fbpx

שי גולדן: כולם שונאים את כולם

0

1} שנאה – היא הכוח המניע, היא המניע  הכוחני, היא המנוע, היא הדלק שמניע את המנוע, היא האידאולוגיה, היא הטרמינולוגיה, היא הפסיכולוגיה שבבסיס מערכת הבחירות המטופשת הזאת. נתניהו שונא את הרצוג ולבני (או הם או אנחנו); הרצוג ולבני שונאים את נתניהו (או אנחנו או הוא). לפיד שונא את דרעי, ודרעי את לפיד. (כמעט) כולם שונאים את בנט (חוץ מנתניהו – שגם שונא אותו, אבל משעה את גילויי השנאה, כי בכל זאת: כיסאו תלוי בו); (כמעט) כולם שונאים את מרצ (בלתי־ציונים נמאסתם; שמאלנים וגו' – נסו להחליף ברטוריקה של הימין את המילה "שמאל" ב"סרטן" ותמצאו שכל המשפטים עומדים יפה־יפה); כולם, ללא יוצא מהכלל, שונאים את יאיר לפיד; שמצדו, שונא את נתניהו יותר מכולם, ואת כחלון, ועל החרדים ועל בנט (נקמת לב אוהב עוד לא ברא הסוקר) אין בכלל מה לדבר; כולם שונאים את כחלון, גם אם מדברים בו במתינות יחסית, כי הוא גם באנקר לישיבה בכל ממשלה שתקום וגם קצת חדל אישים בהתנהלותו התקשורתית, ובכלל, נרפה שכזה; כולם שונאים את החרדים, כולל החרדים בינם לבין עצמם – דרעי את ישי ולהפך, הליטאים את הספרדים ולהפך; כולם שונאים את הערבים, כי הם, ובכן, ערבים, וערבים ראויים לשנאה מטבע היותם ערבים; כולם שונאים את ליברמן ומתים כבר שייפול, שיתרסק, שיצא מחיינו ומחייהם.

כולם שונאים את התקשורת – כי היא שמאלנית/ שפוטה של ביבי/שטחית/מריצה באופן גלוי ובוטה את לפיד/הרצוג/כחלון/נתניהו, כי היא מונעת מאינטרסים צרים/ציניים/כלכליים של המו"לים, כמו גם לא נותנת זמן מסך שווה או מפריזה בזמן המסך, או מתעלמת במופגן מדברים שאילו היו מתרחשים אצל היריב היו זוכים לבטח לכותרות ענק, כי היא עוכרת ישראל או שפוטה של מיליארדר מאמריקה או נותנת במה לגדעון לוי לאהוב ערבים, שאותם מצווה לשנוא, כזכור. כי בכל זאת וכו'; כולם שונאים את יועצי התקשורת, שמרדדים את השיח ומשטחים את העולם וחושבים שאפשר בשתי מילים (תכל'ס ליברמן) לגרום לאנשים לחזור להיות מטומטמים רגע לפני שעיניהם כמעט נפקחו והם התחילו לחשוב כמו יצורים תבוניים ולא כמו בבונים שמאמינים לשלטי חוצות ולסיסמאות שלכולן מילה נרדפת אחת – "חארטה", או בעברית נאה – "הבל".

כולם שונאים את המצביעים הפנאטים שלא אכפת להם כמה ביבי דפק אותם – הם ימשיכו להצביע ליכוד; ולא משנה להם כמה פעמים תקרוס קונספציית השמאל ליחסינו עם שכנינו – הם ימשיכו לשים מרצ בקלפי; שלא לדבר על חסרי חוט השדרה שמחפשים בכל קמפיין איזו מפלגת אופנה להצביע עבורה, פשוט כי אין להם דעה ואין להם אישיות ואין להם טיפה שכל להבין מה מתחולל סביבם ובכל פעם הם מעניקים לטמבל אחר את הקול המבוזבז שלהם; החרדים – שמצביעים לפי מה שהרבי אומר; והמצביעים הערבים, שמסרבים להבין שטוב פה פי אלף מכל מדינות ערב יחד וממשיכים להצביע לחנין זועבי, שנראה אותה מרימה את הראש בסעודיה או מצייצת את דעתה על משהו באזור תחת שליטת דאעש. שימשיכו להצביע למפלגות הערביות, נראה כמה רחוק הם יגיעו בחיים.

אבל הכי גרועים, ושנואים, בכלל ללא תחרות, הם אלה שלא מצביעים; או כי הם עצלנים, או כי הם אדישים, או כי הם פשוט לא מבינים כמה מסוכן ואנטי־דמוקרטי זה ללכת לים במקום לקלפי ולקניון במקום להצביע. את אלה כולם שונאים, כולל הם את עצמם, או חלקים נרחבים מעצמם את עצמם, כי יש בהם בוודאי כמה אנשים שעלולים להתאבד בגלל עודף שנאה עצמית – וזאת איש אינו רוצה לעודד, בכל זאת, התאבדות היא מעשה לא ציוני. וכך שלהוציא ערבים (לא כולל מחבלים מתאבדים) שטוב כאשר הם מתאבדים, לא טוב להתאבד, כי לא על זה הלכנו לבחירות ולא בגלל זה הקמנו מדינה.

כמעט שכחתי (ואולי יש מקום להקדיש לכך נספח מיוחד) את המתמודדים בפריימריז ששונאים את המשוריינים; את הח"כים המכהנים ששונאים את המתמודדים החדשים, וגם את הוותיקים, בעצם; את פעילי השטח, שקורעים את התחת בשביל מפלגה שלא צפויה לשלם להם, קל וחומר להכיר או לזכור להם טובה ביום פקודה; את האזרחים הקטנים שמזהמים להם את הנוף העירוני ואת הצמתים – דבר שנוא כשלעצמו; את דוברי הח"כים שעורכי תכניות מסרבים לבקשותיהם לשבץ את המועמד בליין־אפ או בפרויקט "ח"כים בנעלי בית, מבשלים את ארוחת החג בסוכה, על פי מתכון של אמא", במוסף מיוחד לרגל יום האישה (הבלתי ערבייה) הבינלאומי; ומנגד, את עורכי תכניות האקטואליה, שמתעבים בכל מאודם את כל הדוברים שמשיבים את פניהם ריקם, בפרט אלה שבוחרים להופיע אצל המתחרים – שגם אותם יש לשנוא, כי הם המתחרים.

2} ונגיד, פרידתו של אלי אוחנה מהחיים הפוליטיים – בעקבות סקרים לא מחמיאים, לחצים וסתם קטנות קומה של הקאפו די טוטי קאפי של הבית היהודי, נפתלי בנט – העציבה אותי במקצת. העציבה כי אוחנה הוא מועמד לא פחות ראוי מהרבה מאוד כלומניקים שמאכלסים את ספסלי הפרלמנט שלנו. הציבור, מסתמן, ובכך אני מתכוון לעמישראל, מצוי בנקודה פרוגרסיבית הרבה פחות מכפי שהיה רוצה לחשוב. פעילים פוליטיים? עסקנים ליגה ז'? תימהונים ושאר נובאדיז? הכול כשר בשלב הרכבת הרשימות במפלגות שלטון היחיד, בסגנון הבית היהודי. כן, כן, פריימריז, ברור. שמענו עליכם. פני המפלגה כפני הרשימה שהוא מציג בבחירות. רשימה ימנית, קיצונית, סהרורית, נעדרת השראה ושאר רוח, אבל לא בועטת בכדור. אחרי הכול, הסטיגמה של היות אדם כדורגלן גאון (ואוחנה היה כדורגלן גאון. ותרומתו לגאווה הלאומית הישראלית גדולה בהרבה משל איילת שקד, למשל) דבקה בו במידה שמחשידה את הציבור בישראל בשנאת ספורטאים (במה נופל ספורטאי ומאמן מאיזה חרא פוליטי שמתרוצץ בין סניפים? לא אדע), כמובן בזילות מזרחים (התרומה שהרים אוחנה למעמד המזרחי בתרבות הישראלית גדולה פי 100 מכל התרומות שהרימו כל חברי הבית היהודי לכל דימוי שתרצו, להוציא זה של הפשיסט ההרסני) ובשנאת זרים. שאחרי הכול, אוחנה הוא זר בהיכלי הפוליטיקה הישראלית.

מוזר שבסוף, כשבאים לבחון הישגים, תוצאות ויכולות בעולם "האמיתי", אוחנה מתעלה בכל מדד על הרוב המוחץ של חבריו לשעבר לרשימה. אבל הוא כדורגלן ומזרחי. בעיה. איילת שקד, מהנדסת תוכנה אלמונית, שהישגיה הלאומיים ובמגרש החיים פחותים בהרבה מאלה של אוחנה, היא הדרלינג של הבית היהודי, ואילו אוחנה – מי שפילס את דרכו לתהילה בינלאומית והביא כבוד עצום לישראל, הוא מועמד נחות, בזוי, פסול, בשל היותו כדורגלן ומזרחי. אין לחמוק מסוגיה זו. אחרי הכול, ישראל היא עדיין מדינתם של הלבנים. שוחרי התרבות והמסורות השמרניות, סלאש פייסבוק, סלאש סרטון ויראלי ברשת, כמו ללמד שגם בראייה פוסט־מודרנית, ישראל היא מדינה שגם לפוסט־מודרניזם שבה יש גבולות.

בעיניי, ליהוקו של אוחנה לרשימת הבית היהודי היה אקט בוגר, בשל והשפוי הראשון של בנט. בעיניי, הדרך בה התנער מחוצנו של האיש החכם, המוכשר ועתיר ההישגים הזה לטובת מצקצקי השפתיים בטוקבקים ובמפלגה החולה והמסוכנת שהקים היא עדות נוספת לכך שמדובר במפלגה שלעולם תהיה פצע פשיסטי על פניה העכורים ממילא של הדמוקרטיה הישראלית. בנט חשב נכון כשהלך על אלי אוחנה. אבל הוכיח את טיבו האמיתי כשהקריב אותו על מזבח זעמם של כמה חדלי אישים, שיעברו את חייהם 100 פעמים ולא יכבשו את הפסגות שכבש אוחנה. אני לא שונא את הבחירות האלה.

3} ואני אלך לקלפי כמו גדול ביום הבוחר. אחר כך תבוא מלחמה ואחריה עוד אחת. ואז אולי אצטרך להתחיל לחשוב על הבחירות האמיתיות שלי בחיים הישראליים האלה.

רוצים לקרוא את גליון פברואר המלא? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
איור: עובדיה בנישו לכתבה מאת יונתן שם אור

פחד מוות // סדרת בחירות מיוחדת מאת יונתן שם־אור, חלק ג' ואחרון

יונתן שם־אור / 08/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019