fbpx

תובנות מ־20 שנה בביזנס של השלום

0

בצעדים אטיים ורבי־משמעות עליתי על גרם המדרגות של מטוס "הערבה" של חיל האוויר, שהוביל אותנו ב־1993 למפגש השלום הראשון עם משלחת אש"ף בטאבה. האדרנלין התפשט בכל חלקי גופי כנוזל חם, סמיך ומשכר. את טעמו הכרתי מעבודתי העיתונאית בעבר, אך הפעם הרמות והזרם היו מיוחדים. הקלישאה "צבטתי את עצמי" כדי לראות "ההיה או חלמתי חלום" הפכה
למציאות. פתאום תפסתי שאני, צעיר בן 35, סגן אלוף, ראש ענף תקשורת בדובר צה"ל, קיבוצניק חניך "השומר הצעיר", שהשתתף בהפגנות שלום כבר בגיל צעיר, כשהמדריך בקן יד אליהו לקח אותנו בטיולית ולא ידענו למה ולאן – הנה אני הופך לחלק ממשלחת ישראל לשיחות השלום, מיד לאחר הסכמי אוסלו.

מיד הבנתי איפה אני נמצא ואיפה ותיקי השלום: שריד, צבן, אלוני וכו', התרגשתי. חשתי שיש המדברים והנואמים, ויש "עושי שלום" בפועל ואני בתוכם. על פי החלטתו של יצחק רבין ז"ל הועמד סגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק ז"ל בראש המשלחת, וזו רובה הורכבה מאנשי צבא שהעדיף רבין על פני "מקצועני השלום" שהקיפו את שמעון פרס בדרכו לאוסלו ובחזרה לירושלים. לבד מראש המשלחת, שבוודאי נותרו לו חליפות מהודרות מתפקידו כראש אמ"ן בעבר ומנסיעות חשאיות ברחבי הגלובוס, כולנו נראינו כמו הצרות הכי גדולות של המזרח התיכון. אני לבשתי ז'קט ישן ומרופט שניפק לי הקיבוץ לנסיעה כעיתונאי לסלון האווירי בפריז. בסבב השני, שבוע לאחר מכן, כבר היינו "פעילי שלום" הדורים. משרד החוץ התלונן ונאלץ לממן לנו, הקצינים, חליפות על חשבונו.

רוצים לקרוא עוד מכתבתו של אבי בניהו? הירשמו לקבלת מגזין מתנה

 

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook