fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

תורת המשחקים | שירה אלק

רישום כוזב של תלמידים לגני הילדים, תוספת שנה על הנייר, מוסדות שאינם קיימים. מתחת לאף של משרד החינוך מתנהלת לכאורה תעשיית ענק של תרגילים ומשחקים ברישום במוסדות החינוך החרדיים. תחקיר "ליברל" חושף: כך עובדת השיטה שעולה למדינה מאות מיליוני שקלים

0

הכירו את תלמוד התורה הוותיק "פרי התורה" במודיעין עילית, השייך לזרם הליטאי ולרשת החינוך "עץ הדעת". על פי הדיווחים הרשמיים של משרד החינוך לשנת הלימודים הנוכחית, בכיתה א' רשומים ב"פרי התורה" 29 תלמידים. אבל מסיור שערכתי במקום, מתברר שבפועל יש 77 תלמידים. לאן נעלמו מהדיווח הרשמי 48 תלמידים, ומדוע?

בדיקה קצרה ברישומי התלמידים של "פרי התורה" לאורך השנים מגלה שהחל משנת 2017, בכל שנה המספר המדווח של תלמידי כיתה א' נמוך דרמטית מזה שבכיתה ב'. השנה, למשל, רשומים 90 תלמידים בכיתה ב', אף שבשנה שעברה, כאשר למדו בכיתה א' היו רשומים 32 בלבד. 58 תלמידים נולדו לפתע פתאום. מזל טוב. 

כמובן, הילדים אינם "נעלמים" ואינם "נולדים". הם פשוט רשומים לגן הילדים במקום לכיתה א', ואז חוזרים על פי הסדר לכיתה ב'. הסיבה, לכאורה: עבור ילד בכיתה א' תלמוד התורה מקבל מהמדינה כ־4,500 שקל. עבור ילד בגן חובה – כ־15 אלף שקל. 

אז מה עושים? מצהירים על ילדים רבים כלומדים בגן חובה, בעוד בפועל הם בכיתה א'. זאת הסיבה שלפתע בכיתה ב' קיימת קפיצה ניכרת במספר הילדים. התרגיל הזה שווה לכאורה השנה ל"פרי התורה" כחצי מיליון שקל מכספי המדינה, כרבע מהתקציב הכולל הרשום שלהם, שעומד על מעט יותר מ־2 מיליון שקל. 

"פרי התורה" אינו היוצא מן הכלל, אלא חלק מתופעה רחבת היקף. מקור הבקיא בנושא מעריך ש"משחקי הרישום" הללו קיימים בקרב כשליש מהלומדים במוסדות דומים. להערכתו, רק בשל כך משלמת המדינה כ־25 מיליון שקל בשנה. וזהו רק תרגיל אחד מתוך כמה שמפעילים המוסדות החרדיים. 

במסע הזה נתקלתי בסבך בלתי אפשרי של שקרים, דיווחים סותרים או פיקטיביים ובשלל תרגילים משונים. כך, היעלמותם של אלפי התלמידים מכיתות א' והופעתם בגני הילדים, התפוגגות מפליאה של תלמידים מכיתות ז'־ח', ישיבות שמוסיפות לעצמן שנת לימוד בלי שהיא מתקיימת בפועל, מוסדות שרשומים פעמיים ותלמודי תורה שרושמים את עצמם גם כישיבות, אף שאלה אינן קיימות. 

המידע בתחקיר הוא רק קצה הקרחון בפרשה שצפויה להעסיק גם את משרד החינוך בשבועות הקרובים. אשר יצטרך למצוא את הדרך להתמודד עם תעשיית השקרים שמאפשרת העברת תקציבים שלא כדין למנהלי תלמודי התורה, העושים בכסף כבשלהם. 

ילדים זיג־זג

יום חמישי, מרץ 2022. אני שמה פעמיי לערים החרדיות, לסיבוב בתלמודי תורה מכל הגוונים החרדיים. הראשון הוא "פרי התורה" בשדרות יחזקאל 6. אני חוזרת ללבוש את בגדיי הישנים, שאותם השארתי מאחור לפני כחמש שנים: חצאית ארוכה, מטפחת שחורה, חולצת "בסיס" לבנה ארוכת שרוולים ומעליה סוודר גדול ממידותיי. 

כשבידי שקית מרשרשת ובתוכה לחמנייה ושוקו, אני מחפשת את "מוישי פרידמן" מכיתה א', ש"שכח את האוכל בבית". שער הברזל של תלמוד התורה נפתח ללא בעיה, ואני צועדת ממוקדת מטרה, מוקפת ילדים סקרנים, שואלת היכן כיתות א', והם מנווטים אותי למפלס האמצעי. 

השעה 10:50 והילדים בהפסקה. המסדרונות הומים מטפיפות רגליים וקריאות משחק. אני נכנסת לכיתה א'1, בוחנת את המרחב, את הילדים והשולחנות. "כמה ילדים לומדים בכיתה?", אני שואלת. "25", עונים לי הנוכחים. בכיתה א'3 אומרים התלמידים כי הם 30 בכיתה. בא'2 לומדים 22 תלמידים. 

על פי הדיווח הרשמי שמסר תלמוד התורה למשרד החינוך, רשומים ב"פרי התורה" 29 ילדים בלבד. לפי הנאמר לנו בסיור בשטח ומראה העיניים שלי, לומדים כאן לפחות 77 ילדים. 

כדי להיות בטוחה, אני מתקשרת למזכירות תלמוד התורה ומבקשת "לרשום את הבן שלי לכיתה ב' בשנה הבאה". אני מפרטת שהוא ילד רגיש ושאני מחפשת עבורו כיתה קטנה מעט יותר, כדי שיקבל יחס אישי. התשובה שאני מקבלת חד־משמעית: אין אף כיתה מתוך שלוש כיתות א' שבה לומדים פחות מ־30 ילדים, כלומר ייתכן שהמספר אפילו גבוה יותר ממה שסיפרו הילדים.

אותם תלמידים נעלמים יפציעו בקורלציה כמעט מושלמת כשיעלו לכיתה ב', כפי שהדגמתי כאן. כך, למשל, קבוצת ילדים המתחילה את גן טרום חובה ב־2018 עם 91 ילדים, ממשיכה לגן חובה עם מספר מדהים של 179 תלמידים, צונחת בא' ל־42 ומתייצבת בכיתה ב' ואילך על כ־100. הסיבה: על הילדים בגן חובה מקבלת העמותה המנהלת תקצוב מלא או כמעט מלא, בעוד על הילדים בכיתה א' (המשתייכים למוסד פטור) מתקבל שליש מהסכום. 

התחנה הבאה: תלמוד התורה "אור עולם" בביתר עילית, המיועד לאוכלוסייה כלל־חסידית ומשויך לחסידות אמשינוב. אני נכנסת בתואנה שאני מבקשת לרשום לשם את בני, ומבקשת שיכוונו אותי לכיתות "מכינה" (גן חובה) ולכיתות א'. יש שתיים מכל אחת, שתיהן מלאות עד אפס מקום. 

"אני מחפשת תלמוד תורה לבן שלי, אך מעוניינת בכיתה קטנה", אני מבקשת. במזכירות חושדים מעט: איני דוברת יידיש ועצם הרעיון שאני רוצה לרשום לשם את בני נראה תמוה, אך הם עוזרים לי בכל זאת. אני מקבלת טופס הרשמה, ומסבירים לי כי פער השפות עלול להיות מכשול לבן העדין שאותו אני רוצה לרשום. 

כשאני מתעקשת לברר כמה ילדים לומדים בכיתות א', משיבים לי: "כיתות קטנות יש רק בכיתות הגבוהות. בכיתות הנמוכות יש מעל 30 ילדים בכיתה". אני שואלת אם גם בכיתות הגן (המכינה) צפוף כל כך. "כן", הם מאשרים, "27־30 ילדים בכיתה". 

אבל הנה הנתונים הרשמיים של משרד החינוך: בשכבת א' רשומים השנה אך ורק 21 תלמידים. בגני חובה, לעומת זאת, רשומים 86 תלמידים. ההסבר, לכאורה: התלמידים שבפועל לומדים בכיתה א' למעשה רשומים לגן חובה.

הצצה לנתוני הרישום של "אור עולם" בחמש השנים האחרונות מגלה תופעה דומה: בגן חובה הנתונים גבוהים, בכיתה א' יש צניחה משמעותית, ושוב – זינוק מדהים בכיתה ב'. רק לשם הדוגמה, בכיתה א' בשנת 2020 היו רשומים שישה ילדים בלבד. עברה שנה, הילדים עלו לכיתה ב'. הפלא ופלא, עכשיו כבר רשומים שם 48 תלמידים. 

כדי לפסול אפשרויות אחרות, נתבונן לרגע ב"שיעור התנודתיות" – בדיקה של משרד החינוך כמה תלמידים עוברים בכל שנה מוסד לימודים כתוצאה ממעבר דירה, למשל. בבתי הספר הממלכתיים, שיעור התנודתיות בין כיתה א' ל־ב' עמד ב־2020 על כ0.1% בלבד והוא במגמת ירידה. לעומת זאת, שיעור התנודתיות במעבר מכיתה א' ל־ב' בתלמודי תורה חרדיים עומד על יותר מ־7%, והוא במגמת עלייה. 

צילום: אמיל סלמן, הארץ

קופצים כיתה 

בחודשים האחרונים חיפשתי את "מוישי פרידמן" בתלמודי תורה נוספים בערים שונות. שוב ושוב חזרה על עצמה אותה התמונה: מספרי התלמידים בכיתות א' מאופיינים בתת־דיווח קיצוני ברישומי משרד החינוך. 

כך, בשני מוסדות של חסידות ויז'ניץ: באחד מהם היו רשומים חמישה תלמידים בשכבת א׳, כאשר בפועל מצאתי 73; בשני – מוסד שהתנאים הפיזיים בו היו רעועים במיוחד – היו רשומים 0 תלמידים בעוד בפועל מצאתי לפחות 13; ובמוסדות נוספים במודיעין עילית, בבני ברק, באשדוד ובביתר עילית. 

גם העיתוי לא משתנה: החל משנת תשע"ו החלו "להיעלם" תלמידי כיתות א' ו"להופיע" בגני חובה. התזמון אינו מקרי. בעקבות תיקון חוק חינוך חובה בשנת 2015 והרחבתו לבני 3־5 החל משנת 2017 (תשע"ז), שיטת התקצוב של גני חובה חרדיים עברה מתקצוב של 90% עלות כיתת הגן לתקצוב של 100% על פי מספר התלמידים בפועל. 

במילים אחרות: בכיתה א' התקציב לכיתה של 25 תלמידים ושל 30 תלמידים כמעט זהה, לעומת זאת, כל ילד נוסף בגן הילדים מגדיל את התקציב בכמה אלפי שקלים בשנה. 

אומנם היו תלמודי תורה שבהם לא נמצאו פערים, אבל תמונת המצב שעולה מתוך הדיווחים כאוטית לחלוטין. "כל המערכת מלאה במספרים שאין כל קשר ביניהם לבין מספרי התלמידים האמיתיים", אומר לי גורם בכיר במערכת החינוך המעורה בנעשה.

בתלמודי התורה, באופן כמעט גורף, ניסו להסביר את התרגיל בכך שאצלם כיתה א׳ מתחילה קודם. כך, למשל, ב״אור עולם״, הסביר בנו של המנהל, בשמו: ״יש לפעמים אצלנו במוסדות שקוראים לכיתה א' גן חובה. זה רק השם. זה עדיין גן לכל עניין ודבר. זה לא כמו כיתה א' של משרד החינוך. כיתה א' של משרד החינוך זה כיתה ב' אצלנו״; במוסד אחר טען המנהל: ״אצלנו, בגלל שנכנסים יותר מאוחר, יוצא שיש בלגן בין מכינה ב', שזה גן חובה, לכיתה א'. יש הרבה ילדים שחייבים להישאר עוד שנה בגן חובה… פשוט זה לא מסתדר השנים מה שאנחנו עושים״; ובמוסדות של ויז׳ניץ הגיבו: ״וכל התלמידים הלומדים בכיתה א' הם בגיל חובה ובפועל אכן לומדים בגן חובה, רק למען הסדר הטוב שיוסבר, להלן הגן נקרא כיתה א׳…מסיבה זו מדווחים העולים לכיתה א׳ במערכת המנב"ס ככיתות כיתה ב', ג' וכו', כאשר בפועל טווח הגילים של כיתה ב' חופף לכיתה א' הרשמית וכיתה ג' חופפת לכיתה ב' וכן הלאה. הסיבה לכך היא שהילדים יגיעו בגיל בר מצווה לכיתה ח' וימשיכו לישיבה קטנה בגיל מוקדם ככל הניתן״.

עם זאת, התגובות הללו אינן מסבירות מדוע בחלק ניכר מהמוסדות שבדקנו ישנה גם כיתה א׳ – אומנם קטנה יותר – ואין קפיצה ישירה מהגן לכיתה ב׳. שנית, אומר גורם במשרד החינוך, כך או כך מדובר בתרגיל חשבונאי, מפני שבכך מרוויחים במוסדות סכומים שאינם מגיעים להם על פי החוק. 

"משרד החינוך מעלים עין"

על אף התוספות התקציביות שרבים מתלמודי התורה מצליחים לקושש מהמדינה, הדלות בהם גדולה עד מאוד. כמעט כל אלה שבהם ביקרתי היו צפופים, פשוטים ועלובים. החצרות מוזנחות, קטנות מלהכיל את כמות התלמידים ונטולי חום וצבעוניות.
הכיתות הדחוסות ממוקמות לעיתים בקרוואנים אפורים ולצידם חצר מוזנחת. 

לאן, אם כך, הולך כל הכסף? "כל 'עיגולי הפינות' שאת רואה מחזיקים בקושי את המשכורות", אומר לי בכאב מנהל תלמוד תורה מירושלים. "אין לי תקציב ליועצת, אין לי תקציב לטיולים, אין לי תקציב למלא דברים שצריך".

לטענתו, היו שנים שבהן משרד החינוך נתן כמה שקלים ל"גמול טיולים", אבל גם הכסף הזה נשאב למשכורות והצרכים של תלמוד התורה עצמו. "תחשבי שבכיתות הגבוהות לומדים המון שעות", הוא מסביר. "את משרד החינוך זה לא מעניין. הוא נותן אותו סכום". לצורך ההשוואה, אם ילד חילוני בחטיבת ביניים מסיים יום לימודים לרוב בשעה 14:00־15:00, ילד חרדי באותו הגיל מסיים יום לימודים ב־18:00. 

מנהל נוסף גם הוא סיפר לי בכאב "המצב התקציבי של החיידרים מזעזע. אם זה היה קורה בכל ציבור אחר, אני בטוח שהייתה עולה קול זעקה. אין לנו ברירה, אנחנו לוקחים מההורים סכום גבוה יותר ומשלמים למורים שכר נמוך יותר".

איך זה נראה בפועל? 

"יש תלמודי תורה שמחזיקים עמותות ובהן רושמים את הגנים. הם מקבלים תקציב מלא עבור הגן, אבל משלמים מעט מאוד לגננות. כל הכסף הולך לעמותה, הווה אומר – תלמוד התורה. הגנים בעצם מחזיקים את הכיתות הגבוהות. לגננות משלמים כמו עובדות עמותה, עושים קומבינות איך לסדר את השעות שלא תהיה להם בעיה עם החוק ומשלמים משכורות רעב. איך הם מצליחים לשקר את המערכת כל כך הרבה זמן? אני לא יודע. ברור לי שיש העלמת עין במשרד החינוך, ברור. יש שם מסחרה של תעודות והמון מתחת לשולחן". 

לא עוברת לך בראש המחשבה ללמד ליבה ולקבל תקציב מלא? 

"כשגדעון סער היה שר חינוך, כל מוסדות החסידים הלכו ל'בני יוסף' ול'מעיין החינוך התורני'. חבר שלי התחנן לרב שטיינמן שייתן לו גם להיכנס, והוא לא נתן לו בשום אופן, הוא אמר 'אתה מתחיל עם פיקוח אתה לא גומר…'. השאיר אותנו עניים, והחסידים, שהצטרפו ל'מעיין החינוך' (לעיתים ברמייה, מבלי ללמד ליבה כמתחייב – ש"א), חוגגים".

מנהל מוסד חינוכי אחר מודה בפניי כי הוא מכיר היטב את שיטת הרישום הפיקטיבית. "זה קיים", הוא מודה.

למה עושים את זה? 

"כי התקציב של הגנים גדול יותר".

אבל מבחינת ההורים?

"הם לא יודעים כלום, זה נקרא כיתה א'. זה לא משנה השם, כמו שלגן חובה רגיל קוראים 'מכינה'. מה זה משנה השם". 

והמבנה של הכיתה הוא מבנה של גן חובה?

"נכון".

כל תלמוד תורה עושה לעצמו כיתה אחת כזו?

"לא, לפעמים שכבה שלמה. תלוי באיזה ערים… העירייה צריכה לאשר שהילדים נשארים שנה".

אז הילד סיים גן חובה, ואז מה קורה?

"יש מוסדות שמקפיצים אותם ל־ב', כאילו כל הכיתה קופצת ל־ב', ויש מוסדות שאין בהם כיתה ח'".

מי בעצם מנהל את זה?

"מנהלים את זה תלמודי התורה עצמם, המפקחים מאשרים. הם כביכול לא שמים לב, מעלימים עין". 

משרד החינוך יודע מזה?

"ברור, הם לא מטומטמים עד כדי כך. אלפי ילדים נשארים בגן חובה עוד שנה…".

תורמים שנה

מיצג נוסף של "משחקי המספרים" מופיע במעבר מכיתה ח' ל־ט' (כלומר, מה"חיידר" או תלמוד התורה ל"ישיבה קטנה"). כמו במעבר מגן חובה לכיתה א', גם כאן תלמידים נוטים להיעלם מהדיווחים, ולכאורה מופיעים בישיבות הקטנות. 

גם למעבר הזה יש משמעות תקציבית. בישיבות הקטנות, התקציב הוא כ־8,500 שקל לתלמיד, בהשוואה ל־4,500 שקל בתלמוד תורה. המשמעות היא תוספת של 4,000 שקל לכל תלמיד במעבר של רישומים מחיידר לישיבה קטנה. 

קחו לדוגמה את תלמוד התורה "חוות דעת" בירושלים ואת מחזור כיתה א' שהחל ללמוד שם ב־2012. אז היו רשומים שם 63 תלמידים. שנה חולפת, התלמידים עולים לכיתה ב', וכבר רשומים 83 תלמידים. בכיתה ג'־ד' 93, וכיתה ה' כבר מופיעה עם 101 תלמידים. לכאורה, עד כיתה ה' הושלם תהליך שילוב התלמידים שהיו רשומים בצורה פיקטיבית לגן חובה שנה נוספת. 

מכאן המספרים מתחילים לרדת, וכך בכיתה ח' רשומים רק 81 תלמידים. לאן נעלמו בכיתה ח' 20 תלמידים? שלא במפתיע, אני מגלה כי באותה שנה רשומים 20 תלמידים לכיתה ט' בישיבה קטנה בעלת אותו שם ואותה הנהלה בדיוק – "חוות דעת". בפועל, בשיחה עם בוגרי תלמוד התורה, ואחרי ביקור במקום, מתברר שכלל לא קיימת ישיבה נפרדת כזו.

אגב, תופעה נוספת שעלתה שוב ושוב מתוך משחקי הרישומים היא ישיבות הרושמות את עצמן ברישום כפול. כדי שהחשד לא יצוף מתוך הרישומים, ישנם תעלולים שונים כמו רישום בכתובת קרובה (מספר אחר באותו רחוב או ברחוב מקביל), שינוי בשם המוסד, רישום על שם מנהל אחר ועוד.  

כך, לדוגמה, ישיבות ״אהל תורה״ ו״אוהל תורה״ בירושלים. הראשונה ברחוב הרואה 8, בשכונת רמות, בהנהלת אליה רפאל בוסקילה, ובה רשומים 153 תלמידים; השנייה בהרואה 10, מנוהלת בידי אברהם בוסקילה – אביו של אליה רפאל – ובה רשומים שישה תלמידים בלבד. 

אני נוסעת לכתובת כדי "להתעניין באפשרות של רישום". איש הצוות מציע לי לדבר עם ראש הישיבה שבדיוק נמצא בעיצומו של שיעור. "זאת ישיבת אוהל תורה?" אני שואלת בתמימות ונענית בחיוב. יש פה בבניין עוד ישיבה? "יש עוד ישיבה של גור ברחוב למעלה, אבל פה רק ישיבה אחת". אני שבה ומטיילת בין הרואה 8 ל־10, אבל מוצאת רק בניין אחד וישיבה אחת. ה״ישיבה הנוספת״ של גור מתגלה כישיבה אחרת במרחק משמעותי.

מלבד אהל ואוהל התורה, מצאתי עוד כמה ישיבות כאלה, הרשומות פעמיים בשינויים קלים – עם אותה הנהלה – אך לא נמצא להן כל זכר. בחלק מהמוסדות הללו טענו בתגובה כי ״מדובר בסניף חדש של אותה ישיבה״, אף שאת זו לא הצלחתי לאתר בשום מקום. מאוהל התורה לא נמסרה תגובה.  

בחזרה לסוגיית כיתות ז׳ ו־ח׳, דוגמה נוספת מצאתי באחת הישיבות של חסידות בעלזא: השכבה מתחילה את א' (תשע"ד) עם 25 תלמידים בלבד, ועד כיתה ה' (תשע"ט) יש תוספת פנטסטית של 62 תלמידים. בכיתה ז' עדיין מחזיקים בשיא של 89 תלמידים, ובכיתה ח' של אותו מחזור נרשמת צניחה דרסטית ל־56 תלמידים בלבד. 

בשנה הנוכחית רשומים בשכבת כיתות ח' בכל מוסדות הפטור בישראל 4,500 תלמידים בלבד, אך כאשר אותם תלמידים היו בכיתה ד' (לפני ארבע שנים), מנתה השכבה בכל הארץ יותר מ־7,000 תלמידים. כלומר, היעלמות של 2,500 תלמידים בגילי בית ספר יסודי – אף שבאופן מובהק אין נשירה של אחוזים כאלה (36%) בחינוך היסודי החרדי. 

לתופעת היעלמות התלמידים מרישומי כיתה ח' יש שני הסברים אפשריים. אפשרות אחת היא כי הילדים שהיו שנתיים בגן חובה מתחילים את כיתה א' בשנה איחור ולכן לא רשומים כלל ל־ח', הם מדלגים מ־ז' ישירות ל־ט'. אפשרות שנייה: ב־ט' יש שוב גידול בתקציב, ולכן תלמודי התורה מעבירים את הילדים בכיתות ז'־ח' לרישום של ט' כדי לקבל תקציב גדול יותר.

אלמנט נוסף שמצביע על אפשרות לרישומים לא מדויקים, בלשון המעטה, לישיבות הקטנות הוא העובדה שרוב הישיבות הקטנות (המקבילות לכיתות ט'־י"א בתיכונים) הן בעלות שלוש שנות לימוד. למרות זאת, באורח פלא, 50% מהישיבות הקטנות שאיתרתי בתחקיר מדווחות על ארבע שנות לימוד.

פניתי לעשרות בוגרי החינוך החרדי כדי לברר היכן למדו בישיבה קטנה ומה מספר השנים המרבי שאפשר ללמוד בישיבה שבה למדו. בהצלבה פשוטה, נמצאו עשרות מוסדות כאלה הרשומים כבעלי ארבע שנות לימוד, אך בפועל מלמדים בהן רק שלוש. 

מדובר בהיקף של כ־5,000 תלמידים בשנה. אם מדובר בתלמידים שאמורים להיות בכיתה ז'־ח' ורשומים רשמית בישיבה קטנה, מדובר בתקציב נוסף של כ־20 מיליון שקל בשנה. אם מדובר בתלמידים שרשומים ובכלל לא מצויים במוסד, הסכום יכול להיות אפילו פי שניים. 

האם יש מלחמות על ראשם של הילדים? אני שואלת את מנהל תלמוד התורה. "בוודאי", הוא משיב. "אתה מנסה לרשום למערכת משרד החינוך ילד שלומד אצלך ומגלה שהוא כבר רשום. אתה בודק איפה הוא רשום, ומגלה שהמוסד הקודם לא שיחרר אותו, הוא עדיין רשום שם". 

במילים אחרות, ישנן ישיבות שמרוויחות תקציבים על תלמידים שכלל לא לומדים אצלן. ״יש תחרות קשה בישיבות הקטנות״, אמר בתגובה אחד ממנהלי המוסדות הללו. ״המצב התקציבי מזעזע. זה גם נכון שישיבות קטנות הרבה פעמים "חוטפות" בחורים – לוקחים ילדים שאמורים להיות בחיידר ורושמים אצלן. אני רק
ניזוק מזה שאצלי בז'־ח' יש כיתות יותר קטנות״. 

בגרות בלי בגרות

רגע לפני שהוחלט אם לפזר את הכנסת חתמה מנכ״לית משרד החינוך דלית שטאובר על רפורמת תקצוב חדשה לחינוך החרדי. על פי התוכנית, כל בית ספר חרדי שיתחייב ללמד את שלושת מקצועות הליבה העיקריים (מתמטיקה, עברית, אנגלית) ותלמידיו יעברו בהצלחה את המבחנים החיצוניים, יקבל תקצוב של 100 אחוז, גם אם אינו משתייך לרשתות הגדולות (שם התקצוב עומד על 100 אחוז).

הרפורמה הזו אמורה להתמודד בין השאר עם אחת השיטות העתיקות לקבלת תקציבים לא כדין – רישום ישיבות קטנות במסווה של תיכונים. ככלל, למוסדות על־יסודיים לבנים חרדים יש שתי קטגוריות: מוסד תרבותי ייחודי, המתוקצב ב־60% מהעלות של תלמיד בחינוך על־יסודי; ו"מוכר שאינו רשמי" – קבוצה המקבילה לתיכון רגיל, ומוסדותיה מקבלים 100% תקציב, לפי מספר התלמידים. אחד מתנאי הסף האוטומטיים לכניסה לקטגוריית "מוכר שאינו רשמי" הוא לימוד והגשה לבגרויות. 

במהלך התחקיר, מצאתי ברשימות לפחות 30 ישיבות קטנות הרשומות כמוסדות "מוכר שאינו רשמי" המגישות לבגרות, אף שבפועל אחוז הזכאים לבגרות במוסד עומד על 0. מדובר ב־4,200 תלמידים המקבלים 100% תקציב בישיבות הקטנות, אף שהם זכאים ל־65% בלבד. אם נמיר את זה למספרים, נגיע לתקציב עודף של עשרות מיליוני שקלים בשנה. 

כדי לערוך בדיקה נוספת פניתי למדגם אקראי של ישיבות. התקשרתי למוסדות הרשומים כמגישים לבגרות והתעניינתי באפשרות לרשום את "אחי הקטן" לישיבה. בשביל התרגיל (סלח לי אבי כי חטאתי) סיפרתי שמדובר בבחור מצוין המחפש מסגרת ישיבתית המשלבת לימוד תורה ובגרויות. שבעה מוסדות אישרו בשיחת טלפון כי אינם מגישים לבגרות ואף אין במסגרת הישיבה לימודים לבגרות ("תורת אמת" ירושלים, "תומכי תמימים" מגדל העמק, "תומכי תמימים" רחובות ועוד). אחרים נתנו תשובות מעורפלות בסגנון "במובן מסוים מלמדים לבגרות…", "אני לא יודע לפרט על זה בדיוק" או ״יש מקצועות שאנחנו מלמדים״ ועוד. על פי ההערכות, השיטה הזו כבר עלתה למדינה קרוב למיליארד שקלים בעשור האחרון. 

ממשרד החינוך נמסר השבוע בתגובה: הטענות מוכרות היטב למשרד, והן מצויות כעת בבדיקת המשרד אל מול המוסדות הרלוונטיים״. 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook