fbpx

שנת האין אמון // הטור של ירון דקל

רבים מהפוליטיקאים הוכיחו, שוב, שמילה שלהם זו לא מילה.

0

לעיתים נדירות ניתנת הזדמנות ממשית להבין תופעות עמוקות בזמן אמת. למה אמון הציבור במערכת הפוליטית ירוד כל כך? מוקדם מאוד, וגם יומרני, לסכם את 2020, כשרק כשליש ממנה חלף. אבל מבלי להיכנס לחיזוי עתידות, ניתן לשער שהשנה תסתמן ככזו שבה מאבד הציבור את האמון בהנהגתו. ניצנים ראשונים נראו בהחלטתם של הישראלים לסיים את הסגר, אחרי שבועות ארוכים. הציבור קלט את מנהיגיו בליל הסדר, צפה בהחלטות המתקבלות בבלגן, ללא אסטרטגיה וללא שקיפות, זנח את המומחים באולפנים ויצא לשאוף אוויר. בפארקים, בחופי הים וברחובות הערים. הפקקים חזרו לדרכים הבין־עירוניות, ולא בשל עבודות בכביש. נבואות הזעם של ראש הממשלה ומנכ"ל משרד הבריאות ננטשו. כשבישיבות הזום המרתוניות של הממשלה עדיין דנו בהארכת ההסגר, הציבור כבר הצביע ברגליים. בין מפרי ההנחיות לא אפשר היה להבחין בין הביביסטים לבין שונאיו, בין ימין ושמאל, יהודים או ערבים.

הברדק שלט בדרך קבלת ההחלטות מתחילתו של משבר הקורונה. ישראל העמידה פני מוכנה, אבל היא לא הייתה ערוכה באמת. נמל התעופה בן־גוריון נסגר בקצב זוחל, והציבור הבין שאמריקה נשארה פתוחה לחוזרים מניו יורק. לא מכיוון שזו עיר בטוחה ובריאה – להפך – אלא רק כדי שלא להרגיז את טראמפ (ויש המדברים על קבוצות לחץ חרדיות, שכן רבים מהמגיעים היו מהמגזר הזה). ההחלטה ללכת עם מסכות בכל יציאה למרחב הציבורי עברה גלגולים וזיגזגים, עד שהצליחה לבלבל כל בר דעת. המספרים נותרו פורחים באוויר. "עד סוף אפריל יהיו מיליון חולים", חזה ראש הממשלה. "יהיו אלפי מתים", קונן מנכ"ל משרד הבריאות. וכמובן – "נגיע ל־30 אלף בדיקות ביום". מספרים שהצליחו להפחיד את הציבור, ולא מתקשרים למציאות. לא השליליים, לא החיוביים.

השרים האחראים על ניהול המשבר הופיעו לעיתים נדירות, בעיקר בתחילתו, ונעלמו מהעין הציבורית לשבועות ארוכים. שני שרים, שנמצאים בדרך החוצה ממשרדיהם, לא התייצבו בראש המערכה להגנת שלומו של הציבור. משה כחלון ויעקב ליצמן היו נוכחים־נפקדים. הם השאירו את הבמה, ובנדיבות, למנכ"לים ולבכירי משרדיהם. זה היה כמו לצאת למבצע צבאי בלי שהציבור יזכה לשמוע או לראות את שר הביטחון. ליצמן אמנם שהה בביתו כדי להחלים מהקורונה, אבל באמצעים הטכנולוגיים הקיימים, אפשר להתראיין גם מהבית. אם רק רוצים. כחלון, שבחמש שנותיו כשר אוצר דווקא ענה לא מעט על שאלות, נאלם ונעלם.

ליל הסדר היווה נקודת שפל ביחסים בין העם למנהיגיו. אחרי שבועות שבהם הטיפו לציבור להימנע מלערוך בערב החשוב הזה מפגש משפחתי מורחב, לחגוג בבית רק עם מי שגר בו – תוך פגיעה בעשרות אלפי מבוגרים, שלא זכו להסב לשולחן הסדר בחיק משפחתם – גילה הציבור שבכיר מנהיגיו ופוליטיקאים נוספים הפרו ברגל גסה את ההנחיות שנתנו. הזלזול בציבור זעק לשמיים. ככה לא בונים אמון.

הבטחות כמו חול

לתוך מהומת הקורונה נדחפה, בשל לוח הזמנים, הקמת ממשלת נתניהו־גנץ, המכונה בטעות "ממשלת אחדות לאומית". גם נתניהו, כמו גם גנץ, הכבירו מילים על חשיבותה של ממשלה משותפת בימי קורונה, כשהמשק מושבת כמעט לחלוטין, ומעל מיליון אישה ואיש נרשמו בלשכות התעסוקה. לא היה צריך לקרוא את 14 עמודי ההסכם הקואליציוני הפתלתל, כדי להבין שממשלת קורונה זו לא. על הכל דובר שם: תפקידים, כבוד, רוטציה, שני ראשי ממשלה עם שני מעונות על חשבון הציבור, בחירת שופטים. רק לא על הקורונה והשלכותיה על המשק. איך יוצאים מבלפור – לפי ההסכם זה ברור. איך יוצאים מהמיתון, דווקא לא.

אם לא די בממשלת הענק כדי לפגוע באמון הציבור בשעת משבר, באו רבים מהפוליטיקאים והוכיחו, שוב, שמילה שלהם זו לא מילה. כאן הייתה תחרות קשה. מי מפר את הבטחתו באופן בוטה יותר, מכוער יותר ועם תירוצים קלושים יותר. קשה לספור את מניין הח"כים שנבחרו על בסיס הבטחה אחת ועשו פליק־פלאק לאחור (עם קפיצת צוקהרה באוויר). החל באלה שהבטיחו לא להישען בשום אופן על הרשימה המשותפת אחרי הבחירות, ועד אלה שאמרו "רק לא ביבי" ו"לא נשב תחת ראש ממשלה שעומד לדין" וקפצו לממשלתו. הם אף הבטיחו בחוק, שלא רק ראש ממשלה יכהן פה עם כתב אישום, גם ממלא מקומו (בהמשך) יוכל לעשות זאת.

כדי לסיים את הסאגה הזו, חזה הציבור, לקינוח, במי שהיו עד לפני רגע שותפים פוליטיים אמיצים, אנשי יש עתיד וכחול לבן, מורטים אלה את שערותיהם של אלה. זו הפכה לחגיגה של יצרים וטינה שלא הייתה מביישת שונאים ותיקים בפוליטיקה. להנאת בכירי הליכוד, כמובן. כמות ההשמצות והרפש שנגלו לעיני הציבור הדהימה גם שועלי פוליטיקה ותיקים. אנשיו של יאיר לפיד התגייסו בכל כוחם להסביר למה בני גנץ לא ראוי ולא כשיר להיות ראש ממשלה. אם חשבנו במשך שנה וחצי שהוא האיש המתאים ביותר, מתברר שטעינו. את רא"ל במילואים גבי אשכנזי תיארו כדחליל נטול דעות. כל מה שנמנעו מלומר שנה וחצי, יצא החוצה בשבועיים. עוד תרומה קטנה למיאוס שאפשר לחוש מהפוליטיקה. עוד יתד בחיסול האמון הציבורי.

לשנת 2020 נכנסה המערכת הפוליטית כשהיא במצב עגום מבחינת אמון הציבור. בסקר השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שפורסם בינואר, זכו הממשלה והכנסת לאמון של 30% בלבד מהציבור היהודי, ועוד פחות מכך בקרב הציבור הערבי (לשם ההשוואה, צה"ל זכה בסקר ל־89% אמון). למרות זאת, ובאופן מפתיע, אחוזי ההצבעה בשלוש מערכות הבחירות היו גבוהים יחסית. פעמיים נגעו ב־70%, ובבחירות האחרונות אף עלו ל־71.5%. ההסבר היחיד הוא, כנראה, שלמרות חוסר האמון הבסיסי בפוליטיקאים ובכנסת, הייתה בשני המחנות – בעד נתניהו ונגדו – תחושה שהפעם כל קול חשוב. המצביעים נהרו לקלפיות.

תרומתם של האירועים ברבע הראשון של השנה הראשונה בעשור הנוכחי, עשויה בהחלט להוביל למגמה הפוכה.

חוק מפלסטלינה

המוח היהודי ממציא לנו פטנטים, והפוליטיקאי הישראלי יודע למצוא מעקף לכל חוק. אחוז החסימה עמד במשך 42 שנים על אחוז אחד בלבד, מה שאיפשר לסיעות של מנדט אחד להיכנס לכנסת. לנוכח הפיצול והקושי בהרכבת קואליציות שנשענו על סיעות קטנטנות, הועלה אחוז החסימה בהדרגה. אביגדור ליברמן היה היוזם והמניע לעלייתו האחרונה של אחוז החסימה, ל־3.25% מסך הקולות הכשרים. ליברמן חשב אז על דרכים לצמצם את נוכחות המפלגות הערביות והשפעתן. מאז, הרשימה המשותפת רק עולה כפורחת, וליברמן התמקם לצידה באופוזיציה. מאז הבחירות בתחילת חודש מרץ כבר אירעו בכנסת הנוכחית חמישה פיצולים, והיד עוד נטויה. סיעת גשר של ח"כ אורלי לוי־אבקסיס מונה בכנסת הנוכחית ח"כית בודדה, כמו בימים הטובים ההם של אחוז חסימה בודד. חברי הכנסת מצאו את הדרך להערים על החוק, לעקוף אותו ולהפוך אותו לחוכא ואיטלולא. להתחבר חיבור טכני לפני הבחירות, ולהתפצל יום אחריהן. זה מבטיח הן עצמאות פוליטית והן מימון מפלגות. רק אנחנו עדיין אוכלים את הלוקשים.

לנוכח התעלולים של נבחרי הציבור אפשר לשקול שוב את נחיצותו של אחוז חסימה כה גבוה. אולי כדאי להחזיר את הגלגל לאחור.

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook