fbpx

שלוש אגדות, הספד אחד // עמית סלונים

0

להוציא את אלביס פרסלי ואת זוהר ארגוב, החליטה האנושות להפסיק לכנות אמנים בתואר "מלך". זו, כמובן, הייתה החלטה מושכלת. אמנם אלביס היה זמר ופרפורמר משובח, ששחרר לאמריקה את המקל שהיה תחוב עמוק בישבנה הפטריוטי עד שנות ה־50, וסלל את הדרך למהפכה שחורה באוזני אומה לבנה וגזענית, אבל הוא בסך הכל עשה את מה שעשו לפניו ענקי הרוקנרול צ'אק ברי, ריי צ'רלס וליטל ריצ'רדס, בהבדל אחד קטן – אלביס היה לבן. גם ארגוב פתח דלת למוזיקה "שחורה", דהיינו מוזיקה ערבית, ללב אומה יהודית לבנה המתנשאת כלפי מה שלא נשמע מערבי, אלא שבניגוד לאלביס, המהפכה המזרחית של ארגוב הייתה הדבר האמיתי. אבל האם הוא "מלך"? בדיעבד, גם למעריצי הז'אנר קשה להכתיר כמלך אדם שהורשע באונס.

היו מלכים אחרים פה ושם, במוזיקה (מלך הפופ מייקל ג'קסון) ובתחומי בידור אחרים (לברון הפך לקינג ג'יימס), אבל ההתפכחות הזאת, שמעכבת אותנו מלהמליך על עצמנו בני תמותה עוד בחייהם, גורמת לנו להאדיר את האמנים הגדולים שהוכיחו כי הם ראויים לכך גם בפן האנושי דווקא לאחר מותם. 2016 הצטיינה בזה: החל בדיוויד בואי – מוזיקאי, אייקון אופנה, דוגמן ושחקן בעל אלף פרצופים; עבור בפרינס – שבחירתו לחיות באניגמטיות הוסיפה להלם שגרר מותו המפתיע; וכלה בלאונרד כהן, שכיבה את האור האחרון מבין החריצים כחודש אחרי ששחרר לעולם עוד אלבום שבו הוא מתגרה באלוהים, אומר לו שהוא מוכן למות, ומוסיף בעברית: "הנני".

האישיות האינדיבידואלית של כל אחד מהם, כמו גם הדרך שבה היא הועברה למוזיקה שלהם, שונה לחלוטין זו מזו. בואי היה יצור על־מגדרי, אנדרוגינוס סקסי ששינה את עורו מדי כמה שנים ופנה דרך הווייתו ואמנותו אל כל אדם בעל יצר. כהן בכלל רצה להיות סופר, הרחק מאור הזרקורים, מה שהוביל לבסוף להתנתקותו מהעולם הגשמי והפיכתו לנזיר זן בודהיסטי. פרינס המציא מחד ז'אנר מוזיקלי ששילב בין R&B לפאנק בפיוז'ן של אהבה מתירנית, ומאידך, הצטרף לעדי יהוה והטיף לחיים סגפניים ושמרניים.

ובכל זאת, קו מקשר ביניהם – לא רק בגלל האמנות אלא בזכות מי שהם. כל אחד בשיא דרכו איפשר למעריצים, בני האדם הפשוטים, את החופש לבחור, להיות מי שהם באמת, לגעת בתהייה כמו בוודאות. בפרפרזה לסמית'ס, היה בכל אחד מהם אור שהובטח לנו שלעולם לא יכבה. ואולי בגלל זה כל כך כואב לנו שהאור הזה כבה דווקא עכשיו, בצעדה הארוכה לעבר אובדן התהייה וחוסר הוודאות של תחילת עידן טראמפ.

זו דרכו של עולם. דתי או חילוני, לבן או שחור, טבעוני או קרניסט, נהנתן או סגפן, מפורסם או גלמוד, מנוי ל'ליברל' או עומד בתור לחינמון שמחולק על ידי איש באוברול אדום – בסוף כולנו נלך בדרך כל ארץ. רובנו מנסים להשאיר חותם שיציב מראה לחיים, אבל באופן שיאפשר לנו להסתכל עליהם כפי שהיינו רוצים לראות אותם. מעטים, כמו פרינס, בואי וכהן, גם מצליחים. זו הייתה השנה שבה נפרדנו משלושה ענקי מוזיקה שגרמו לנו להרגיש טוב עם עצמנו. ונזכור את שלושתם, את יפי הבלורית, האיפור והכובע. בני אדם בחייהם ומלכים במותם.

.

צילום: אימג'בנק

.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook