תמונתו של בנימין נתניהו // מנהיגות וערכים // הטור של יעל אפטר

0

הטרגדיה שלנו היא שאיש לא לוחש למנהיג את מגבלות הכוח, ואנו מוצאים עצמנו עם נרקיס כמו דוריאן שמשאיר אותנו להתבוסס בביצה

 .

127 שנים חלפו מאז הופיע הרומן פרי עטו של אוסקר וויילד, 'תמונתו של דוריאן גריי', על הצעיר יפה התואר שתמונת דיוקנו המרשימה מתכערת ומתעוותת כאשר הוא מבצע פשעים איומים – בעוד פניו נותרות צעירות, יפות ורעננות כשהיו. כמו באגדות עם, מחזות ושירים לאורך השנים, גריי כורת ברית עם השטן ומוכר לו נשמתו: "מי ייתן ואשאר יפה כמו היום, ביום ציור הפורטרט", הוא מביע משאלה, "ותמונתי תהיה זו שתזדקן". וכמו באגדות הקשות ובמשפטים החכמים, קורה לו הגרוע מכל – וחלומו מתגשם.

לאורך עמודי הספר מתנסה גריי כמעט בכל עוון, חטא ופשע אפשריים: מנטישת אהובתו, דרך לילות מסוממים במאורות לונדון, ועד לרצח. חלק מהפשעים נעשים בכוונה תחילה, חלק מתוך התמסרות רגעית לפיתוי, אחרים כתוצאה מחבר־יועץ שמניע את העלילה קדימה ברוע, וחלק נעשים כבר מתוך חוסר ברירה – כדי לטשטש פשעים אחרים. במסע ההשחתה הזה של נפשו, אין מוסכמה שאינו מנפץ. אין חטא רובץ שהוא לא מקבל לפתחו. אך במסע הזה, כאמור, משאלתו מתמלאת ופניו נותרות פני עלם רענן; עיניו התכולות לא פוסקות מלהאיר, לחייו ממשיכות להעלות סומק ורדרד, ותלתלי הזהב שלו שופעים. תמונתו המצוירת היא זו שניכרים בה פגעי הרוע, הזמן וההשחתה המוסרית. צבע הדיוקן דוהה ומאפיר, ורוד הלחיים הופך לחיוורון, השפתיים הארגמניות מגירות דם, העור החלק מתמלא קמטי רוע, הפה מתעקם ברשעות.

דוריאן מביט בתמונתו ומזדעזע. ממנה ניבטת אליו נפשו שהושחתה עד בלי הכר, הלב שקהה, הערכים שנרמסו.

127 שנים אחרי שנכתבו עלילותיו של העלם שדילג כל הדרך אל האבדון, ישנה תחושה כי החברה הישראלית בחלקים רבים היא תמונת הדיוקן החיה של ראש הממשלה שלה. רמיסת הערכים שלו מותירה אותנו מכוערים יותר; דבריו המסכסכים חורצים קמטים בנפשנו. כשהוא משקר פניו נותרות כשהיו, אך אנו אלו שמאמינים פחות איש לרעהו; כשהוא מלבה שנאה – לא נחרש קמט חדש במצחו המאופר, אך אנחנו בוטחים פחות האחד בשני, לא נותנים אמון במוסדות המדינה, מזלזלים בסמלי השלטון ומזניחים את הסולידריות בינינו לבין עצמנו. הוא מתפתה לחטא – ואנו מרצים את עונשו. אנחנו מאבדים את עלומינו ואת תמימותנו, נרקבים בכל יום עוד קצת ברקמה האנושית שלנו.

"דברים קדושים הם הדברים היחידים שכדאי לגעת בהם", אומר לדוריאן הלורד הנרי, אותו יועץ־רועץ. מוסד היועץ המשפטי לממשלה הוא קדוש? רכש הביטחון שלנו – הצוללות – קדוש? חופש העיתונות? נראה שלא רק וויילד חשב שבשביל קדושה כדאי להסתכן. כולם קדושים, ואנחנו מעונים.

וויילד, שהצטיין בלימודים הקלאסיים שלו, הכיר ודאי את הדרך שבה ניסו הרומאים להגן על שליטיהם מפני חטא היוהרה. בתהלוכות המפוארות ביותר, ברגעי השיא הגדולים ביותר, הם הצמידו לקיסר עבד שילך אחריו וילחש באוזנו "ממנטו מורי" – זכור שתמות. זכור שאתה בן תמותה.

לא קשה לנחש מה עלה בגורל עבד כזה שניסה ללחוש את המנטרה הזו בעורפו של קיסר גאה, כששיירתו עוברת בין ההמון המריע. המחזה המרהיב הפך ודאי לבמת הטרגדיה של העבד. אבל הטרגדיה שלנו היא שאיש לא לוחש למנהיג את מגבלות הכוח, ואנו מוצאים עצמנו עם נרקיס כמו דוריאן, שמשאיר אותנו להתבוסס בביצה. עם כל סטייה שלו מן המוסרי והישר אנו – תמונת המראה השבורה שלו – עייפים יותר, רעים יותר, כפופים יותר, ומאמינים פחות.

.

אהבתם? רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילום: מתוך הסרט 'דוריאן גריי'

שתף