fbpx

שי גולדן: מלחמת ההישרדות הדיגיטלית של המזדקן האנלוגי

0

לא, שאני אמות. שאני פשוט אמות כבר ונגמור עם זה; עם הסבל הנורא הזה של להיות בחיים שעה שהפקקטע אייץ'־פי האפס הלוזר הזה שלך, בשיתוף עם הווינדוז קורס לתוך עצמו, שורה (בחיי ילדיי האהובים, שורה וחצי, לא יותר!) לפני סיום המאמר שכתבתי. שבועיים שאני מנסה למצוא לי שעה וחצי של שקט כדי לכתוב את המאמר הזה (אני מדבר על המאמר הזה עצמו ממש. זה שאתם קוראים עכשיו) ומצליח למצוא אותה ומתיישב לכתוב אותו על הלפטופ (המסריח שלי, כבר הזכרתי?) והוא אפילו עולה לא רע (כלומר ביחס לעצמי) ואני אפילו כבר נמלא במחשבות על קריאה שנייה, על הגהה ועל התחושה המשחררת שבלחיצה על כפתור ה"סנד" בג'ימייל (שהוא גם חרא בוגדני; אבל זה כבר ליום אחר) ויש לי אפילו משפט סיום פצצה בראש (עיקר שכחתי) והאייץ'־פי והפאקינג מייקרוסופט מחליטים לעשות לי חגיגה על הנפש. בום! קונפיגורייטינג אפדייטס. ווינדוז וויל נאו שאט דאון. שאט דאון? למה? למה? חתיכת עקרב ארסי מצבטיים, למה? למה? כי הוא מסוגל. זה למה. כי אין מי שיעמוד מולו ויגיד לו, "עד כאן. חביבי, עד כאן. הטרור הזה נפסק. כאן ועכשיו".

חמש פעמים בשנתיים הוא עשה לי את זה. הם, סליחה. הם עשו לי את זה. ואני, עצלן רשלן וטיפש שכמותי, לא קולט את הפואנטה. ווינדוז היא תוכנת הפעלה מתעללת. זה מה שהיא. היא לא גרועה, היא לא דפוקה, היא לא פחות טובה מאחרות – היא פשוט זונה מתעללת. וזהו. בניגוד לתוכנות אחרות, שהן בעלות חוש הומור, או איזו מידה של אירוניה בתפארת הכישלון שלהן (הכול קורס, שי. הכול קורס כל הזמן ובכל מקום. לכולם. חשוב לדעת פשוט להיות במקום מוגן שעה שהכול קורס לאחרים. זה משחק החיים), ווינדוז צופה בך מתענה ומפיקה מכך הנאה. זה הנוסח המילוני שלי להתעללות: לדעת שהזולת סובל ולהפיק מכך כיף לעצמך. אז כיף לווינדוז לראות אותי קמל אל מול המסך של האייץ'־פי המחורייט שלי. אין בעיה.

רוצים לקרוא את הטור המלא? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

צילום: אימג'בנק

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook