבים נרשמים כמועמדים. 

הממשלה עושה מעט מאוד כדי להפוך את העמותות הללו לתנועה המונית שתשנה את המאזן הדמוגרפי בדרום, תדלל את ריכוז האוכלוסייה במרכז ותיצור דינמיקה חברתית שתביא יתרונות לפריפריה המוזנחת שלנו. אני מדבר על מפעל בסדר גודל של פרויקט לאומי, שלא יהיה חלק מהביורוקרטיה השולטת היום ברוב תהליכי קבלת ההחלטות של גופי הממשלה.

תוכנית חומש המתוקצבת מראש בהיקף של 100 מיליארד שקל לפחות תיתן תנופה של ממש למהלך שיכול לשנות לחלוטין את מרכז הכובד של ההתפתחות הכלכלית, ההתיישבותית והתעסוקתית של המדינה כולה.

אני מכיר את החששות של הטוענים כי אזרחים יסרבו לעבור לגור במדבר המנותק מהזיקה המשפחתית של רבים, הרחק ממרכזי הבידור, הבילוי והחברה שהתרגלנו אליהם כל כך. אך כאשר רכבת מהירה תקצר את המרחק מאמצע הנגב למרכז הארץ עד ל־20־30 דקות, תחושת הבידוד שממנה חוששים, לפחות בתחילת התהליך, תפוג. אחר כך המרכז יעבור לבאר שבע ודרומה, ומאות אלפי ישראלים ייראו באזורים הללו הזדמנות שאסור להחמיצה.

אי אפשר לחולל כזה מהפך ובאותה עת להתמקד בבניית עוד כמה שכונות בהתנחלויות, תוך ניסיון לרסן את נוער הגבעות המתפרע נגד תושבים פלסטינים, מתוך כוונה מפורשת להדליק אש של שנאה, שתוביל אולי למהלכי גירוש של אוכלוסייה פלסטינית מ"חלקי המולדת", שקדושתם בעיני מגיניה מצדיקה כל מעשה אלים, נפשע ובלתי מוסרי.

צילום: Getty Images

להשלים את מלאכת המייסדים

מדינת ישראל החדשה תהיה עסוקה בבנייה, בהפיכת הנגב לנווה מדבר. בבניית אזורי תעסוקה מתקדמים, מוסדות לימוד, מרכזי בילוי, תשתיות תחבורה, מוסדות מחקר – במקום שבו לא היו מעולם. זה דורש שינוי מהותי בחשיבה, בהתמקדות בקביעת סדרי העדיפויות ובריכוז כל המאמץ הלאומי לכיוון שממנו אפשר להגשים את החלומות הללו. 

בשנות ה־50, נטולת כל אמצעי קיום כמעט, מוקפת מכל עבר אויבים אלימים שאיימו באופן ממשי על עצם קיומנו, הצליחו מנהיגי המדינה – לעיתים תוך התנכרות בלתי נמנעת לצורכי העולים החדשים למורשת שאיתה הגיעו ארצה וליכולת שלהם להסתגל לחיים בארץ חדשה וענייה – לבנות את מה שהפכה להיות מדינת ישראל המודרנית.

הפלא של מה שנעשה אז היה בעיקר העקשנות למצוא פתרונות סבירים בהיעדר אמצעי קיום כמעט, תוך שמירה על ערך הסולידריות הפנימית ואחדות הגורל של כל מי שמצא מפלט במקום היחיד שבו יהודים יכלו להקים את מדינתם.

התנאים עכשיו שונים לחלוטין. המדינה מרופדת במשאבים שהצלחנו ליצור בחריצות, בעקשנות ובכישרון רב. אנחנו חזקים ובטוחים, גם כאשר עלינו להתמודד, מדי יום כמעט, עם שכנים קרובים ורחוקים הרוצים לפגוע בנו.

ב־75 השנים הראשונות לקיומנו בנינו רק חצי מהמדינה. עתה עלינו לבנות את חצייה השני ולא להתמכר לחזיונות משיחיים, מופרכים, שידרדרו אותנו לתהומות של קרע פנימי ובידוד בינלאומי. 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook