fbpx

שיר של אש ואש // הטור של פיני אסקל

0

בין ישראל לווסטרוז, ובין טירוף לשפיות

 

החתונה האדומה, החתונה הסגולה, קרב הממזרים, בלאקווטר, הארדהום, הלילה הארוך, טיהור מעלה המלך – ועוד לא ראיתם כלום. מה שקרה בפרק האחרון היה השיא. אמנם כתובת האש הייתה כל הזמן על מה שנשאר מהחומה, אבל אף אחד לא באמת ציפה לסצנה שנגמרת בסכין בלב, במיוחד כשתוצאות האמת היו ברורות כל כך, חד־משמעיות כל כך.

 

ויותר מכולם, היה זה הוד זחיחותו, פולט האיומים, שולל השמאלנים, רודף העיתונאים, הראשון לשמו, שלא האמין שזה יכול להיגמר ככה עבורו. הרי לפני שנים, אף שלא נתפס כקוטל המלך, הוא נקשר לאחת הרציחות הגדולות בהיסטוריה של שבע הממלכות כמי שלא נקף אצבע, השקיף מהגזוזטרה ופסע לצד ארון הקבורה הסימבולי במצעד הסתה.

 

והרי רק לאחרונה הוא הצליח להתגבר על איומים פוליטיים ממשיים, בשר ודם, מצד מצביאים דגולים המגובים בפרזנטור בעל שיער בריא וחיבה לאימוני אגרוף. והוא אפילו הצליח לנצח – בקלילות מאכזבת למדי, יש לומר – את החיוור, זה שאמור להוות עננת מוות שמרחפת מעל השושלת הבלתי נגמרת של מלך מלכי המלכים הנוכחי החשוד לכאורה.

 

היה זה בילד־אפ שנמשך נצח, שגרר מצד המלך תגובת בוז של אין כלום, לא היה כלום, לא יהיה כלום. הוא ביטל הכל מראש, כאילו התברך בתכונותיו וביכולותיו של העורב בעל שלוש העיניים; מבקר ברגעים היסטוריים שבהם הוא עדיין לא חי והתקיים, אך בכל זאת משתמש בהם כאילו היו זיכרונות ילדות אמיתיים. ומחנה שלם הדהד את המימרה שלו ומלקקי פנכתו שיננו את דף המסרים.

 

ואולי גם עכשיו זה אמור להסתיים בניפוץ האויב לאלף חלקים קטנים בעקבות פעולה כירורגית מוצלחת קטנה. כשהקוביות משחקות תמיד לטובתך, איך לא תחשוב, גם ברגע דרמטי ומלחיץ במיוחד, שזה יסתדר בסוף, כמו שזה מסתדר בדרך כלל. ולפעמים, זו הזחיחות שמקהה את החושים, שגורמת לך לא להבחין שמתנגנת ברקע נעימת 'גשמי קאסטמיר'.

 

——

 

עד אז, כרגיל, הוא ינצח. פעמונים יצלצלו ברחבי מעלה המלך לאות כניעה. יועציו, עוזריו, לוחמיו, ימתינו כולם עד שיחבור אליהם כדי שילכו יחדיו לעבר כס הברזל שהרוויח בעמל רב. אבל אז תבזיק בו מחשבה אחרת, נוראית. במקום לפייס – הוא ישרוף הכל. במקום להשתמש בכוחו על מנת לנתץ שלשלאות, לשחרר עבדים, להפיח תקווה בעמו ובעם השכן המסוכסך, הוא ילבה את האש ולא יעצור עד שיראה את הפיח, את האפר היורד מן השמיים ונראה כמו פתיתי שלג יפהפיים. אמנם הוא קירב אליו את הדותראקים, הבלתי טמאים והבנים השניים, אבל אותם – אף שיש הבדלי תרבויות בינו ובינם – הוא מכנה "דם מדמי". והוא ירכוב על גבו של בנו הדרקוני, הרושף ב־140 תווים, עד שיגיע למחוז חפצו.

 

כס הברזל עומד מרחק נגיעה ממנו. כולם כבר משתחווים בפניו. חוץ מאחד. והם עומדים זה מול זה, שניים שמשמרים יחסי אהבה־שנאה במשך שנים. שני זרים מרקעים שונים שנראים לעיתים כמו בני משפחה. מהצד האחד עומד איש הקרח המולדובי, בעל השיער השחור והזקן והמבטא הכבד שיצא אל מחוץ לחומה. ומהצד השני עומד גבר כסוף שיער, רהוט וכריזמטי, שיצא להשתלמות בארץ רחוקה־רחוקה וחזר עם אד בעיניים, לא רואה דבר מלבד כיבוש הכס. ההיסטוריה תרצה לשפוט אותו, אבל הוא יחמוק עם תירוצים שונים ומשונים שיצדיקו את מעשיו שוב ושוב. מי שלא מיישר איתו קו – יימחק מהמפה הפוליטית. ובלי מילים, הם יתאחדו לרגע קט של אהבה, שהייתה שם בכל זאת, ואיש השלג הממזרי ינצל את קרבתם הפיזית ואת החולשה הרגעית כדי לנעוץ בליבו של כסוף השיער את הסכין ויפיל אותו בניגוד לכל התחזיות המוקדמות. והוא מת ושוב יש בחירות.

 

——

 

המועצה מתכנסת. החכמים טוענים כי כס הברזל לא נועד למי שרוצה אותו כל כך אלא דווקא למי שלא מעוניין לשבת עליו. הביטו סביב ולא תמצאו אפילו אחד שלא רוצה, אפילו אחד שלא חושב שהוא חלילה לא ראוי מבחינה מוסרית או שאין בו את היכולות המתאימות לשלוט.

 

ישנם מנהיגים שלא מוכנים לוותר על הסכם הרוטציה, בהתבססם על המימרה "תמיד משלם את חובו" – אבל רק כאשר ההבטחה מגיעה מיריבם הפוליטי. ישנם מנהיגים שוחרי שלום שמחקו את משפחתם, אולי כי האמינו בפתגם הנפוץ באיי הברזל – "מה שמת לא ימות עוד", אבל הנה הם יורדים אל מתחת לאחוז החסימה אחרי שהעזו להציע עצמם לתפקיד שמאל המלך.

 

היושבים בווסטרוז הפנטסטית כמו גם המציאותית לא רוצים יותר להישלט על ידי מלך מטורף או מלכה סוציופתית. הם רוצים הנהגה מסוג אחר. הם קצו במלחמות ובתמרונים. הם מחפשים גיבורים אחרים, צנועים יותר ומושחתים פחות; חזקים מול האתגרים, אך גם יודעים לוותר על כוחם בכל הנוגע לתאוות השלטון; כאלה שמאמינים שהזאב הבודד מת אבל הלהקה שורדת; מחפשים את הישרדות המשפחה הגדולה במקום את הקימור הכי נוח לישבן שלהם על הכס.

 

הם רוצים למצוא את המנהיג השבור, המוגבל, הנחות לכאורה, זה שיכול להתבונן בתהליכים היסטוריים ולהשפיע בזכותם על שיקום ההווה ועל בניית עתיד טוב יותר. שתי מערכות בחירות בתוך חצי שנה מעידות בעיקר על אובדן האמון, על הפער העמוק ביותר עד היום בין האזרח לשלטון. המסר די ברור: לא רוצים יותר את ביבי טרגריאן, איילת לאניסטר, נפתלי בולטון, משה ברתיאון ואביגדור סנואו. מאוכזבי העונה השמינית של 'משחקי הכס' מחכים לספין־אוף, כמהים לדעת איך ייראו ימי שלטונו של בראן סטארק, המלך השבור.


 

איור: דניאל גולדפרב

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים – גיליון ראשון במתנה – לחצו כאן

שתף