fbpx

שתי שפות לשני עמים // הטור של תם אהרון

השנה שבה אנשים יצטרכו להתחיל לבחור את השפה שלהם

0

2016 הייתה השנה שבה הבנתי שאנחנו, בישראל, מדברים שתי שפות. בתוך המדינה שלנו נוצרו שתי שפות. שפה אחת חדשה, בינלאומית, צעירה מאוד, שמדברת על דברים כמו "זהות מגדרית" ו"פריבילגיות", ושפה שנייה, לאומית, דתית, מבוגרת, שמדברת על "יהדות" ועל "עם". אנשים יכולים לשבת אחד ליד השני, לפעמים אפילו באותו פיד, ופשוט לא להבין על מה מדברים.

אני יכול להבין מאיפה זה נוצר: הגלובליזציה ומהפכת המידע גרמו לדברים כמו דת ולאום להפוך ללא רלוונטיים. כשאתה ילד מחוצ'קן בן 13 שמשחק וורקראפט עם עוד ילדים מחוצ'קנים בני 13 מכל העולם, דברים כמו "צביון יהודי" נראים לך משמעותית פחות קריטיים; כשאת ילדה בת 16 שצורכת תרבות באנגלית מלידה וחשופה לשיח הזהויות המתקדם (ואפילו קצת קיצוני) של אמריקה, ויש לך דעה מוצקה בנוגע לניכוס התרבותי של האינדיאנים ולגבי "בינאריה מגדרית", דברים כמו "קדושת הנישואין בין גבר לאישה" נראים לך מופרכים מהיסוד. מצד שני, נסו לקחת איש בן 60 שגדל בעולם בלי הומואים ולסביות בפריים טיים, ולדבר איתו על "הסגברה". הוא יחטוף שבץ.

 

—-

עכשיו, אנחנו מדברים פה בסופו של דבר על תמורה טכנולוגית שמתרחשת בכל העולם (ו־20 נקודות מרבקה המורה להיסטוריה מהתיכון על שימוש במילה "תמורה"). בארה"ב טיפה יותר מחצי מהמצביעים בחרו בהילרי קלינטון, וכמעט חצי מהמצביעים בחרו בדונלד טראמפ.

טראמפ, הבנאדם שבגדול הכריז מלחמה גרעינית נגד הפוליטיקלי קורקט (או יותר נכון, הכריז מלחמה נגד הקורקט, והפוליטקלי פשוט היה נגזרת שלו), הוא זה שסחף בענק את קולות המצביעים בני 45+, שרואים את העולם משתנה להם מול העיניים, והם לא רוצים. ובמידה מסוימת, אני יכול להבין אותם. כי לא קל לחיות בעולם שונה מזה שנכנסת אליו. אפשר להתווכח אם הערכים שהבן אדם הזה מייצג ומאמין בהם הם הערכים הנכונים בעינינו, אבל בסופו של דבר – זה מה שהוא מכיר.

והילרי, מהצד השני, ניצחה בענק בקרב מצביעים בני 18–45. אנשים שמבחינתם להצביע לטראמפ זה הדבר הכי מטורף שאתה יכול לעשות, אנשים שמבחינתם לבחור בהילרי ה"ממסדית" וה"מושחתת" זה הכרח, אפילו רק מעצם העובדה שהיא אישה. במילים אחרות – שתי קבוצות שלא דוברות את אותה שפה.

והנתון הגילי הוא לא הנתון היחיד. בסופו של דבר, וזה לא דבר חדש, צריך לחיות ברווחה מסוימת כדי להשתעשע ברעיונות ליברליים מורכבים. השמאל יכול לבכות עד מחר על זה ש"המזרחים בפריפריה מצביעים למי שדופק אותם", אבל כשאת אם חד־הורית שעובדת בשתי עבודות כדי לממן לילדים שלך אוכל (או קלישאה אחרת בסגנון), יש לך פחות פנאי לדון בקאנטרי קלאב על "המקארתיזם של דוד ביטן" או לקרוא טור ב"ליברל" על "התמורות הטכנולוגיות שמפלחות את העולם המערבי", מאת פרשננו פישר עם לפטופ בבית קפה.

כל זה מוביל אותי למסקנה אחת – שתי השפות האלה הולכות רק להתרחק אחת מהשנייה. ככל שהפערים הכלכליים ממשיכים להתרחב, ככל שהטכנולוגיה מאיצה את התפתחותה, ככל שתוחלת החיים הולכת ומתארכת וקצב הילודה ממשיך לגדול, ככל שכל צד ימשיך להחזיק בתפיסת העולם שלו מתוך פחד שהשני ייקח לו אותה – ככה נמשיך לדבר בשתי שפות.

 

—–

העניין הוא שיש הרבה אנשים שנמצאים באמצע. יש הרבה מאוד אנשים שלא בדיוק דוברים אף אחת משתי השפות האלה. לפחות לא ברמת שפת אם. הם יכולים לזרוק לך איזה "הגמוניה" או "מגדר", כי אלו המילים היחידות שלימדו אותם, והם גם בכיף יגידו לך "מדינה יהודית", ובקושי תצליח לשמוע את המבטא. כנראה הם אפילו הרוב (ואם אני נשמע קצת מתנשא, תזכרו שהם אלה שאוהבים לקרוא לעצמם "הרוב השפוי").

השאלה הגדולה היא – מה הם יעשו. מה יעשו האנשים שבמרכז כששתי השפות האלה תתרחקנה עוד יותר אחת מהשנייה (ו־20 נקודות מריקי המורה ללשון מהתיכון על שימוש במילה "תתרחקנה"), והם יצטרכו לבחור באיזה עולם הם רוצים לחיות.

ופה מגיעה הנקודה שבה אני מתחיל להיות אופטימי. כי העולם שדובר את השפה הצעירה והמתקדמת והחילונית והליברלית (והקצת מגוחכת לעתים, בסדר; בארה"ב, למשל, זה נחשב כמעט פשע ללכת עם ראסטות בקולג' כי זה ניכוס של התרבות הג'מאייקנית. ועדיין), הוא בסופו של דבר העולם שיותר כיף לחיות בו. הוא עולם טוב  יותר לנשים, ולמיעוטים, עולם שבו ערכים לא רלוונטיים כמו דת ולאום פשוט לא קיימים, עולם שהשפה שלו היא זו שמדוברת בעולם הגלובלי. העובדות הן שיותר ויותר אנשים חשופים לעולם הגלובלי: אנשים טסים יותר לחו"ל ונמצאים באינטרנט מהבוקר עד הלילה. ואני באמת מאמין שאם יגיע הרגע שבו אנשים מהמרכז יתחילו להרגיש שהחופש שלהם נתון להתקפה ונמצא בסכנה, הרגע שבו הם יבינו שהם חייבים לבחור באחת השפות – הם לא יבחרו בזאת שתשלול מהם זכויות.

2016, בעיניי, סימנה את הנקודה שבה אי אפשר יותר להתעלם. השנה שבה אנשים יצטרכו להתחיל לבחור את השפה שלהם. השנה הזאת היא השנה שבה הבנו שאם אתה יושב על הגדר ולא כואב לך – כנראה שאין לך ביצים.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

איור: וליה רוזנצוויג


    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook